סיכום השיעור:
חזרתי על מה שכתבתי ב"אדם חי" רשימה 210
הוספתי רק עוד נקודה שלא כתבתי שם,
הכתר, האחד הפשוט בלי מורכבות כלל, לא ייתכן שברא את העולם. שהרי אם לבסוף נברא מציאות של כלב ושל חתול, הרי שורש מציאותם ממנו, הוא המצוי ראשון שממציא כל נמצא, הוא ידע מראש על זה ורצה בזה, והידיעה והרצון האלה הם מורכבות שסותרת את האחדות הפשוטה. לכן בורא העולם בהכרח הוא האלוהים שבספירת חכמה, שהוא כמראה דמות אדם ויש בו מורכבות וריבוי. לכן כתוב דווקא בראשית ברא "אלוהים" את השמיים ואת הארץ ולא השם. "אלוהים" פירושו בעל הכוחות כולם כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א', והכוחות הם ריבוי ולכן זה לא האין סוף הפשוט האחד.
כאמור אם שואלים האם לבורא יש תואר, התשובה היא אחת בלבד, שאין לו תואר. נקודה. כאן זה מסתיים. לא ממשיכים "אבל…", לא אומרים אבל כתוב שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, שיש שיעור קומה, שיש נבראים וכו' וכו'. לא אומרים מבחינה אחת הוא אחד פשוט שלא מאפשר מקום לנבראים אבל מבחינה אחרת יש צמצום וכו'. אין מבחינה זו ומבחינה זו וכל עניין שכזה.
עיקר האמונה השלישי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, כמו הנוסח שכתוב בסידורים (שהוא קיצור שנערך על פי דברי הרמב"ם בהקדמת פרק חלק):
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל"
עיקרי האמונה אינם עניין למדני, אלא הם נוסח שמיועד להמון, ההמון אומר שהוא מאמין בזה וכך הוא בתוך האמונה גם בלי להבין מה אמר.
עיקר האמונה קובע שאין לבורא שום גוף ושום דמיון ואין לזוז מזה כלל ואין לומר שיש גם בחינה או צד כלשהו של שיעור קומה שבה הבורא הוא כמראה דמות אדם. מי שזז מזה מוגדר להלכה על ידי הרמב"ם כאפיקורס גמור.
אם הבורא מופשט לגמרי, אחד פשוט שאין בו מורכבות כלל, אז לא יתכן שיהיו נבראים. וזה נכון. זה נאמר במה שאמרנו שהבורא אין לו גוף ולא דמיון.
וביחד עם זה זה לא שולל שיש נבראים. הרי מעיקרי האמונה גם שיש נבראים:
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים"
.
אמרנו שזה השכל של גדלות מוחין של חכמת הנסתר, שאומרים שהבורא הוא אחד פשוט בלי מורכבות כלל, ונאמר בזה ממילא שאין נבראים. ואורמים שכאן סוף הדיבור בעניין זה ואין המשך של צד נוסף או בחינה נוספת.
בשכל הרגיל שלנו, של קטנות מוחין, נובע מזה בהכרח שאין נבראים, אבל לפי השכל של גדלות מוחין זה לא שולל שיש נבראים.
משל לזה, אם יש אוהבים שאהבתם גמורה באופן מוחלט. כלשון שיר השירים כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. אם יתן איש את הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אהבה גמור הללא סייג וללא שיור כלל, כזו שאיננו יכולים לשער, ובוודאי אין לה אפשרות קיום בעולם שלנו. אם נשאל אחד מהאוהבים האם אתם אחד, הוא ישיב אנחנו אחד גמור ופשוט. אין באחדותנו המוחלטת שום צד אחר של חוסר אחדות ושום סייג ושום שיור כלל.
ואז נשאל אבל בבוקר כל אחד מכם הולך לעבודתו, ומדבר עם חבריו, אז אתם שני גופים ושני אנשים, והרי יש צד שבו אתם לא אחד. והתשובה תהיה זה לא אמת, אנחנו כן אחד גמור ומוחלט בלי שום סייג. אבל זה לא שולל שכל אחד יעסוק בענייניו בלי האחר.
כעין זה מה שאין נבראים והאלוה אחד פשוט וגמור לא שולל שיש נבראים. האל של הנבראים הוא האל שהוא מה שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, הוא שיעור קומה, כמראה דמות אדם. כי האחד הפשוט לא יכול להיות האל של הנבראים כי אין בו מורכבות כלל ונבראים זה מורכבות.
ביהדות יש הגשמה יותר מבכל דת של עבודה זרה.
"וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶן גֹּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן, אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכֹּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן."
אברהם לגבי הפיכת סדום מתמקח עם האלוהים, לוחץ עליו לשנות את רצונו, ומצליח, משה רבינו מדבר איתו כדבר אדם עם חברו, משיג אותו בלי משלים ובלי כח המדמה ובלי חציצה כלל, מדבר איתו כדבר איש עם חברו.
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."
"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם."
ועוד הרבה כיו"ב. אצל עובדי עבודה זרה אין דיבור עם האליל שלהם באופן חי כזה.
בגלל ספירת כתר שאומרת שאין לבורא שום גוף ותואר חיובי ודמיון, והוא מופשט ואחד לחלוטין בלי מורכבות כלל, ושכאן נגמר העניין ואין חלילה שום בחינה אחרת ושום צד אחר, מזה נפתחת הרשות להגשמה קיצונית ללא סייג. כי ככל שנגשים, עדיין יישאר שאין יותר מהאמירה שהבורא מופשט לחלוטין ואפילו לא יתכן כלל שיהיו נבראים.
.
.
במדרש בראשית רבה א' א' נאמר:
"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה"
יש במדרש שניים, המלך והאומן. האומן הוא הדמיורגוס שכתב אפלטון בטימיאוס (דמיורגוס ביוונית פירושו אומן), שהסתכל בדגם העולם המושלם המופשט ולפי זה ברא את העולם החומרי. הקב"ה הוא האומן, ומעליו יש את המלך. הקב"ה זה השכל הפועל, כלומר ספירת מלכות.
.
זה גם לשון המורה נבוכים ג' נ"ב:
"אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."
גם כאן יש שניים, המלך הגדול, שהוא הדבוק אשר בינינו לשם. יש המלך ויש השם. המלך מדבק בשם, והרי המלך אינו בעצמו השם. גם כאן המלך הוא ספירת מלכות, היא השכל הפועל. שהוא האור, כמו שכתב אריסטו ב"על הנפש" ואלפראבי בהשכל והמושכלות.
השכל הפועל הוא האלוה של הנביאים. הוא המלאך אישים שממנו הנבואה. הוא האלוה כשהוא בדמות כמראה אדם.
וכמובן אין צריך לומר שהכל אחד בלבד וחלילה אין כאן שניים משום בחינה שהיא.
.
.
.
.
אחר כך כהקדמה לעניין של חמשה עלים חזקים, שהם מידת הדין, דיברנו על התוכן של המספרים. הערנו גם שי"ג מידות סובבות את השושנה וגם חמשת העלים סובבים את השושנה. מה הפירוש של "סובבים". אם השושנה היא כנסת ישראל, ספירת מלכות, הרי היא כל המציאות ואין מחוץ לה, ואיך יתכן שמשהו יהיה סובב אותה. זו שאלה שנשארה בינתיים פתוחה.
אריסטו במטאפיזיקה ספר מ' מבאר שיש שתי מדרגות בהבנת המספרים. המדרגה העליונה עניינה הוא שכל מספר יש לו תוכן. המספר הוא כמו מילה בשפת הסוד. אחר כך משתלשל מזה שהמספר הוא גם מניין של כמות יחידות.
אחד הוא מהשורש "אח" (בעברית שתי האותיות הראשונות הן השורש והשלישית נקראת צבע). זה כמו שעצם שבורה מתאחה, הפירוש הוא אחדות.
שתיים הוא מלשון שת, כמו הבן השלישי של אדם. בפסוק משמע שלשון שת הוא מלשון נתינה. זה לשון הפסוק:
"וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן"
וכן:
"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"
"שת" הוא גם מלשון יסוד, בסיס, תשתית. כמו אבן השתיה. עיין תהילים י"א ג' ובמפרשים שם.
גם כשהוא בלשון נתינה, זו נתינה של יסוד, הפירוש של הפסוקים הוא: כי יסד לי אלהים זרע אחר, כי איבה אייסד בינך ובין האשה.
נתינה של יסוד עניינו הבריאה. כמו בלשון אבן השתיה שהיא תשתית הבריאה. אחד פירושו האחד שהוא אחדות פשוטה וגמורה בלי מורכבות כלל, האין סוף ברוך הוא. שתיים פירושו הבריאה, הצמצום, ספירת החכמה, שהיא האות ב' שבה נברא העולם, כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א'.
השתיים והאחד סותרים. במדרש רבה נאמר שהעולם לא נברא באל"ף כי אל"ף הוא לשון ארירה, ארור, הוא מחריב את העולם, כי אם הוא אחד פשוט לא יתכן שיהיה עולם.
עשרת הדברות מתחילות באל"ף, "אנכי ה' אלהיך כו'". המדרש אומר שכאן הקב"ה החזיר לא' את מקומה.
שלוש הוא מלשון שלשלת, חיבור. זו התורה, שהיא מידת יעקב, השלישי, וכמו שנאמר במסכת שבת פ"ח א' שהתורה מבוססת על השלוש. וכן כתב אריסטו ב"על השמיים" א' א' שעבודת השם יסודה בשלוש (בספר הריפוי מאת אבן סינא פרק ב' סעיף 2, בהערות, תרגמתי את פרק א' מספר ראשון של "על השמיים" מאת אריסטו, ויש שם קצת ביאור בדבריו).
עניינו של השלוש הוא עשיית שלום בין האחד והשתיים, לחבר עליונים ותחתונים, לאפשר חיים של התחתונים למרות שיש עליונים. הוא מלמד לחיות עם הסתירה בדרך של להיות נמוצחים על ידה, זוהי עבודת השם של ההכנעה העבדות. כמו שכתב המו"נ א' ע"ב:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
.
.
הארבע עניינו רביעה, זיווג. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". התורה היא למי שעוד לא זכה לסוד מעשה מרכבה, יש אצלו סתירה והוא חי עם הסתירה בכח התורה.
הארבע הוא הזכיה לסוד מעשה מרכבה, ואז כבר אין סתירה כלל. זה האוהב שאומר אני ואהובתי אנו אחד מוחלט פשוט וגמור ואין שום צד אחר כלל. אין שום סתירה ממה שאנו שני גופים.
.
.
הארבע הוא הסוד של השלוש וכלול בו. היכולת לחיות בחיבור, בלי שהסתירה בין האחד לשתיים תרגום לחורבן, היא מכח שהסוד העמוק של החיבור הזה הוא הזיווג הגמור שאז הכל חוזר לאחד פשוט. אברהם יצחק ויעקב הם השלוש, ודוד הוא הרגל הרביעית של המרכבה, הסוד של השלוש. עיניינו של דוד הוא מצוות עונה. כמו שכתוב "בדמעתי ערשי אמסה". הוא "והיו לבשר אחד".
.
.
הארבע הוא כל המספרים, הוא הסיפור שכתוב בתחילת ספר יצירה שעניינו הוא 'התחלה אמצע וסוף' כמו שכתב אריסטו בתחילת "על השמיים". הוא ארבע אותיות של הוי"ה, והוא ארבעת היסודות. ועיין במורה נבוכים ב' י' עוד על סוד הארבע.
בתוך הארבע עצמו, יש שבעה פרטים איך עניין הזיווג השלם. לכן כשהארבע הופך לשבע, יש את השלוש ואחריו הארבע שהוא כעת שבע וביחד יש עשר. אלה עשר הספירות.
שבע הספירות שבתוך הארבע, כל אחת מהן כוללת את כל הבאות אחריה. הספירות שמרכיבות את הארבע, שהן הזיווג, הן:
חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
החסד מחליף את הארבע כי הוא כללותו. החסד הוא הזיווג בהתמסרות מוחלטת, אין סופית, בלי שום גבול ומידה, בלי שום שיור, שמחזיר הכל לאחד.
אם הכל חוזר לאחד, אחד הוא ה'אין', שם הכל נמחה וחוזר לאחדות הפשוטה בלי שיש שום הגדרות ושום דברים. לכן החסד מוביל ל'אין'.
אחרי החסד הוא גבורה, הוא הפירוש, הסוד, של הזיווג, מה שמגלה את הסוד של החסד. הגבורה היא מספר חמש. חמש הוא מלשון " וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
רש"י:
""וַחֲמֻשִׁים" – אין חמושים אלא מזויינים. וכה"א (יהושע א, יד) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס מזרזין כמו (בראשית יד, יד) וירק את חניכיו וזריז.
דבר אחר: חמושים – מחומשים. אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה"
חמושים היינו בכלי זין, בחרב. זהו עניין של מוות. ושייך לאפילה.
.
.
שמואל הנגיד:
.
.
שיעור שבועי בספר הזהר - על ידי ניר שטרן 