0019 מאמר השושנה (הפרק הראשון של "על השמים" מאת אריסטו. הבוהו. צורת התלת ממדיות. הרצף)

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום השיעור:

לא הספקתי לכתוב סיכום, אבל בשיעור הבא עדיין נמשיך ללמוד את הפרק הראשון מ"על השמיים" מאת אריסטו, ואני מקווה שאז אכתוב על כל הפרק.

2 מחשבות על “0019 מאמר השושנה (הפרק הראשון של "על השמים" מאת אריסטו. הבוהו. צורת התלת ממדיות. הרצף)

  1. שאלה מאת לולי (רחל קנון בוקלמן)
    היי ניר. האם תוכל להסביר, למה גבול זה היעדר ביחס לאינסוף? תודה. רחלי
    אם דיברת על זה בעבר, אשמח שתפנה אותי לשיעור המתאים.

    .
    .
    כבר דיברנו על זה הרבה, אבל הלימוד שלנו זה לא "חומר" שלומדים ואז יודעים.
    זה מפגש עם דרך מחשבה יותר מופשטת, שונה משלנו, שאמור לעשות בנו שינוי לאורך הזמן.
    לתינוקות מקריאים ספרי ילדים, שלפעמים לא מובנים להם כמעט בכלל. רוב המילים והמשפטים בספרים כמו "הבית של יעל" לא מובנים כלל לתינוק בן שנה וחצי. ובכל זאת מקריאים לתינוק את הספר כמו שהוא, והוא מקשיב. המפתח הוא חזרה. התינוק מבקש לחזור שוב ושוב על הספר. מגיל שנה וחצי עד גיל חמש הוא יכול לבקש שוב ושוב לשמוע את הספרים החביבים עליו בפעם המיליון. הילדים מרגישים שלהורה נמאס, והם מוותרים, אחרת היו מבקשים לחזור יותר פעמים.
    התינוק גדל עם הספר, מתפתח איתו, יונק ממנו, זה מזין אותו, ולאט לאט הוא מתקדם ומבין יותר, לא בגלל שלמד יותר אלא בגלל שגדל. הלימוד שלנו מדבר על שכל שתופש את המופשט. כמה שלא נלמד לא נבין, צריך להשתנות, לגדול, לא רק ללמוד. ואת זה עושים על ידי חזרה. תמיד הדברים לא ממש מובנים, ותמיד חוזרים שוב ושוב.
    משעמם לחזור סתם ככה, זה גם יכול להכניס לקיבעון. אני למשל כותב סיכום של השיעור בשביל עצמי, כי זו דרך לחזור על הדברים בצורה אחרת, בלי להשתעמם. אם יש שאלה כמו שלך זה מאפשר לחזור על הדברים עם תחושת חידוש, לא סתם לדקלם אותו דבר בדיוק. לכן לכולם זה מועיל לקרוא.

    הנושא הכללי שלאנו עוסקים בו, הוא הנושא המרכזי, בעצם היחיד, שאריסטו עסק בו, ותלמידו הגדול אבן סינא, וכן הרמב"ם ושאר גדולי דורו, וכן ספר הזוהר וכל חכמת הקבלה בעקבותיו.
    הנושא הוא להבין את המציאות שאנו חיים בה, בהבנה הכי שורשית, ראשונית, יסודית. מה זה בכלל "מציאות". לפני שמתבוננים בדברים שנמצאים, הרי כולם נמצאים ב"מציאות" ולכן כדי להבין מהשורש צריך להבין מהי "מציאות".

    העיון היסודי בזה האו מה שכתב במורה נבוכים בב' א' בדרך השלישית, שמקורו באריסטו ואבן סינא. ההסתכלות היא, שדבר שאפשר שיהיה נמצא ואפשר גם שלא יהיה נמצא (דבר כזה נקרא "אפשרי המציאות"), אז לא יתכן שהוא נמצא.
    בהסבר השטחי, כל אפשרות אחרי מספיק זמן, אם צריך אז אפילו אין סוף זמן, מתישהו בהכרח תתממש. כי אם לא אז היא לא "אפשרות". אם העולם קיים כבר אין סוף זמן (אריסטו מוכיח שלא יתכן שיש נקודת התחלה לזמן, והרמב"ם מקבל את זה), אז כבר היתה מתממשת האפשרות שהדבר לא יהיה קיים. וכן לסך כל הדברים.
    עיון יותר עמוק: אם אפשר שהדבר לא קיים, מה מכריע שתתממש האפשרות שהוא כן קיים. לא יתכן שזו רק מקריות ספונטנית שהוא קיים אם אפשר שהוא לא יתקיים. אם יש אפשרות שאין מציאות בכלל, זו תהיה ברירת המחדל כי זו האפשרות הפשוטה, שאין בה חידוש, זה מה שיקרה אם לא תהיה סיבה למשהו אחר. מאיפה תתחדש "מציאות" על רקע אפשרות אי-המציאות, מהיכן היא מגיעה?

    לכן לא יתכן שכל מה שנמצא הוא "אפשרי מציאות". חייב להיות משהו שהוא "הכרחי המציאות" שאין בכלל אפשרות שלא יהיה נמצא, וממנו הכל שואב את המציאות.
    על כל דבר שנמצא אפשר לחשוב מבחינה לוגית שלא יהיה נמצא. גם על אלוהים. אם אפשר לחשוב שלא יהיה נמצא הרי זו אפשרות שלא יהיה נמצא. מספיק אפשרות תיאורטית, לוגית.

    הדרך היחידה שיהיה משהו שאי אפשר לחשוב עליו שאינו נמצא, היא שהדבר הזה הוא מעל כל הגדרה שהיא.
    למשל המספר שתיים אינו חם ואינו ירוק, אבל זה לא אומר שהוא קר או שצבעו שונה מירוק. אלא הוא מופשט מהגדרות של חום ושל צבע. מציאותו היא כזו שהוא מחוץ להגדרות האלה (לכן אומרים שעגבניה פחות מופשטת מהמספר שתיים, כי יש הגדרות שהמספר שתיים מופשט מהן והעגבניה לא מופשטת מהן. וכגון חום או צבע).
    יש משהו, שהוא מופשט מכל ההגדרות כולן, אפילו מההגדרות של נמצא או לא נמצא. אי אפשר לתפוש אותו במחשבה כי אנו תופשים רק דרך הגדרות. אבל כיוון שברור שיש מציאות כלשהי, ולא יתכן שתהיה מציאות בלי שהיא שואבת את מציאותה מהכרחי מציאות, אז אנו יודעים שהכרחי המציאות אינו "לא-קיים". הוא נמצא, אבל זו לא ההגדרה של המילה "נמצא" בשפה שלנו, כי אצלנו מה שנמצא יכול להיות גם לא-נמצא, כי "נמצא" זו הגדרה. הכרחי המציאות נמצא בלי שזו הגדרה, הוא מופשט מכל הגדרה. במו"נ א' נ"ז הרמב"ם מנסח שהבורא "נמצא-ולא-במציאות", והוא כותב שם שהשפה שלנו דלה מכדי להסביר את זה. צריך לשם כך את השפה של הקבלה שהיא דרך מחשבה אחרת שלאט לאט אנו מנסים לרכוש. באמת קשה להסביר את זה, הארכתי בזה הרבה בכמה מקומות, ובינתיים נשאיר את זה ככה.

    יוצא שמקור המציאות הוא הכרחי המציאות שאין בו שום הגדרה. כיוון שאין בו שום הגדרה הוא נקרא "אין סוף". סוף הוא קו ששם יש סיום. כל הגדרה מחלקת בין מה שעונה להגדרה ובין מה שלא, ומציבה קו ששם מסתיים מה שעונה על ההגדרה. למשל אם הגדרת אדם זה חי מדבר, הרי ה"מדבר" הוא קו, סוף, שמשם והלאה מסתיים 'אדם' ומתחיל חי שאינו מדבר כמו סוס. מה שאין בו שום הגדרה, אז אין בו שום קו סיום שמחלק בי מה שמוגדר כך למה שמוגדר אחרת, ומכאן שמו "אין סוף".
    האין סוף הזה הוא מקור כל המציאות, של כל הדברים, כלומר הוא משפיע עליהם מציאות, מעניק להם מציאות. מכאן שהוא רוצה, חכם, חי, טוב וכו'. כל אלה אינן הגדרות. הגדרה זה לומר על מים שהם חמים. יש קו שמחלק בין חם לקר, ואני אומר שהמים הם בצד הזה של הקו. כי אפשר שיהיו מים לא-חמים. אבל לומר על המים שהם לחים זו לא הגדרה, זו מילה נרדפת למים. זה עצמם. לא יתכן כלל מים שאינם לחים.
    כך מה שהאין סוף הוא חי חכם יכול ורוצה אלה לא הגדרות אלא מילים נרדפות לו, מה שאנו משיגים אותו על רקע העובדה שהוא משפיע מציאות לנבראים, שהרי אנו רואים שיש נבראים, והם יונקים ממנו.

    אם נחזור לשאלה מה פירוש "מציאות", אז יש לנו שני פירושים, האחד הכרחי המציאות שאין לו שום הגדרה, והשני מה שיש לו הגדרה ואפשר שהוא לא יימצא ומציאותו נובעת מהכרחי המציאות (הכרחי המציאות היא מה שאנו רגילים לכנות אלוהים. אבל יש כאן הסתכלות שונה על המושג "אלוהים", יש נסיון לנקות אותו מעניינים פסיכולוגיים ודמיונות, ולברר מה בהכרח אפשר לדעת עליו מצד השכל המדוייק. זה לא אל פילוסופי קר וחסר חיים, להיפך, דווקא הדיוק הפילוסופי הזה מאפשר אחר כך להכניס את האלוהים לחיינו כמשהו נוכח ויסודי וחי ורגשי)

    שני הפירושים הם כמובן אחד, כיוון שהמציאות של הנבראים נובעת כמו מעיין ממציאות האל שהוא הכרחי המציאות, בהכרח הם אחד. אבל יש סתירה, האל מופשט לחלוטין, בלי מורכבות כלל, בלי שום הגדרה, לכן לא יתכן שהוא ברא את הנבראים. כי אחרי שיש נבראים יש משהו מחוץ לאל, יש קו מגדיר שחוצץ בין הבורא לנבראים. אם הבורא ידע מראש, רצה, חשב, לברוא כלב וחתול. הרי היו במחשבתו מושגים מוגבלים שהם הגדרות, יש הגדרה שמבחינה מה כלב ומה חתול. זה סותר את היותו הכרחי המציאות, כלומר אחד פשוט מכל צד בלי מורכבות כלל.
    פתרון הסתירה הזו הוא מה שיכול לחבר אותנו לאל בחיבור אמיתי, בלי שנצטרך להמציא אלוהים שהוא דמיונות שנובעים מפחד תינוקי לחיות במציאות בלי אבא ובבדידות שמחייבת להמציא "חבר דמיוני".

    הסתירה הזו היא מה שחז"ל קראו "מעשה מרכבה". אריסטו קורא להכרחי המציאות "המציאות כלשעצמה". כלומר אם נמחק במחשבה את כל הדברים, ואפילו את החלל הריק התלת ממדי שנשאר, תישאר מציאות כמשהו מופשט לחלוטין. כי המציאות אינה של הדברים בפני עצמם, כמו שהתלת ממדיות אינה של הגופים הטבעיים בפני עצמם. הם רק משתתפים במציאות כללית, והיא נשארת בכל מקרה גם אם אין שום דבר.
    השאלה איך זה מתחבר למציאות מוגבלת של דברים מוגדרים. החיבור הזה חשוב ביותר כי הוא מה שיכול לחבר אותנו לשורש המציאות, לאלוהים שהוא לא דמיון אלא בהכרח מציאות.

    אחד מהמשלים הכי יסודיים ומאירים לעניין של התחלת הבריאה, שעוסק ביחס בין המופשט (האל הבורא שהוא בעצמו הכרחי מציאות, כלומר מופשט לחלוטין) למוגבל (שזה כל מה שנברא מלבד האל עצמו), הוא מה שכתב האר"י ז"ל, מגדולי חכמי הקבלה, בספר "עץ חיים" שער א' ענף ב'.

    "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים […] הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית. […]
    והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים. ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. […]"

    בהמשך שם הוא כותב שהקו של אור אין סוף צייר את כל הצורות בתוך כדור החלל הריק.

    הכדור הזה הוא העדר (חלל אויר פנוי וריקני), יש הסבר יסודי מאוד וחשוב, על איך ההעדר הוא זה שיוצר את הנבראים, שכתבתי בקיצור בסיכום שיעור על מורה נבוכים שיעור 0020, במקום שהעתקתי את השיר של רחל "בן לו היה לי". הבאתי גם שם את דברי האר"י האלה. ברוב השיעורים והרשימות יש התייחסות לדברי האר"י האלה. הם יסוד גדול.

    לא יתכן מקום שפנוי באמת מאלוהות. המציאות באמת היא רק של אלוהים, הכל נמצא במציאותו, הו אלא יכול לא להימצא, לשרטט כדור שבתוכו אין מציאות של אלוהים.
    אלא הכדור הריק הוא התגלות של אותו אלוהים כמצומצם. כמוגבל.
    הרמב"ם במשנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ב' כתב (זה גם קטע יסודי מאוד שכמעט בכל שיעור מוזכר):
    "וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ, מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל […]
    וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת" (אגב רואים גם מכאן איך הדת אצל הרמב"ם לא היתה עניין רציונליסטי פילוסופי קר ותיאורטי. כמה רגש יש במילים האלה)
    מעשיו וברואיו אלה כל הדברים שיש בעולם, וגם הצורות המופשטות, האידיאות שדיבר עליהן אפלטון. וגם המלאכים שבמורה נבוכים מבאר שהם הספירות של חכמי הקבלה. בדברים האלה מתגלה הבורא. אבל הדברים האלה מוגבלים, קיומם הוא לפי ההגדרות שלהם. והבורא הוא מופשט לגמרי, בלי שום מוגבלות ושום הגדרות. איך הוא יכול להתגלות דרך המוגבלות אם הוא אין סוף פשוט ומוחלט. במקומות אחרים ראינו ברמב"ם ובעוד מקומות שהבורא הוא ממש אחד עם העולם. מלבד מה שהוא גם לגמרי מופשט מהעולם וטרנסצנדנטי. בהכרח הבורא אחד עם העולם המוגבל, עם כל עלה וכל רגל של כל זבוב. כי אין שום דבר שבאמת נפרד ממנו, שאינו הוא. הכל נמצא מכח שפע מציאותו שלו.

    בהתחלת משנה תורה (ספר ההלכה הקנוני של הרמב"ם), החלק של הלכות יסודי התורה ששם מתחיל המשנה תורה, כתב:
    "יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ […] מָצוּי רִאשׁוֹן, וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִין מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ.
    (ב) וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי – אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצֹאות.
    (ג) וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִין מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִין – הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי, וְלֹא יִבְטַל הוּא לְבִטּוּלָן, שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִין צְרִיכִין לוֹ, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶן.
    לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶן."
    הוא המקור של המציאות, מצוי ראשון, המציאות זה הוא והוא זה המציאות, כמו שמים לחים כך הוא נמצא. הוא "מצוי" זה הוא. הדברים האחרים רק "נמצאים" לא מצויים. בלשון נפעל, הם מקבלים את זה ממשהו שמחוץ להם.

    אבל בעומק לא יתכן שהנבראים מחוץ לבורא, כי הם מצויים במציאותו. הרמב"ם כותב שמה שהבורא יודע על יתוש אחד, זה לא ידיעה של משהו שמחוץ לעצמו. הוא יודע את עצמו בלבד, ומזה הוא יודע את היתוש. כלומר היתוש הוא חלק ממציאות הבורא עצמו. הרמב"ם מנסח:
    "לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים, כְּמוֹת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם, אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יֵדָעֵם. לְפִיכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ – יוֹדֵעַ הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִסְמָךְ בַּהֲוָיָתוֹ לוֹ." (הלכות יסודי התורה ב' י')

    יוצא שיש בורא שמתגלה כמופשט לחלוטין, האין סוף המוחלט, ויש בורא שמתגלה במוגבל, בכל דבר שנמצא בעולם. זה העיגול הריק שהוא מוגבל ויש בו מקום לנבראים המוגבלים.
    הסתירה כאן נוראה, הרי יש אלוהים אחד בלבד, איך יתכן שאותו אלוהים עצמו הוא גם מופשט לחלוטין וגם מוגבל?

    בכל אופן מה שהעיגול שדיבר עליו האר"י הוא ריק, הכוונה שהוא מוגבל, לא ריק ממש. יש שם מציאות של אלוהות, רק כיוון שהעיגול וכל מה שבתוכו הם צורות, משהו שיש לו הגדרה וגבול, זה סותר את הכרחיות המציאות של האין סוף שאין בו שום הגדרות וגבולות, ומשום כך זה נקרא העדר. זה מה שהתכוונתי שהעדר ומוגבלות ביחס לנברא הראשון, העיגול של הצמצום, זה אותו עניין.
    אותו עיגול של צמצום, לפי הלשון של האר"י, נקרא גם החומר הראשון (שברמב"ן על בראשית א' א' מתואר כנקודה), או הגלגל הקיצון.

    אהבתי

  2. אושרי שאל:
    "אני לא מבין איך הריק יכול להיקרות תלת מימד, הרי כדי שיהיה אורך רוחב וגובה אני צריך קצוות כלשהם?"

    זה מתייחס למה שדיברנו בשיעור שאם נחשוב שאנו מרוקנים את המציאות הטבעית, החומרית, מכל גוף חומרי, יישאר חלל ריק תלת ממדי.
    זו שאלה מצויינת, הצבעת על נקודה קשה מאוד, שלא מספיק עמדתי עליה בשיעור.
    במורה נבוכים א' ע"ב כתב שאין ריק כלל, וכן כתב אריסטו בפיזיקה והכריח את זה היטב.
    חלל שיש בו משהו, גוף מוגדר חומרי, אז הריק שבתוכו גם כן אינו ריק אמיתי, כי אפשר למדוד את ממדי הריק הזה מהמלא הסמוך אליו. למשל אם יש ריק בין הכוכבים, או בין האטומים, אפשר למדוד את מידות הריק הזה מהכוכב הסמוך לו עד הכוכב הסמוך לו מצידו השני, או מהאטום הסמוך לו וכו'. הריק שיש בעולם שיש בו גופים הוא החומר החמישי, כמו שכתב הנרבוני, שהוא מידות טהורות. יש לו מידות כי יש גופים חומריים נמצאים שהם גובלים את הריק ומהם נמדדות מידותיו של הריק. לכן הריק הזה הוא משהו, שהרי יש לו מידות, ולא יתכן למדוד מה שאינו 'משהו'.

    אתה שואל במקרה שאין שום גוף מוגדר חומרי נמצא, ואז אין מאיפה להתחיל את המדידה ואין איפה לסיים אותה, ולכן אין מידות כלל לחלל, ובמה הוא תלת ממדי?
    זה נכון, לכן החלל הזה לא קיים כלל. החלל שמדובר בו הוא רק ניתוח אחרי שכבר יש מציאות של גופים קיימים. אחרי שכבר יש גוף, שולחן, ויש לו מידות שנמדדות לפי הקצוות שלו, כעת נמדוד את השולחן, ורק אחר כך נמחק אותו מהמציאות במחשבתנו. נישאר עם המקום הריק שהותיר אחריו השולחן. למקום הזה יש מידות לא בגלל שיש גופים אחרים שמהם מודדים, אלא יש את המידות מכח שמקודם היה כאן שולחן, ואחרי שהשולחן נעלם נשאר המקום שבו היה מקודם השולחן.
    אם נסתכל קודם על העולם שיש בו גופים, ונמדוד את הגופים המוחשיים, ורק אחרי המדידה נסלק את כל הגופים, יישאר חלל שהוא תלת ממדי מכח שנשאר בו מקומם של הגופים שיש להם מידות שהיו נמצאים בו מקודם.
    לכן לא רק שהחלל הוא תלת ממדי, אלא יש בו תיאור מספרי של כל המידות של כל הגופים.
    אפשר לומר שהחלל הזה הוא הפשטה שאנו מפשיטים מהגופים, זה אכן לא נתפש לפני שיש גופים כמו שכתבת. קודם אנו רואים גופים, ואז מנתחים שהתלת ממדיות של הגוף ניתנת להפרדה ממהותו ועצמותו החומרית. ואז מוחקים במחשבה את כל המציאות הממשית של הגוף ונשארים עם מידותיו בלבד.
    צורת התלת ממדיות כצורה כללית כשלעצמה, בלי שייכות לגוף מסויים זה, נתפשת רק אחרי שמסתכלים על הגוף המסויים, אי אפשר לתפוש אותה בפני עצמה. אבל בהכרח יש שלב כזה בסדר ההווייה, כי זה חלק מהותי ממציאותו של הגוף, וזה לא באמת נברא מכח שיש גוף חומרי נמצא. זה מציאות מופשטת לגמרי, ומאוד קשה לתפוש אותה כנמצאת. אנחנו משתמשים בתלת ממדיות של הגוף המוגדר החומרי, ככלי שעוזר לנו לתפוש את התלת ממדיות בעצמה. אבל בתפישה מופשטת יש מידות ותלת ממדיות לפני שיש גוף שמודדים אותו. כמו שיש אהבה לפני שיש משהו שאוהב את משהו אחר. גם באהבה, אחרי שאנו רואים שיש משהו שאוהב משהו אחר, אנו מפשיטים מזה על מציאות של אהבה כשלעצמה, כיישות מופשטת. אבל לתפוש אהבה כישות מופשטת בלי שיש שום משהו מוגדר שיכול לאהוב משהו אחר, אז נשאל על זה בדיוק מה ששאלת על המידות, אם אין קצוות כלשהם, שהאהבה היא יוצאת מהחתן אל הכלה, שהחתן הוא קצה שממנו מתחילה האהבה, אז איך תיתכן מציאות של אהבה?

    השכל שלנו באמת קצר מדי בשביל תפישה כזו. ואנחנו רגילים לטייח, לטשטש את העובדה הזו ולהרגיש "כאילו מבינים". השאלה שלך נוקבת את הטשטוש ומדייקת, היא אומרת שבאמת איננו מבינים. אבל זה כמו תינוק ששומע מיליון פעמים ספר שהוא לא מבין את המילים והתחביר שלו. זה מזין ומצמיח ומגדיל את התודעה שלו. נקווה שזה מה שיקרה לנו עם המשך הלימוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s