סיכום השיעור:
חזרנו שוב על הדרך המיוחדת של לימוד הקבלה.
הכתר עניינו האין סוף שאין בו מורכבות כלל, ולא תיתכן בו שום מורכבות גם לא כאפשרות, ולא יתכן שיהיו נבראים ובאמת אין נבראים.
החכמה עניינה שיש נבראים, היש מחייב גבולות, הגדרה, מה שאין לו גבולות לא יכול להיות 'יש'. לכן גם לבורא כיוון שהוא נמצא יש לו הגדרה, תואר, גוף. אמנם זה גוף שעשוי "אור", בשיעורים הבאים מלמד מהו פירוש 'אור', ומכל מקום אין זו האחדות הפשוטה. האין סוף לא יתכן לפי ספירת חכמה.
הכתר והחכמה לא יכולים להחשב כסותרים, כי סתירה עניינה שיש אפשרות לוגית לומר אחרת מהאמירה שאמרנו, והאפשרות הזו היא הסתירה. למשל אם אמרנו שגוף זה לבן, יש אפשרות לוגית לומר שהוא לא-לבן, ואם נאמר שהוא לא-לבן, זו תהיה סתירה. הכרחי המציאות פירושו שהוא אין סוף פשוט מוחלט בלי מורכבות כלל ובלי שום אפשרות לשום הגדרה. לכל A אפשר לומר לא-A, אבל זה רק בגלל ש A מוגדר בהגדרה כלשהי. אם אין לו שום הגדרה לא יתכן לומר לא-A כי מה שללנו? לכן להכרחי המצאיות אין אפשרות שלילה כי הוא לא מוגדר, וזה מה שעושה אותו הכרחי מציאות. כי אי אפש רלהעלות על הדעת את שלילתו. זה גם מה שעושה שאין אפשרות להעלות על הדעת שיהיו נבראים, שתהיה ספירת חכמה, כי היא מוגבלות והגדרה.
לכן ביחס לכתר חכמה אינה סתירה אלא משהו שאין להעלות על הדעת כלל. ספירה פירושה עולם מלא לחלוטין, כולל הלוגיקה כולה, ואין מחוץ לו. שתי ספירות אינן סתירה זו לזו, אלא כל אחת עולם מלא שלא מאפשר להעלות על הדעת כלל את אפשרות הקיום של הספירה האחרת.
אין כאן 'מבחינה זו זה כך ומבחינה אחרת זה אחרת', וכו'. זה בלתי נסבל לשכל. אם הוא שואל על זה אומרים לו שתוק.
עוד יותר בלתי נסבל הוא שאם אנו שואלים האם יש נבראים או אין נבראים, נאמר שאין שתי תשובות לשאלה הזו, יש רק תשובה אחת, שאין נבראים. והרי יש נבראים, ויש ספירת חכמה? על השאלה הזו אומרים שתוק.
כמו כן לפי ספירת חכמה לבורא יש גוף ותואר, ואם נשאל האם יש שתי תשובות על השאלה האם לבורא יש גוף, נשיב שיש לזה רק תשובה אחת, שאין לו גוף. והרי בחכמה יש לו גוף? הנביאים ראו כמראה דמות אדם על הכסא ודימו אותו ליוצר. על זה נאמר שתוק.
.
הקבלה אינה מיסטיקה, כלומר היא כפופה לשכל. רק שזה שכל של גדלות מוחין. חלום לא כפוף לשכל, לחוק הסתירה, כל דבר יכול להיות בחלום, דבר יכול להיות כלב וגם חתול, לבן וגם לא-לבן, אין סיבתיות, אין חוקיות, וכו'. בקבלה זה א כך. יש חוקי שכל, לא כל דבר יכול להאמר, אנו כפופים לחוק הסתירה. רק שבגדלות מוחין.
למשל ילד קטן מזהה אהבה עם נתינת סוכריות. ואז אם אני נותן לו סוכריות וגם מכאיב לו כעונש, הוא רואה בזה סתירה. אם המבוגר משיג שאהבה היא מופשטת יותר מנתינת סוכריות, הוא יוכל להבין שנתינת סוכריות והענשה אינם בהכרח סותרים. המבוגר כפוף לשכל ולחוק הסתירה, אבל התינוק יהיה בטוח שהמבוגר סותר את עצמו ואי אפשר להסביר לו.
תינוק גדל מעצמו. כדי לגדול לגדלות מוחין של חכמת הקבלה צריך פעולה. חז"ל אמרו שלכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל. צריך מכה. כאב של גדילה, כאב שמוציא מהקטנות.
הקבלה היא שפה שאנו לא מורגלים בה, זה כמו ללמוד סינית, או ללמוד מוזיקה קלאסית למי שלא שמע אותה מעולם. צריך לספוג, להקשיב, להרגיל את האוזן ואת השכל. להתמסר, לשחרר, לתת את ידי למורה כמו ילד שנותן יד בתמימות להורה שלו, בידיעה שההורה יודע ואפשר לסמוך עליו גם כשאי אפשר להבין אותו.
.
זה כאב שיכול לגרום לנו להיוולד מחדש כאנשים עם גדלות מוחין. אבל זה מסע, זו דרך. התמסרות, כמו באהבה. כמו שאומרים לאוהב, קח אותי, עשה בי כרצונך.
.
אצלנו אהבה מוחלטת, טוטאלית לגמרי, עד מוות ממש, היא אסון. זו אובססיה חונקת שלא מאפשרת חיים.
בשיר השירים מדובר על "עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה". אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.
באופן תיאורטי, אידיאלי, לא אפשרי במציאות, אם היה זוג שהיו אוהבים כך, עד הסוף באופן מוחלט, בלי להשאיר סייג כלשהו, נשרפים כליל באש האהבה בלי שום שיור, והיו שואלים אותם, הם היו אומרים שהם אחד מוחלט וגמור בלי שום צד אחר. והיינו אומרים אבל אתם שני גופים, שני לבבות, שתי דעות, כל אחד יוצא מהבית והולך לעבודה אחרת וכו', אז יש צד שבו אינכם אחד, הם היו משיבים אין צד כזה, ואם היו שואלים קושיא: אבל הרי אנו רואים שיש, הם היו משיבים "שתוק!". מי שבעצמו לא אהב כך אין שום דרך שיבין.
הדרך היחידה להתחיל להבין את זה היא להתחיל להתמסר לאהבה, גם אם זו רק התחלה מעוטה עד מאוד. מילימטר ראשון מדרך של מליון קילומטר. וההתמסרות היא שאנו מקבלים את האמירה "שתוק!".
חז"ל אמרו שאם מילה שווה סלע (מטבע כסף), אז שתיקה שווה שני סלעים. בכל מילה שלנו צריך להיות מעורב בה כמות כפולה של שתיקה.
.
וכמו שכתב במו"נ א' ה':
"ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו)."
יבוש, ימנע, יעמוד – זו השתיקה שצריכה ללוות אותנו כל הזמן.
בזמננו יש הרבה מקומות שלומדים ומלמדים קבלה. אם הלימוד הוא כמו כל לימוד של חכמה, שמסבירים את מה שקשה וסותר, ומי שלא מבין שואל, תוקף, ומתרצים לו כדי שיתאים לשכל שלנו, של הקטנות מוחין, אז זה לא לימוד קבלה כלל ועיקר. לכן אסור ללמד קבלה ברבים, זה לא מיועד לקהל הרחב.
רוב מי שהתחיל לשמוע את השיעור שלנו הפסיק. שכל "רגיל" רוצה להבין בזמן סביר ולהמשיך הלאה. אין לו שום תועלת לחזור ושוב ושוב, למשמש בדברים עוד. בקטנות מוחין קודם לא מבינים, ואז שומעים הסבר, שואלים שאלות, מתרצים תירוצים, ואז מבינים, ואז כבר רוצים להתקדם הלאה. כמו לימוד של נערים בעלי כשרון שכלי מחודד. הם לומדים מהר. אין להם סבלנות. הם רצים קדימה, אין להם שייכות ל"יבוש, ימנע, יעמוד"
אין להם שייכות למה שכתב בהלכות יסודי התורה ב:
"וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ…״ (שם ח,ד-ה)."
רק מי שיש בו שייכות להתפתח לשכל יותר רחב, יש לו סבלנות למשמש עוד ועוד בדברים, כי מזה השכל הרגיל מתייאש ומתפרק ונסוג. כמו זרע שצריך להרקב כדי שיצמח ממנו הנבט. זה קבלת המכה שממנה הצמיחה.
הסבלנות היא המבחן בין מי שיש לו שייכות ללימוד כזה ובין מי שאין לו. כמה אמרו לי, שהשיעור מעניין אבל הוא איטי מדי, הדיבור לא מספיק בקול רם, לא מספיר ברור. לכן למרות העניין קשה להקשיב, זה מכביד מאוד על הסבלנות. אני לא מקשיב לזה, מבחינתי אני שמח שהם לא משתתפים בשיעור.
.
.
אחר כך התחלנו לקרוא הלאה, וקצת רמזתי על הנושאים באופן כללי, אבל עוד לא התחלנו ללמוד אותם.
.
.
.
_____________________________________________________________________
.
.
.
.
מקורות לשיעור
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
רש"י:
""עַל פְּנֵי תְהוֹם" – עַל פְּנֵי הַמָּיִם שעל הארץ.
"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" – כסא הכבוד עומד באוויר, ומרחף עַל פְּנֵי הַמָּיִם ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן"
.
.
.
.
ארבעים ושתיים אותיות שבתחילת התורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹ
.
.
על שם בן מ"ב אותיות:
רבי אברהם אבולעפיא בספר חיי העולם הבא כתב על שם בן ע"ב אותיות:
"[שם בן ע"ב אותיות] הוא פירוש שם בן מ"ב אותיות. וגם שם בן מ"ב אותיות, הוא פירוש שם בן י"ב אותיות. וגם שם בן י"ב אותיות, הוא פירוש שם בן ד' אותיות [הוי"ה], אשר הוא השורש והעיקר, ואלו כולם הם הפירושים עליו, להודיע סוד יחודו יתברך. וזה השם שהוא בן ד' אותיות הוא לבדו שם המיוחד, ושאר שמות הם כולם (פארותיו) פירותיו, אשר כולם מתבארים עליו."
הרמ"ק (והובא גם בגר"א) כתב ששם בן ארבעים ושתיים אותיות הוא 10 ספירות, ועוד 22 אותיות, ועוד 10 מאמרות (בפרשת בראשית כתוב 10 פעמים "ויאמר אלהים…").
האמירה פירושה הרצון, כמו שכתב המורה נבוכים א' ס"ח:
"וכל מה שבא ב'מעשה בראשית' 'ויאמר ויאמר' – ענינו רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר שאלו ה'מאמרות' אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא."
הגר"א כתב שעשרים ושתיים האותיות הן נפש, עשר ספירות הן רוח, ועשר המאמרות הם נשמה שמנהיגה אותן. (אצל המקובלים נפש היא כח החיים הנמוך ביותר, רוח הוא הכח הגבוה ממנו, ונשמה היא כח החיים הכי גבוה. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הלכות ח'-ט' השתמש במושגים האלה באופן שונה, ורמז לכך שהמונחים שלו שונים ממונחי הקבלה בסוף הלכה ח' שם).
.
.
.
.
תענית ל"א א':
"אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו. שנאמ' (ישעיהו כה, ט) " וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.""
.
ובישעיהו ל':
"וְלֹֽא־יִכָּנֵ֥ף [יסתתר] עוֹד֙ מוֹרֶ֔יךָ וְהָי֥וּ עֵינֶ֖יךָ רֹא֥וֹת אֶת־מוֹרֶֽיךָ"
עד כאן המקורות החשובים לשיעורים הקרובים
.
.
.
.
אוהבי ימים מאת שמואל הנגיד:
.
.
.
.
.
.
"על השמיים" מאת אריסטו, א' א' (הפרק הראשון בספר)
תרגום פרק א' מספר א' של "על השמיים" מאת אריסטו, עם מעט ביאור. העתקתי מביאורי על הריפוי מאת אבן סינא ספר א' פרק ב' (זו הזדמנות להתרשם מלשון אריסטו במקור, למי שעוד לא התנסה):
"על השמיים" א' א':
"המדע ששייך לטבע בלי ספק עוסק ברובו בגופים וגדלים ובתכונותיהם ותנועותיהם, אבל גם בהתחלות של סוג זה של 'עצם', ככל שתהיינה.
כי מהדברים שהטבע כונן את הווייתם, מקצתם הוא גופים וגדלים, מקצתם הם דברים שיש להם גוף וגודל, ומקצתם הוא ההתחלות של אלה שיש להם זאת.
כעת, רצף הוא מה שמתחלק לחלקים שתמיד אפשר לחלק אותם הלאה, וגוף הוא מה שניתן לחלוקה בכל דרך. גודל, אם הוא מתחלק בדרך אחת הוא קו, אם בשתי דרכים הוא שטח, אם בשלוש דרכים הוא גוף. מלבד אלה אין עוד גודל, בגלל ששלושת הממדים הם כל מה שיש, ומה שמתחלק בשלושה כיוונים מתחלק בכל.
כיוון, כמו שאומרים הפיתגוראים, שהיקום וכל מה שיש בו נקבע על ידי המספר שלוש, מאחר שהתחלה אמצע וסוף יוצא מהם המספר של היקום, והמספר שעולה הוא השילוש. וכך, כיוון שעלה בידנו מהטבע שלושת אלה – אם נאמר זאת כך – כחוקים שלו, אנו משתמשים הלאה במספר 'שלוש' בעבודת האלוהים.
בנוסף אנו משתמשים במושגים למעשה בדרך זו: על שני דברים, או אנשים, אנו אומרים 'שניהם', אבל לא 'כולם'; שלוש הוא המספר הראשון שהלשון 'כל' חל עליו. ובזה, כמו שאמרנו, אנו רק עוקבים אחרי מה שהטבע עצמו מראה לנו.
לכן, מאחר ש'הכל' ו'הכלל' ו'השלם' אינם שונים זה מזה מבחינת הצורה, אלא רק – אם בכלל – בחומר שלהם, ובמה שהם נאמרים עליו, רק גוף מבין כל הגדלים [קו או שטח] יכול להיות שלם. כי רק הוא נקבע על ידי שלושת הממדים, כלומר, הוא 'הכל'.
אבל אם זה מתחלק בשלושה ממדים זה מתחלק בכל דרך, בעוד שהגדלים האחרים [קו ושטח] מתחלקים בממד אחד או שניים; כי האפשרות להתחלק וההוויה בדרך של רצף של גדלים תלויה במספר הממדים [רצף פירושו מה שיכול להתחלק עד אין סוף. אם הוא מתחלק עד אין סוף הרי לא נשאר ממנו מאומה ואין ממה לחבר אותו מחדש, הוא חוזר לאין. לכן אין בו ממשות טבעית, הוא לא אוסף של נקודות אטומיות, אלא הוא צורה אחת, הוא כמו נקודה שרואים אותה בראי מרחיב ובו היא נראית כמו קו], סוג אחד הוא רצף בכיוון אחד [קו], סוג אחר בשניים [שטח], וסוג אחר בכל [הכיוונים. הוא הגוף, ששלושת ממדיו הם 'הכל'].
כל הגדלים, אפוא, שהם מתחלקים [כלומר עד אין סוף] הם גם רצף. האם כל מה שהוא רצף הוא גם מתחלק – לפי דברינו כעת זה עדיין לא מתברר [עיין בזה פיזיקה ו' א'].
דבר אחד, על כל פנים, ברור; אין המשך של מעבר לגודל מסוג רביעי [דבר בעל ארבע ממדים], כמו שעברנו מאורך לשטח ומשטח לגוף. כי אם היה זה אפשרי, לא הייתה זו אמת שגוף הוא גודל שלם. היה אפשר להמשיך מעבר לו [מעבר לגוף אל דבר בעל ארבעה ממדים] רק אם היה בו [בגוף] חסרון [מבחינת כמות ממדיו], ומה שהוא שלם לא יכול להיות חסר, כיוון שהוא מתפשט לכל כיוון.
כעת, גופים שמסווגים כחלק מהשלם [כגון ארבעת היסודות של היקום (לפי פירוש סימפליקיוס)], כל אחד מהם שלם במובן שאמרנו כאן, כיוון שלכל אחד מהם יש את כל הממדים. אבל כל אחד מוגבל על ידי המגע עם האחר שסמוך לו, כך שבמובן מה כל גוף הוא גופים רבים. ה'כל' שאלה [ארבעת היסודות] הם חלקיו, לעומת זאת, הוא בהכרח שלם, וכמו שנרמז בשמו ['הכל' (מדובר כאן על השכל הפועל, הוא ספירת מלכות כמו שכתב הרמ"ק, והיא נקראת אצל חז"ל 'כל', כך ש'כל' הוא אחד משמותיו של הבורא). אריסטו בהכרח מכוון לזה, כי אם לא כן מי הוא שיש לו שם שבו נרמז שהוא הכל מכל בחינה. איפה מצאנו אצל אריסטו שם של הבורא?], הוא כולל כך שהוא לא רק שלם מבחינה אחת ובלתי שלם מבחינה אחרת [אלא הוא שלם מכל הבחינות]."
.
.
(בתרגום הקלאסי של J. L. Stocks לא תרגם "וכמו שנרמז בשמו" כי לא ידוע שיש שם לאותו 'כל'. אלא תרגם "כמו שמתאים למשמעות המילה." "in accordance with the meaning of the word" (בעריכה של בארנס שינה ל"כפי שהמונח רומז" "as the term indicates"). וזה לא ייתכן כי אין הגיון שאריסטו יקבע מונח ואחר כך ילמד דברים ממה שנרמז מלשון המונח הזה. אלא בהכרח מדובר על מונח שלא אריסטו קבע, ולכן אריסטו לומד ממנו. W. K. Guthrie שבא אחרי סטוקס וראה את עבודתו ותיקן את דבריו תרגם שמדובר כאן בשם, כלומר מונח שהיה קיים לפני אריסטו ואריסטו לומד ממנו. "and, as it's name suggests". לא ידוע שהייתה לאריסטו מסורת על שמות שונים לבורא, ועל שם שהוא 'כל', מלבד מה שכתבתי. אריסטו כאן קושר את שלושת הממדים לעבודת האל, ואומר כמפי הגבורה בלי נימוק שכלי ודיון פילוסופי שלא יתכנו עוד ממדים, והרי שלא מדובר כאן בחקירת טבע מדעית אלא ביסודות בעבודת האלוהים, שבהכרח מיוסדים על מסורת. "הפיתגוראים" הוא שם קוד אצל אריסטו למסורית אזוטרית דתית שמתאימה באופן מתמיה עם ספר יצירה ועוד מקורות קבליים. במורה נבוכים ב' ו' כתב על הדמיון בין אפלטון ובין תורת הסוד של חז"ל, שהוא לא רק בתוכן אלא באופן מתמיה גם במונחים עצמם: "ואתמה מאמרם "מסתכל", כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון שהשם יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות." בלי ספק יש לרמב"ם כוונה גדולה ועמוקה בהדגשת התמיהה הזו, הוא לא עוסק בכתיבת הערות אגב מחקריות. כאן בעניין השם 'כל' יש עוד דוגמה כזו)
.
.
עיין דבריו העמוקים של אריסטו בפיזיקה ג' פרקים ד'-ו' על האין סוף, ובמיוחד בפרק ו', גם שם הוא מבאר את עניין 'הכל' או 'השלם'. תוכן דבריו שם הוא כמו שכתב האר"י בספר "עץ חיים" שער א' ענף ב', שהתחלת הבריאה היא שהיה אור אין סוף פשוט, ובאמצעו נתהווה חלל ריק, פנוי. האופן שבו נמצא האין סוף בתוך החלל (שכמובן אינו יכול להיות פנוי לגמרי כפשוטו, כי בלי סיבת המציאות אין מציאות), הוא לא כמו שאדם או סוס נמצאים, אלא כמו ש'יום' נמצא, או כמו שמשחקי תחרות הספורט קיימים. היום לא קיים בבת אחת אלא באופן נמשך, מההתחלה אל האמצע ומשם אל הסוף.
.
זה מה שכתוב בספר יצירה בתחילתו:
"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור"
ספר הוא דבר שיש לו התחלה אמצע וסוף. האין סוף הצטמצם, והצורה הראשונית של הצמצום היא התחלה אמצע וסוף. זה ההתחלה של הוויה כ'משהו', כ'יש', ולא רק כאין סוף שהוא 'אין' כי אין בו הגדרות וגבולות ולכן אין בו 'משהו'.
אם נתעלם מכל מה שנמצא, יישאר חלל ריק אין סופי, שהוא התלת ממדיות כלשעצמה. זו צורת התלת ממדיות שהיא הצורה הראשונה של מה שיוצא להיות 'יש', מה'אין' האין סופי.
כל גוף שקיים בטבע, יש לו בהכרח מידת אורך רוחב וגובה. המידה עצמה היא רק מספר. המספר הזה כשלעצמו הוא המקום של הגוף, החומר והצורה אחר כך ממלאים את המקום הזה. בשלב שהכל רק מספרים העולם כולו קיים על כל הגופים שיש בו, אבל זה קיום שהוא רק בתלת ממדיות כשלעצמה, עוד אין חומר וצורה של הדברים.
וכמו שכתב בטימיאוס מאת אפלטון, מעמ' 53:
"אך קודם לכן היו כל אותם המינים [ד' היסודות] בלא מתכונת ומידה. אש, מים, אדמה ואויר אמנם נמצאו בהם כמה סימנים בהם ניכר טבעם, אבל מכל וכל היו שרויים באותו מצב שבהיעדר אלוה יהא מסתבר לגבי כל דבר שבעולם. כך היה, אפוא, טיבם, בשעה שהוחל בתיקון העולם, ואותה שעה נתן להם האל בתחילה תבנית נפרדת, על ידי צורות ומספרים."
וכמו שכתב גם אריסטו במטאפיזיקה א' ו', ומטאפיזיקה למבדא סוף פרק א'.
.
.
עיקר העניין התבאר בביאורי על "רמיזות והערות" מאת אבן סינא פיזיקה חלק א' פרק ז'. ועיין שם גם בפרק י' וי"ד. כאן הזכרתי מעט ראשי פרקים ממה שהתבאר שם, ואני סומך על הקורא שיעיין שם.
.
.
.
ההתחלה אמצע וסוף הם השילוש שמדבר עליו אריסטו, שהוא שם האלוה והוא היסוד בעבודתו. זהו הצמצום שכתב האר"י, ושורש התהוות הבריאה שכתוב בספר יצירה.
שבע הספירות של חכמי הקבלה, הן לפי הקבלה ששה כיוונים: קדימה אחורה, למעלה למטה, ימין ושמאל, ונקודת המרכז. אלה שלושת הממדים שמדובר עליהם כאן. הם המעבר של ההתגלות האלוהית מאין סוף ל'כל' או 'שלם', שזהו גבול שמכיל הכל ועדיין הוא גבול, הוא ההצטמצמות של האין סוף לכדור, כלומר תלת ממדיות. ועיין עוד במסכת שבת דף פ"ח עמוד א'.
.
.
.
זה לשון אריסטו בפיזיקה ג' ו':
"כך דבר הוא אין סופי אם לוקחים ממנו כמות אחר כמות, תמיד אפשר לקחת משהו ממנו [האין סוף, הכרחי המציאות, הוא מקור המציאות, השפע הנובע בלי הגבלה, המצוי הראשון שממציא כל נמצא].
מצד שני, מה שאין מאומה מחוץ לו הוא 'השלם' ו'הכל'. כי כך אנו מגדירים את השלם: זה שממנו מאומה לא חסר, כמו אדם שלם או ארון שלם. מה שהוא אמת לכל יחיד מסויים, הוא אמת לשלם. ליתר דיוק, השלם הוא מה שאין מחוץ לו [המציאות כולה כשלם היא הכדור שאין מחוץ לגבולו מאומה (גם לא חלל ריק, אלא מחוץ לו המופשט המוחלט, האין סוף בלבד). אצל היחיד המסוים הכוונה היא שאין מחוץ לו מאומה ממהותו או סוגו. כלומר ראובן הוא שלם כי אין שום משהו ראובני מחוץ לו].
לעומת זאת מה שממנו משהו חסר או מחוץ לו, יהיה קטן ככל שיהיה, איננו 'הכל'. 'הכל' ו'השלם' הם זהים או כמעט זהים. שום דבר איננו שלם אם אין לו סוף, והסוף הוא גבול"
עד כאן לשונו.
.
.
.
העיגול של הצמצום שכתב האר"י, הוא נקודת החומר הראשון ההיולי שכתב הרמב"ן על בראשית א' א', הוא הגלגל הקיצון של אריסטו (כמו שכתב האר"י שם על התוכנים והכוונה לאריסטו), הוא הגבול. בתחילה נברא הגבול כשלעצמו, לא כמגביל בין משהו למשהו, אלא כאפשרות שיוגבל משהו, זוהי הנקודה הראשונה. הרי הגלגל הקיצון הגבול שלו מגביל אותו רק מצידו הפנימי, הוא לא גובל בין צידו הפנימי לחיצוני, כי אין צד חיצוני. הצד החיצוני הוא ה'אין', האין סוף, שלא שייך אצלו גבול כלל. הגבול הזה הוא המכחול שבו צוירו כל הצורות, שכולן כקיימות כגבול. זה גם אין סוף, כי אין שום דבר מחוץ לו וכל המציאות היא בו, אבל זהו אין סוף בדרך של גבול, כמו שכתב האר"י שם שלעיגול הריק נכנס קו אור אין סוף, והרי "קו" ו"אין סוף" זו סתירה. הסתירה הזו היא סוד הצמצום.
התחלת הצמצום היא צורת התלת ממדיות עוד לפני שיש גופים חומריים כלשהם, וזה מה שמדבר בו אריסטו בתחילת "על השמיים""
.
.
.
.
תוספת הערה לגבי הגישה של המורה נבוכים לשמות הקדושים:
.
.
מורה נבוכים א' ס"ב:
"ואני סובר שזה שאמרו "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוקי:
עוד שם שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב'קדושה' למטה מזה ה'שם בן ארבע אותיות'. והקרוב אצלי שלא היה שם אחד אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב'קריאה' 'שם בן ארבע אותיות' כמו שנכנה אנחנו היום ב'אל"ף דל"ת'. וזה השם גם כן אשר הוא 'שם בן שתים עשרה אותיות' אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת 'אל"ף דל"ת'. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן 'שם בן ארבע אותיות' שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו אלא 'לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע'. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה'שם בן שתים עשרה אותיות' ומפסידים בו אמונות, כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה, הסתירו זה ה'שם' גם כן ולא היו מלמדים אותו אלא ל'צנועים שבכהונה' לברך בו בני אדם ב'מקדש'; שכבר פסקו מלזכור 'השם המפורש' ב'מקדש' גם כן להפסד האנשים – אמרו "משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם"; אלא היו מברכים בזה 'שם בן שתים עשרה אותיות' – אמרו "בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר' טרפון פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים':
והיה אצלם גם כן 'שם בן שתים וארבעים אותיות'. וידוע אצל כל בעל ציור שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם היו אלו מלים רבות כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו. ואמנם נקראו אלו המילות הרבות האותיות 'שם' להיותם מורים על ענין אחד לבד כשאר השמות המיוחדים. ואמנם רבו המילות להבנת הענין כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה:
ודע שזה הדבר אשר ילומד היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל 'שם בן שתים עשרה אותיות' זה ולא 'שם בן ארבעים ושתים אותיות' – 'שם המפורש'; אבל 'שם המפורש' הוא 'השם המיוחד לו' כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלוקית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו "שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא" – זה כתוב ב'תלמוד'. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו וזה – כי הרוב יחשבו שהם אותיות ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלוקיים מכלל הענינים שהם 'סתרי תורה' כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו':
וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב והמאמר שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם' יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – "פתי יאמין לכל דבר":"
ממה שכתב הרמב"ם על האנשים הרעים הפתאים, הסיקו רבים שהוא התנגד לחכמת הקבלה. והרי מבואר מדבריו שהעיסוק בשמות הקדושים, שזה עיקר עניין חכמת הקבלה, הוא סבר שזה עניין גדול וקדוש. זה לימדו חכמת הקבלה בדרך האמת. הוא רק התנגד למי שמשתמשים בחכמת הקבלה בלי להבין את התוכן העמוק של השמות, אלא רק להזכיר אותיות ערומות, וזה דרך של מאגיה וכשפים, ועל זה ההתנגדות. כלומר הרמב"ם התנגד למסלפי חכמת הקבלה ולא לחכמת הקבלה עצמה.
גם על רבי אברהם אבולעפיא אמרו שמה שהוא לימד הוא הסתכלות מדיטטיבית מיסטית בצירופי אותיות. והרי הוא כתב כאן שהשמות הקדושים יש להם פירוש וכדברי הרמב"ם. אלא וודאי כוונתו לדעת את הפירוש ואז להתבונן בידיעה השכלית הזו על דרך שכתב המורה נבוכים ג' נ"א.
שיעור שבועי בספר הזהר - על ידי ניר שטרן 