סיכום השיעור:
האדם עולם קטן
אכתוב קודם את תוכן העניין בקיצור, ואחר כך בחלק נפרד אעתיק את המקור העמוק מאוד מהנרבוני על מו"נ ב' מ"ב, ואבאר בו קצת. ואחר כך אביא עוד מקורות, ואדון בחלק מהם. ולבסוף קטעים מחובות הלבבות שהזכרתי את עניינים.
כוונתי לכתוב את התוכן של העניין באופן פסיכולוגי, איך זה מתבטא בחיים המעשיים שלנו. אבל הוכרחתי להקדים לזה מעט רקע פילוסופי מופשט.
.
.
.
רקע
האר"י ז"ל בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתב:
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים […], והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית. […]
והנה אחר הצמצום הנזכר לעיל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנזכר לעיל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
[…]
והנה בהיות אור הא"ס [אין סוף] נמשך בבחינת קו ישר תוך החלל הנ"ל לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה. אמנם היה מתפשט לאט לאט רוצה לומר כי בתחלה התחיל קו האור להתפשט שם ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל א' עגול מסביב […]. וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל הוא ע"י הקו ההוא הנ"ל אשר דרך בו יורד ונמשך אור מן א"ס ומשפיע בעיגול ההוא והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו כי גם הוא בבחי' עגול סביב עליו ורחוק ממנו כנ"ל כי הוא מוכרח שהארה א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד. כי אם היה האור נמשך להם דרך גם מכל סביבותיהם היו הנאצלים בבחינת המאציל עצמו בלתי גבול וקצבה ולא עוד אלא אפי' גם הקו ההוא דק מאד ולא בהתרחבות גדול כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה אשר לסיבה זו נקרא הנאצלים י' מדות וי' ספירות להורות שיש להם מדה וקצבה ומספר קצוב מה שאין כן באין סוף. […] והנה העגול הזה הראשון היותר דבוק עם הא"ס הוא הנקרא כתר דאדם קדמון ואחר כך נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עגול ב' תוך עיגול הא' וזה נקרא עיגול החכמה דאדם קדמון. עוד מתפשט יותר למטה וחזר להתעגל ונעשה עיגול ג' […]
ועתה נבאר בחינה הב' שיש בי' ספירות הלא הוא בחינת אור היושר כדמיון ג' קוים כצורת אדם העליון. והנה דרך הקו הנ"ל המתפשט מלמעלה למטה אשר ממנו מתפשטים העיגולים הנ"ל גם הקו ההוא מתפשט ביושר מלמעלה למטה מראש גג העליון של עיגול העליון מכולם עד למטה מתחתית סיום כל העיגולים ממש מלמעלה למטה כלול מי' ספירות בסוד צלם אדם ישר בעל קומה זקופה כלול מרמ"ח אברים מצטיירים בציור ג' קוים ימין ושמאל ואמצע, כלול מי' ספירות בכללות וכל ספירה וספירה מהם נפרטת לי' ספירות עד אין קץ […]. והנה בחינה זאת הב' נקרא צלם אלהים ועליה רמז הכתוב באומרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם
[…]
הרי נתבאר ענין ב' בחי' שיש בי"ס א' בחי' עיגולים וא' בחי' יושר כמראה אדם:"
.
.
"אור אין סוף" זה מה שכתב המורה נבוכים "הכרחי המציאות", כלומר אין בו שום הגדרה כלל ועיקר ולא מורכבות כלל אלא הוא אחדות פשוטה ומוחלטת, ואין בלתה כלל. לכן הוא לא נתפס בשכל ולא יתכן שלא יהיה.
(כאן אני לא נכנס לחילוק בין 'אין סוף' ל'כתר', ואדבר כאילו הם אותו עניין.)
.
.
העיגול הריק של הצמצום זה החומר הראשון, שהוא הנקודה ההיולית שכתב הרמב"ן בראשית א' א', שהוא הגלגל הקיצון, והוא ספירת חכמה כמו שכתב הרמב"ן שם.
"סוד מעשה מרכבה" הוא הסתירה שבין המופשט המוחלט למוגבל. איך מהמופשט המוחלט התהווה המוגבל. הרי אם הוא רצה וידע וחשב שיברא זבוב ויתוש, הוא בהכרח ידע שיש זבוב ויתוש והרי ידיעה זו היא משהו מוגבל ויש בו ריבוי ואינו אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל. איך המופשט המוחלט יכול להיות מנהיג ומשגיח של המוגבל.
במורה נבוכים א' ע"ב כתב את הסתירה הזו, ואמר ששני הצדדים שלה הם מופת עומד, כלומר שניהם אמת גמורה, ואין לזה פתרון אלא אנו אומרים מול זה: ברוך מי שנצחנו שלמותו.
.
.
דיברתי על העניין של ספירות בכמה מקומות. אפשר לראות בשיעורים על מורה נבוכים בסיכום של שיעור 20. הספירות הן אופן שונה של שכל. מה שהאין סוף הוא אחדות פשוטה מוחלטת ולא יתכן שיהיו נבראים, זה כל כך מוחלט שלא יתכן כלל לומר "אבל יש בחינה אחרת…"
גם לא יתכן לומר שיש סתירה בין ספירת כתר (כלומר האין סוף) ששם הכל אחד פשוט לחלוטין בלי מורכבות כלל ואין נבראים ובין ספירת חכמה ששם יש הגדרות, כלומר מוגבלות וריבוי, ונבראים. "סתירה" מבחינה לוגית פירושה שניתן מבחינה לוגית לומר את ההיפך, ואז אם ההיפך נאמר הוא סותר. אם אני אומר שהחתול שחור, מבחינה לוגית אפשר לומר שהחתול אינו-שחור. ואז יש מקום לאמירה שהחתול אינו שחור, ואם אמרתי שאינו שחור, זו סתירה לאמירה שהוא שחור.
אבל לומר על האין סוף שהוא סופי, זה לא משפט שסותר למשפט שהאין סוף אין סופי, אלא זה משפט שלא ניתן להיאמר כלל. לכן לא יתכן לומר משהו שסותר לאמירה שהאין סוף הוא אין סופי.
האין סוף נקרא 'אין' ולא 'יש'. המוגבל, ספירת החכמה, היא ה'יש'. כי אם אין סוף אז אין שום גבול ולא שום הגדרה ולא שום דבר שיבחין משהו ממשהו אחר או מהאחדות הפשוטה המוחלטת, ולכן לא יתכן כלל שיהיה נמצא שום 'דבר', שום 'משהו'. המציאות כשלעצמה היא לא מציאות של 'משהו'; אלא אחרי שביטלנו את כל מה שהוא 'משהו' מה שנשאר זו המציאות כשלעצמה, כמו שאם נבטל במחשבה את כל הגופים התלת ממדיים תישאר התלת ממדיות כשלעצמה, כלומר חלל ריק אין סופי. הוא יהיה בהכרח אין סופי כי 'סוף' מחייב מדידה או הגדרה שקובעת שכאן הסוף, וזה מחייב שיהיה 'משהו' שאותו ניתן למדוד (והחלל הזה גם לא יתכן לחשוב שלא יהיה נמצא, הוא בחינה חומרית של הכרחי מציאות (לפי האמת זה הפירוש של החומר החמישי שממנו עשויים גרמי השמיים והארכתי הרבה בזה בכמה מקומות)).
החכמה פירושה שיש אפשרות שיהיה 'משהו', שיהיה גבול שיכול להגדיר משהו. החכמה היא עדיין לא שיש 'משהו', אלא רק התחדש שיש אפשרות כזו.
החכמה היא נקודה. נקודה בגיאומטריה אין לה אורך רוחב וגובה, היא לא 'משהו' שנמצא. אז מה הבדל בין שטח שיש בו נקודה לשטח שאין בו נקודה? ההבדל הוא שהנקודה היא אפשרות שיימתח קו והקו הוא אפשרות שיהיה שטח והשטח הוא אפשרות שיהיה מעוקב, תלת ממדי. התלת ממדי הוא כבר מציאות בפועל. בלי נקודה אין בכלל אפשרות שיהיה 'משהו'. החכמה היא הנקודה הזו. לומר שאין נקודה, שאין בכלל אפשרות שיוגדר 'משהו', זה לא אמירה שסותרת לחכמה אלא זו אמירה שלא יכולה להיאמר כלל. הרי יש אפשרות שיהיה משהו, זו עובדה.
.
במו"נ א' נ"ז כתב :
"ולא יבחנו אלו העניינים הדקים שכמעט יבצרו מן השכל במילות הנהוגות אשר הם הסיבה הגדולה בהטעאה כי יצר בנו הדיבור מאוד מאוד בכל לשון עד שלא נצייר העניין ההוא אלא בהקל [חוסר דיוק] בדיבור."
חוסר דיוק בעניינים אלה אין לו מקום, הוא מייד מוביל להגשמה וכפירה. אלא כתוב כאן שיש הכרח להשתמש במילות שאינן נהוגות. אלה מונחי הקבלה, שהמונח "ספירות" הוא הכולל את כולם. זו שפה אחרת, כלי מחשבה אחרים. שכל אחר.
המושג 'סתירה' הוא במילות הנהוגות, בשכל שאנו רגילים להשתמש בו. ספירה היא אותו מושג רק בשפה של הקבלה.
ספירה פירושה כדור, והכוונה כל המציאות כולה באופן מוחלט, בלי "אבל" ובלי שום אפשרות לוגית למשהו מחוץ לזה וממילא בלי אפשרות שתהיה סתירה כלשהי לזה. בוודאי שאי אפשר לומר שיש בחינה או צד כלשהם ששם אין נבראים והאחדות גמורה, ויש בחינה או צד שיש נבראים. אין כאן שום מקום לומר "כביכול" או "מצידנו זה כך ומצד הבורא זה אחרת", וכל כיוצא בזה. כל הביטויים האלה נולדו מכך שאנשים רוצים לתרץ את הסתירה בלי שהם מבינים מה פירוש המונח "ספירה".
באמת אין מקום כלל ועיקר לחפש ליישב את הסתירה (בין המופשט למוגבל). צריך לתפוש את הסתירה על שני הצדדים שלה ולהכיל את שניהם למרות שאינם מתיישבים כלל. השכל שלנו לא יכול להכיל סתירה. הוא קורס. המונח 'ספירה' הוא כלי מחשבה שנועד להכיל את הסתירה כסתירה, עם כל כוחה, הוא לא בא ליישב אותה.
המושכל הראשון של המחשבה הוא חוק הסתירה, שאומר שא'=א', ונובע מזה שא' אינו שווה לכל מה שהוא לא א', לב' או ג' או לכל דבר אחר שאינו א'. כלב אינו חתול וגם לא דג וגם לא כל דבר שהוא לא-כלב. בוודאי בלי החוק הזה המחשבה שלנו כבה לגמרי. אם כלב יכול להיות גם לא כלב, כלומר כל דבר יכול להיות גם כל דבר אחר, המספר שתיים יכול להיות כל מספר אחר, אין אפשרות לחשוב כלל.
לכאורה הספירות עוברות על חוק הסתירה. אנו אומרים שהבורא הוא אין סוף, וגם שהבורא הוא לא-אין סוף.
אבל באמת זו לא עברה על חוק הסתירה. אם אומרים שכלב יכול להיות כלב וגם לא-כלב, הכל יכול להיות וממילא שום דבר לא יכול להיות והכל כבה. הספירות לא אומרות שהבורא יכול להיות כל דבר. הוא יכול להיות רק שני דברים, אין סוף (כתר) ולא-אין-סוף (חכמה). וה'לא-אין-סוף' הוא משהו מסויים שרק אותו הבורא יכול להיות, זהו סדר הספירות שממנו משתלשל סדר הטבע, שעליו נאמר שהדרך לאהבתו ויראתו היא שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים.
אם למשל אומרים שכלב יכול להיות גם לא כלב, אבל הלא-כלב הוא לא כל דבר אלא הוא רק חתול או דג, ורק כלב יכול להיות משהו שאינו כלב, וכל שאר הדברים נשארים כפופים לחוק הסתירה. באופן כזה מה שעברנו על חוק הסתירה הוא אכן פריצה אל מחוץ לשכל שאנו מכירים, אבל אין זה הרס גמור של השכל, זו צמיחה לקראת שכל רחב יותר, גדלות מוחין.
כתוב בגמרא שיש אנשים מועטים יחידי סגולה שזכו לסוד מעשה מרכבה. אין לנו שום דרך שבה שכלנו יתרץ את הסתירה בין המופשט למוגבל. להם היה שכל אחר, שהוא גם כן שכל, כלומר יש בו חוקיות ועקביות וחוק סתירה, אם כי אצלם מה סותר למה מוגדר באופן אחר. אלה אנשים שהשיגו את סוד האהבה עד תומו, של עזה כמוות אהבה ממש, של אחדות מוחלטת בין האוהבים, שהם אחד גמור ומוחלט, ובאמת אינם שני גופים כלל. כלומר הסתירה בין המופשט למוגבל אינה באמת סתירה, רק אצלנו היא סתירה, אצלם היא לא.
.
.
בשורש יש רק שתי ספירות, כתר וחכמה. היחס ביניהן הוא סוד מעשה מרכבה. אע"פ שכל ספירה היא מציאות מוחלטת ואין בלתה, עדיין יש מדרגות של ספירות, יש גבוהות יותר מאחרות, והספירה העליונה היא האמת ביחס לספירה שתחתיה, בלי שזה יפגע בכך שהספירה שמתחתיה היא מציאות מוחלטת גמורה ואין בלתה.
לכן אנו יכולים לומר שהבורא מוגבל, שהוא חשב מראש על מה שיברא וחשב על זבוב ויתוש ובמחשבתו זו כבר יש בו מורכבות והגבלה וריבוי. ושהוא מנהיג ומשגיח על כל הברואים עד הקטן שבהם. ועדיין אם נשאל מה האמת האחת שאין בלתה התשובה תהיה רק תשובה אחת, שהבורא הוא אחד פשוט מופשט לחלוטין שאין בו שום גבולות ושום ריבוי. כי ספירת כתר היא מעל ספירת חכמה, ולכן התשובה הזו היא התשובה האחת שהיא האמת, ולא שיש שתי אמיתות ביחס לבורא. אין שתי בחינות ולא שני צדדים ולא "כביכול" ולא "אבל". אין גם שתי ספירות.
הספירות נאמר בהן שהם כדורים זה בתוך זה כמו גלדי בצל. אבל עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 50, במאמר הנקרא "הנמשל של חכמת הקבלה". שם הוכחתי מלשון אריסטו בלי ספק שהגלגלים מצד העומק אינם באמת כמו גלדי בצל אלא שכל גלגל אינו חלול אלא מלא. הפירוש הוא שהוא לא צריך להיות חלול כדי להשאיר מקום לגלגל היותר קטן ממנו, כי במדרגתו הגלגל היותר קטן אינו נמצא כלל. (האר"י בסוף הקטע שהעתקתי כותב בפירוש שהספירות הן הגלגלים של אריסטו. וכן כתב הרמ"ק בפרדס רימונים וכן בעל העיקרים, והרמ"א).
אין באמת שתי ספירות, בספירת כתר יש רק ספירת כתר. וכיוון שהיא הכי גבוהה אז אין שום ספירה מלבד כתר. לומר שיש ספירת חכמה זה לא סתירה ולא שתי בחינות אלא זה בכלל לא אמת. אין בחינת כתר ובחינת חכמה כי הכתר הוא המקיף של החכמה והוא לא חלול כלומר הוא לא מאפשר לחכמה להיות קיימת.
זה החידוש של המונח 'ספירות', שהחכמה כן קיימת, לא כסתירה ולא כבחינה, היא לא יכולה להיות קיימת כלל והיא קיימת. זה אופן סתירה שונה ממה ששכלנו יכול להתמודד איתו. הספירות זה שכל אחר. זו שפה אחרת, אנו מנסים ללמוד אותה לאט לאט. זה דורש גדלות מוחין כלומר לדעת ששכלנו הרגיל הוא קטן, כמו שילד יודע שהשכל של הזקן שונה משכלו. מה שאצל הילד הוא בהכרח סתירה גמורה אצל הזקן אינו סתירה כלל. לכן אצל הילד לדעת שיש חכמה של זקנים אינו הרס השכל, אינו אבדן חוק הסתירה, למרות שאין לו שום כלים להבין את חכמת הזקן.
.
.
.
עיין תוספת ביאור בזה בסיכום השיעור על מורה נבוכים שיעור 0020.
שם היה דיון בלשון המורה נבוכים א' מ"ו:
"גדול כוחן של נביאים, שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'
[…]
כבר פירשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו במראה הנבואה הם עניינים נבראים. אמנם דימו את הצורה ליוצרה"
אם הצורה היא עניין נברא, הרי לא יתכן שום דמיון בינה ובין הבורא שהוא מופשט לחלוטין. וכמו שכתב במו"נ א' נ"ב. אלא מדובר כאן שבספירת כתר הצורות נבראות ואינן דומות לבורא כלל, ובספירת חכמה הן דומות לו. וזה לא רק דמיון אלא זה ממש תואר של הבורא. זה עניין צלם אלהים שביאר המורה נבוכים א' א', מה שהאדם יש לו כח המדבר, וזה צלמו, כלומר צורתו הטבעית, זה צלם אלהים, כלומר שכל אלהים. וזו הגשמה גמורה לומר שלבורא יש אותו כח מדבר כמו לאדם. והוסיף שם עוד הגשמה יותר מזה, שצלם אלהים הוא גם תואר כמו צלמי טחוריכם.
.
.
בספירת החכמה הכל הוא גבול, אין שום דבר שאינו מוגבל. לכן שם הבורא מוגבל, ויש לו גוף שעשוי אור, הם ה"אורים הנבראים" שכתב המורה נבוכים א' ה' ובעוד מקומות (הבאתי את כולם בסיכום שיעור 0020). הנביאים רואים את האורים הנבראים האלה בכח הנבואה, שמשתמש בכח הדמיון שגורם לחוויה כמו ראיה בחוש. כמו שבחלום אנו רואים בחוש למרות שמה שאנו רואים אותו אינו גוף גשמי, אבל המראה עצמו קיים בעולם, וזה הפירוש של אור נברא כשהחלום הוא נבואי. וצורתו היא השכל ויש לו גם תואר שהוא דמות אדם. זה מה שנקרא "שיעור קומה".
ועדיין לא נאמר שהבורא בכתר הוא מופשט מגוף ובחכמה הוא בעל גוף, אלא יש רק אמת אחת שהוא מופשט מגוף, כי הכתר אינו חלול ואינו מאפשר מקום לחכמה. שוב, אסור בשום אופן לנסות לתרגם את מה שכתבתי כאן להסבר שיהיה יותר מובן. כל הסבר כזה יהיה חוסר דיוק כמו שכתב המו"נ א' נ"ז, ויהיה הגשמה. גם בינינו לבין עצמנו, אסור לנסות "להבין" את זה אפילו קצת. אם נחשוב שיש מאיזה צד כלשהו, כספירה נפרדת, מציאות כלשהי לספירת חכמה הרי הגשמנו את הבורא. אבל איך נוכל לחשוב שאין למחשבתנו עצמה שום מציאות כלל ועיקר בשום בחינה כלשהי ובשום ספירה כלשהי. כמו שאמר דיקארט "אני חושב משמע אני קיים". מחשבתי בהכרח קיימת. כואב לנו להישאר ככה בלי שום ריכוך של העניין. אבל זה בדיוק מה שצריך לעשות כשלומדים תורת הסוד. מהכאב הזה גדלים לכיוון של גדלות מוחין. אם לא עומדים בו בהכרח נופלים להגשמה.
בהמשך הבאתי מקורות לעניין זה והם גם יועילו לדייק יותר את מה שאמר כאן.
אחרי כל הנאמר, אני חוזר כאן על מה שהובא במקורות בהמשך, שבספירת חכמה, היא ה'יש', העולם, הבורא יש לו גוף, וגופו הוא העולם (יותר מדוייק סדר העולם), והוא דמות אדם. ומשום כך נאמר האדם הוא עולם קטן.
הדמות הזו היא עניין י"ג מידות, באמת יש מצד זה שוויון בין האדם לבורא, האדם הוא אותו אדם, למרות שזה גופו אור וזה גופו עפר. לכן בי"ג מידות נאמר שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. יש לנו אמירה כמו שיש לו. אברהם התמקח עם הבורא לגבי כמה צדיקים צריך שיהיו בסדום כדי שלא תיהפך, ושינה את דעת הבורא.
.
.
.
.
התוכן הפסיכולוגי
יש שאלה בפסיכולוגיה מהו ה'אני'. בעולמי הפנימי הכל הוא תגובות לדברים שמחוץ לי. כל הרגשות הם תגובות לדברים שמחוץ לי, אני אוהב משהו, מפחד ממשהו, רוצה משהו, וכו'. כל המחשבות הן על דברים שמחוץ לי. כל ההנאות כרוכות בדברים שמחוץ לי, וכן כל הכאבים. מה הוא ה'אני' כשאיני מגיב לדברים שמחוץ לי?
התיאוריות המודרניות אומרות שהכל הוא יחסים. אבל איך להבין יחסים אם איננו מבינים מהו זה שמתייחס?
.
קראתי פעם מישהו שהתבונן באבטיח. אבטיח הוא דבר שנמצא מחוץ לאדם, לכאורה מה לו ולאדם. מבחינת אבולוציה הוא תלוי בטעם של בעלי חיים שאוכלים את זרעיו ומפזרים אותם ולא באדם. הטעם של האבטיח מותאם לגמרי לטעם של אדם, הצבע של האבטיח מותאם לגמרי לאדם, גם הגודל שלו, שהוא כמו שתייה שרוצים ממנו כמות גדולה. הריח שלו, הארומה, המרקם, העסיסיות, מותאמים לגמרי לאדם. התאווה של האדם והאיכויות של האבטיח מתאימים כמו מפתח ומנעול. מפתח ומנעול זו אותה צורה עצמה, כך האבטיח הוא ציור מדוייק של טבע האדם, או שטבע האדם הוא ציור מדוייק של האבטיח. זה הפירוש הבסיסי של האדם הוא עולם קטן. כי כל דבר אחרי התבוננות היטב הוא כמו האבטיח.
.
.
הציורים שבעולם מותאמים לגמרי לשפת הציור האנושית. שקיעה למשל היא בסולם גוונים מאוד מדוייק לפי תורת הציור האנושית, ולכן "יפה שקיעת שמש ללב עצוב". אם באמצע השקיעה יהיה כתם בגוון של שמי התכלת של צהריים כל הרושם ייהרס. גם הפרחים כך. גם הציור של לילה עם כוכבים, וכו' וכו'.
.
.
אין 'אני' נבדל מהעולם, כי האדם והעולם הם אחד ממש, אחד גמור, אותה צורה עצמה. בתווכי יש שמי לילה, ירח וכוכבים, יש אדמה חומה וים כחול, יש עצים ופרחים. יש שמי הנפש שלי, השמיים של עולמי הפנימי.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
.
.
ראיתי באתר של הסופר והמשורר דרור בורשטיין שהביא קטע משיר של הציירת אודרי ברגנר:
"וַאֲנִי דּוּמָם יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה בָּדָד,
שׁוֹכַחַת מֶה חָלַף וּמַה יָחוּל –
וְהַמַּרְאוֹת סְבִיבִי נֶאֱסָפִים מִבְּלִי מֵשִׂים,
וְהֵם קְרֵבִים עָדַי וְנִכְנָסִים."
זו עבודת האמן. למצוא איך העולם הוא אני ואני הוא העולם.
.
.
דרור בורשטיין כתב הרבה על לחיות מתוך מודעות והבחנה כלפי כוכבים, חרקים, ציפורים, משוררים, ועוד . אלה דברים שיש להם נוכחות עצומה ומופלאה בעולם שאנו חווים, ואיננו מבחינים בהם. כמובן יש עוד הרבה מאוד דברים כאלה. מה הערך ללמוד להבחין בהם? ברור לכל שיש בזה ערך גדול, זה הופך אותנו לחיים יותר, לאמיתיים יותר, למחוברים יותר למי שאנחנו באמת.
.
.
המשוררת זלדה כתבה:
הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה
.
כַּאֲשֶׁר אָמוּת
לַעֲבֹר לְמַהוּת אַחֶרֶת –
יִפָּרֵד הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה
שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,
כֻּלּוֹ תַּמְצִית הָאֹשֶר,
שֶׁמְּחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וַעֲנָנָיו
חֲקוּקִים בִּבְשָׂרִי –
מִן הַכַּרְמֶל הַנִּרְאֶה
עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים שֶׁיּוֹרֶדֶת לַיָּם.
.
הַאִם תַּעֲנוּג הַשְּׁקִיעָה הָאֲדֻמָּה
הוּא מִיסוֹד הַתְּמוּתָה שֶׁבִּי?
וְתַעֲנוּג הַבְּשָׂמִים
וְרֶגַע עַרְפִלֵּי הַמַּיִם
וְרֶגַע הַשִּׁיבָה
לַמַּבָּט הַתַּקִּיף שֶׁל שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם,
לָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל –
הַאִם מִיסוֹד הַתְּמוּתָה הוּא?
.
.
כמובן שיש דוגמאות לאין מספר כעין זה.
.
.
בחינוך למשל, כל חינוך בהכרח פוגע, מעקר ומסרס את הילד, ממית חלקים נרחבים מנפשו, אישיותו, החיות שלו. אבל גם לתת לילד לגדול פרא בלי שום חינוך מחריב ולבסוף ממית את אישיותו.
הדרך היחידה לחינוך בריא היא שההורה והילד תופשים זה את זה כאותו אדם. לא על ידי שאחד מחקה את השני ומבטל משהו מעצמיותו כדי להיות דומה לשני. אם אני חווה שיש בתוכי שמי כוכבים, או כרמל אי-נראה, שהם 'אני', זה לא ביטול של העצמי האישי שלי כלפי הכוכבים. זה תוספת מציאות וחיים של אישיותי הפרטית, היא לא מאבדת את עצמיותה הפרטית המיוחדת לה, אלא מתרחבת. זה השורש של הגישות ההתייחסותיות בפסיכולוגיה של זמננו. הורים עושים זאת לרוב, באופן טבעי, בלי צורך בהגדרות פילוסופיות או פסיכולוגיות. רק כשיש בעיה ייתכן שיתעורר צורך בהבנה של העניין כדי שהמטפל יוכל למצוא את דרכו.
.
.
גם בזוגיות, כתוב:
" עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."
.
.
גם בין האדם לבין עצמו, זה לא מובן מאליו שהאדם בתוך עצמו יראה את עצמו כאדם. מה הפירוש של להיות אדם. הרבה אנשים בעומק החוויה הפסיכולוגית שלהם תופשים את עצמם כשום דבר. או כדבר מה חסר הגדרה, חסר צורה, אפשר אולי גם חסר ערך, לא ראוי לכבוד ולאהבה, גם לא שלו את עצמו.
הלל הזקן אמר:
"אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן.
הוא היה אומר כן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ, כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך"".
.
.
כמובן הכל מתחיל מהעבודה של האדם בינו לבין עצמו.
הקיום של האדם מול העולם, מול החברה, כלל האנשים, מעגל האנשים שהוא מכיר, משפחתו, חבריו לעבודה, רבותיו ותלמידיו, אדם פרטי כלשהו, ועוד ועוד. הכל סובב עד כמה אני משתייך ועד כמה אני שומר על עצמיותי ולא מוחק את עצמי כדי להשתייך. לא להשתייך זה מוות ולמחוק את עצמי המיוחד לי כדי להשתייך זה גם מוות. העולם הוא האדם והאדם הוא העולם, מבחינה זו אין חילוק בין האנשים, ובכל זאת כל אדם פרטי הוא עולם בפני עצמו. ורק כשהוא מיוחד בייחודו שאין שני לו אז הוא העולם.
.
סנהדרין ל"ז א':
""לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
[…]
ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם""
עיין באדם חי רשימה 27 שהארכתי בזה.
.
.
העניין הזה הוא דרך חיים, הוא החיים, תמיד הוא צריך להתחדש. זו לא סוגייה שלומדים ומבינים וממשיכים הלאה. יש אין ספור עניינים שזה בא לביטוי בהם, וכל יום מתחדשים עוד.
.
.
.
.
בחובות הלבבות בשער הבחינה ובשער העבודה (העתקתי חלקים מלשונו שם בהמשך רשימה זו), כתב שיש להתבונן היטב היטב בכל טובות הבורא עלינו לפרטי פרטיהן, ומזה להכיר לו טובה וזה מחייב אותנו בעבודתו.
שאל אותי פעם אדם נבון, הרי אם אין לי מקום לישון וחבר טוב מכניס אותי לביתו, ואחר כך הוא מבקש הכרת טובה על כל פרט ופרט שהיטיב איתי, ויש לו פנקס ארוך עם אלפי פרטים, ועל כל פרט אני מחוייב הכרת הטוב ולהודות ולשבח ולפאר אותו יום יום, הרי אותו חבר מתנהג בדרך מכוערת וקטנונית.
אותו חבר, הטובות שהיטיב איתי באו על חשבון משאבים שהיה יכול להשתמש לתועלת עצמו, אבל הבורא יש לו בלי גבול, זה לא קשה לו ולא בא על חשבונו, אז עוד יותר אין מקום לעשות חשבון על כל טובה ולבקש שאתחייב מכוחה בעבודתו ולהודות לו יום יום.
באמת בתחילת שער הבחינה לא כתב שההתבוננות בטובות היא כדיח להתחייב בעבדותו מכח הכרת הטוב אלא כתב:
"אמר המחבר: מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני יחוד האלוהים בלב שלם, והייתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאת הבורא יתעלה הדרך הקרובה ביותר אל בירור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמיתותו, התחייבנו להדביקה אליו כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל עניין מה שיאות לו מן העניינים"
הבחינה היא לברר את מציאותו של הבורא ולדעת אמיתותו. אבל בהמשך דבריו כתב כמה פעמים שהבחינה היא לראות טובותיו עלינו כדי להכיר לו טובה ולהתחייב בעבודתו.
גם קש הלמה אני צריך להתבונן כדי להתחייב בעבודתו. זה לא אינטרס שלי. אם הוא יבוא ויאמר היטבתי איתך ועכשיו אני מבקש תודה ושתעבוד אותי, אפשר שלא אוכל לסרב, אבל אם הוא לא בא ומבקש למה אני צריך לעמול להתבונן בטובותיו לפרטי פרטים כדי לחייב אותי להיכנע לו ולעבוד אותו.
.
אלא העניין הוא כמו שהבאתי על ההתבוננות באבטיח. אם מתבוננים באבטיח בפרטי פרטים (החובות הלבבות שם האריך הרבה להכנס לפרטי פרטים של טובות הבורא עלינו בכל מיני עניינים באריכות עצומה, לתת דוגמה לעניינים הרבים מספור שיש להתבונן בהם באופן כזה), מתגלה שהוא העתק של צורת האדם, טעמו, מה משיב נפשו ומחייה אותה, כלומר האבטיח הוא אחד ממש עם האדם. האחדות הזו היא הכרת הטוב, היא העבודה, וזה גורם לאדם להוסיף חיים ועונג עצום. זו לא התחייבות חיצונית לשלם בעד הטובות. הבורא לא רוצה תשלום, מה חסר לו שאנו יכולים לתת לו. העניין הוא להתאחד. זה העבודה וזה התשלום. כמו מי שמיטיב עם אשתו והיא רואה מזה את אהבתו, את היותו אחד איתה, ומזה משתוקקת להתאחד איתו ונעשה זיווג ועונג ושמחה.
.
.
בעולם יש יום ולילה, ובאדם יש ערות ושינה. אם האדם חווה את היום והלילה שעניינם הוא אחד ממש עם העניין שבו שהוא ערות ושינה, ולכן היום והלילה הם טובות שהבורא היטיב איתו, שיהיה לו זמן ערות וזמן מנוחה, בהכרה הזו מציאותו מתרחבת, זה גורם לו עונג.
מקורות לעניין האדם עולם קטן.
רמב"ן על בראשית ה' א':
""זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" – הבנים אשר יזכיר בפרשה.
ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם על כן אמר בכאן "ספר" ולא אמר "ואלה תולדות אדם" כאשר יאמר בשאר מקומות (להלן כה יב) ואלה תולדות ישמעאל ואלה תולדות יצחק (שם יט) וכן כולן וטעם ביום ברוא אלהים אדם נמשך לפניו כי יתחיל באדם עצמו יזכיר בו שנברא מאין ולכך אמר ביום ברוא אלהים מאין האדם הזה הנזכר בדמות אלהים עשאו יפרש שהוא מעשה אלהים ובדמות אלהים"
.
.
.
"ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן."
(מדרש תנחומא פקודי פרק ג)
.
.
.
זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מח עמוד א-ב (בתרגום לעברית של תורת אמת)
"הָלַךְ אֵצֶל רַבִּי אַבָּא, מָצָא אוֹתוֹ שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ וְאוֹמֵר: מָתַי נִקְרֵאת שְׁלֵמוּת שֶׁל מַעְלָה (של הכל) ? כְּשֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִסֵּא, וְעַד שֶׁלֹּא יוֹשֵׁב בְּכִסֵּא, לֹא נִמְצֵאת שְׁלֵמוּת, שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אָדָם, שֶׁהוּא הַכְּלָל וּשְׁלֵמוּת הַכֹּל […]
וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נִרְאֲתָה הַדְּמוּת [דִּיּוּקְנָא] הַזּוֹ אֶלָּא בַּדְּמוּת שֶׁרְאוּיָה לָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, בְּשֵׁם מָלֵא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַכֹּל וְהַכְּלָל שֶׁל הַכֹּל.
לָמַדְנוּ, בְּשִׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁלַם הַכִּסֵּא. וְנִקְרָא כִסֵּא, שֶׁכָּתוּב (מלכים א י) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. וּלְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם בַּשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא רָאוּי לֵישֵׁב עַל הַכִּסֵּא. וְלָמַדְנוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא אָדָם, הַכֹּל הִתְתַּקֵּן, וְכָל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַכֹּל נִכְלָל בָּאָדָם.
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב (יחזקאל א) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, הַכְּלָל שֶׁל הַכֹּל, וְהַכֹּל כְּלוּלִים בַּדְּמוּת הַזֹּאת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲרֵי כָּתוּב וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן? אָמַר לוֹ, הַכֹּל הָיוּ פְּנֵי אָדָם, וּבְאוֹתָהּ דְּמוּת שֶׁל אָדָם נִרְאִים כָּל הַגְּוָנִים וְכָל הַדְּמֻיּוֹת. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, פָּנָיו פְּנֵי נֶשֶׁר, לֹא שֶׁהוּא נֶשֶׁר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה בִּדְמוּת שֶׁל אָדָם, מִשּׁוּם שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַגְּוָנִים וְכָל הַדְּמֻיּוֹת."
(אגב, דברי הזוהר כאן זהים למה שכתב המורה נבוכים ג' א':
"ידוע שמבני אדם, אנשים שצורת פניהם דומה לצורת אחד משאר בעלי החיים, עד שתראה איש כאילו פניו דומים לפני האריה, ואחר כאילו פניו דומים לפני השור וכיוצא בהם. וכפי אלו הצורות הנוטות אל צורות פני בעלי החיים מכנים בני אדם. כן מה שאמר פני שור, ופני אריה, ופני נשר, הם כולם פני אדם נוטות אל אלו הצורות של אלו המינין.)
.
.
.
תיקוני זוהר ק' א':
"הָכִי שְׁמַעִִנָא בְּוַדַּאי דְּכָל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דָא גוּפָא דְבַר נַשׁ דְּאִתְקְרֵי עוֹלָם קָטָן"
.
.
.
.
ספר עץ חיים, שער א' ענף א':
"והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א"ס [אין סוף] שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל. והנה מן הא"ס נשתלשל אח"כ מציאות המאור הגדול הנקרא "אדם קדמון לכל הקדומים" כמ"ש בענף ג'. ואח"כ נשתלשלו ממנו האורות הנתלין בא"ק [באדם קדמון] הנה הם אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו."
.
.
.
קל"ח פתחי חכמה מאת הרמח"ל, פתח י"ב:
"כללות כל ההנהגה הסובבת עד תשלומה, וכן כללות כל הנמצאים, הוא רק ענין אחד וסדר אחד שתיקן המאציל ית"ש, שתכליתו הוא ההטבה השלמה בכל מיני שלמות. ותנאי הסדר הזה הם כל הבריות ומשפטי הנהגתם. והוא סוד דמות אדם במנין אבריו, וסדר קשריהם כמו שהם בו ממש. ולכן א"ק [אדם קדמון], שהוא כללות הכל, הוא כללות סדר זה של דמות זה. נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, שהוא סדר דמות אדם. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם.
[…]
נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, זהו השבח של החכמה העליונה, שלא עשתה דברים רבים, הולכים על דרכים שונים, אלא מציאות אחד בלבד עשה. אלא שהוא מציאות כל כך גדול בכל עניניו, שבפרט אותו יוצאים כל כך פרטים כמו שהם עתה. ונאמר על כך שהמציאות הזה הוא דמות אדם אחד, שכל החלקים האלה הנמצאים עתה הם הבונים אותו באברים שלו, וזהו:
ושהוא סדר דמות אדם, והנה כל מה שנרצה להבין באיזה ענין שנרצה בנמצאים, הכל נבין על סדר דמות אדם זה:
וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם, הוא מ"ש למעלה, שלשלמות הענין אשר המציא – צריך כל אלה, בין בבריות עצמם, בין בהנהגתם:"
.
.
.
בפירוש שם טוב על פרק ע"ב במורה נבוכים חלק א' כתב:
זה הפרק יקר ונכבד מאוד נקרא שיעור הקומה, וכבר אמרו חז"ל: אמר רבי ישמעאל כל היודע שיעורו של הקב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
.
במורה נבוכים א' ע"ב כתב הרמב"ם:
"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם […]
הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ, או ארץ מבלתי שמים, או שמים מבלתי ארץ. […]
ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו; שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן. ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני [כלומר השכל החומרי, המילולי, השימושי, הטבעי, שאיתו נולד האדם והוא בטבעו, ואין זה השכל העיוני המופשט שהוא מהשמים כמו שכתב הרמב"ם במשנה תורה בהלכות יסודי התורה ד' הלכות ח'-ט'], אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו. […]. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.
כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו [זה מה שכתב במורה נבוכים א' א' באמצע הפרק, שצלם האדם (כלומר צורתו הטבעית) הוא הכח המדבר וזה צלם אלהים, שאלהים בעולם הוא אותו עניין כמו הכח המדבר שבאדם]. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז).
.
.
ודע, כי הדימוי אשר דמינו העולם בכללו באיש מבני אדם, לא יתחלף בדבר ממה שזכרנו אלא בשלשה דברים, האחד מהם […]
והשלישי, כי זה הכוח המדבר הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו. והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!
ודע, שראוי היה שנדמה יחס האלוה יתעלה לעולם יחס השכל הנקנה הנאצל לאדם [זה השכל העיוני המופשט. במורה נבוכים א' סוף פרק א' כתב שהשכל הזה הוא הצלם אלהים שש באדם], אשר אינו כוח בגוף, והוא נבדל מן הגוף הבדל אמיתי ושופע עליו, ויהיה דמיון הכח הדברי כשכלי הגלגלים אשר הם בגופות. אמנם ענין שכלי הגלגלים, ומציאות השכלים הנפרדים, וציור השכל הנקנה הנאצל אשר הוא נפרד, גם כן הם דברים יש בהן עיון וחקירה וראיותיהם נעלמות, ואף על פי שהם אמתיות, ויתחדשו בהם ספקות רבות; ולטוען בהם טענות, ולמערער בהם ערעורים. ואנחנו אמנם בחרנו תחילה שתצייר המציאות בצורה המבוארת אשר לא יכחיש דבר ממה שזכרנוהו זכרון סתם […]"
מבואר שהמורה נבוכים א' ע"ב עניינו לדמות את העולם לאדם, והדמיון הוא מצד הכח המדבר שהוא צורת האדם ומהותו, היא מה שעושה אותו לאדם, והכח המדבר הזה הוא האלוהים שבעולם. והביאור כמו שכתבתי שהכח המדבר קושר הכל להכל, והוא כמו לב, האמצע, והוא ספירת תפארת שהיא האמצע והיא השם המפורש הוי"ה, היא המציאות.
יש כאן תיאור מוגשם של האל שהוא כדמות אדם. כי באל המופשט, ספירת כתר, לא יתכן כלל שיהיה לו כח המדבר. כח המדבר עניינו חומריות ומוגבלות, הוא כח טבעי. הוא מייחד מילה לכל דבר, כלומר תופש את הדברים במוגבלות וריבוי. רק באל שהוא בספירת חכמה שייך לומר שהוא כח המדבר, כי שם הוא מנהיג ומשגיח כל בריה והוא שייך למוגבלות ולריבוי, ושם הוא אדם ממש. וזהו עניין שיעור קומה, כלומר תפישת האל כאדם. לכן כתב השם טוב שפרק זה הוא שיעור קומה. ויש בו גם שהבריאה היא דבר אחד והאחד ברא אחד. וכמו שכתב בקל"ח פתחי חכמה שזה שייך לעניין של אדם קדמון. (עיין בזה גם בכוזרי ד' ג')
.
.
.
במשנה סנהדרין פרק ד' נאמר:
""לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" [יש הגורסים "נפש אחת מישראל" אבל מבחינת כתבי היד עולה שאין ספק שזה תוספת מאוחרת ולא הנוסח המקורי, וכבר האריכו בזה]
.
ובאבות דרבי נתן ל"א:
"רבי נחמיה אומר, מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר, (שם ה) "זה ספר תולדות אדם", ולהלן הוא אומר (שם ב) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה. מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא כל הדורות שעתידין לצאת ממנו כאילו הם עומדין (ומשחקין) לפניו.
ויש אומרים, לא הראהו אלא צדיקים בלבד, שנאמר, (ישעיה ד) "כל הכתוב לחיים בירושלים".
בי יהושע בן קרחה אומר, הרי הוא אומר, (תהלים קלט) "גלמי ראו עיניך ועל ספרך" וגו', מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור וגבוריו, דור דור ופושעיו, דור דור וחסידיו. בדור פלוני עתיד להיות מלך פלוני, בדור פלוני עתיד להיות חכם פלוני.
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא, ואומרת שירה עם מלאכי השרת. שנאמר, (משלי ח) "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת בתבל ארצו". משלו משל: למה הדבר דומה, לאחד שנטל את העץ, ומבקש לצור צורות הרבה, ואין לו מקום לצור, ויש לו צער. אבל מצייר בארץ והולך ומבדיל הרבה הרבה.
אף כך הקדוש ברוך הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו, וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים. ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם זה שערות של אדם. ברא חיה רעה בעולם ברא חיה רעה באדם זה (בני מעיו) של אדם. ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם זה אזניו של אדם. ברא ריח בעולם ברא ריח באדם זה חוטמו של אדם. חמה בעולם חמה באדם זה אורו של אדם. מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם זהו מימי חוטמו של אדם. מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם זהו דמעות של עינים. נחלים בעולם נחלים באדם אלו דמעות חומות בעולם חומות באדם אלו שפתותיו של אדם. דלתות בעולם דלתות באדם זה שיניו של אדם. רקיעים בעולם רקיעים באדם זה לשונו של אדם. מים מתוקים בעולם ומים מתוקים באדם זהו רוקו של אדם. לסתות בעולם לסתות באדם זה לחייו של אדם. מגדלים בעולם מגדלים באדם זה צוארו של אדם. סתידראות בעולם סתידראות באדם זה זרועותיו של אדם. יתידות בעולם יתידות באדם זה אצבעותיו של אדם. מלך בעולם מלך באדם ראשו. אשכולות בעולם אשכולות באדם דמו. יועצים בעולם יועצים באדם כליותיו. ריחים בעולם ריחים באדם זה קרקבנו של אדם. נימסים בעולם נימסים באדם זה טחולו של אדם. אשפתות בעולם אשפתות באדם זה כריסו של אדם. בורות בעולם בורות באדם זה טיבורו של אדם. מים חיים בעולם מים חיים באדם זה מי רגליו של אדם. חיים בעולם חיים באדם זה דמו של אדם. עצים בעולם עצים באדם זה עצמותיו של אדם גבעות בעולם גבעות באדם זה עגבותיו של אדם. עלי ומכתשת בעולם עלי ומכתשת באדם זה ארכבותיו של אדם. סוסים בעולם סוסים באדם זה שוקיו של אדם. מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקיביו של אדם. הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם עומד דומה להר נופל דומה לבקעה. הא למדת שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא באדם:"
עד כאן מאבות דרבי נתן.
.
.
.
במדרש קהלת רבה (א' ד'):
"כי תהיו אתם ארץ חפץ", דרש רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא לארץ לדוגמה לו. אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל. אדם יש לו עיניים, והארץ יש לה עיניים, שנאמר וכסה את עין הארץ. אדם יש לו אוזניים, והארץ יש לה אוזניים שנאמר והאזיני ארץ. אדם יש לו פה, והארץ יש לה פה שנאמר ותפתח הארץ את פיה. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים"
.
.
.
ועיין כעין זה יותר באריכות במדרש אגדת עולם קטן.
.
.
.
קהלת י"ב:
"א וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. ב עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. ג בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים. ו עַד אֲשֶׁר לֹא ירחק [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר. ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ."
רש"י:
""עד אשר לא תחשך השמש" – אמרו רבותינו זו פדחת שהיא מאורה ומצהבת באדם בחור וכשמזקנת היא מעלת קמטין ואין מצהבת
"והאור" – זה החוטם שהוא תואר קלסתר פנים
"והירח" – זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים
"והככבים" – אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומלי"ש של לחיים שמצהיבים
"ושבו העבים אחר הגשם" – תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו
פסוק ג (כל הפסוק)
עריכה
"שיזועו" – ירתיחו
"שומרי הבית" – אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף
"והתעותו" – יאחזה עוות שקורין קראנפ"ף והתעוותו אנקרופירונ"ט בלע"ז
"אנשי החיל" – אלו השוקים שנשען כל הגוף עליהם
"ובטלו הטוחנות" – אלו השינים
"כי מעטו" – לעת זקנה רוב שיניו נושרות
"הרואות בערובות" – אלו העינים
פסוק ד (כל הפסוק)
עריכה
"וסוגרו דלתים" – אלו נקביו
"בשפל קול הטחנה" – קול ריחים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן והמסס
"ויקום לקול הצפור" – שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין
"וישחו כל בנות השיר" – כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה ולפי פשוטו משמעו ישחו כמו ישפלו כל שרים ושרות יהיו שפלים בעיניו וכן ברזילי הגלעדי אמר לדוד (שמואל ב' יט) אם אשמע עוד בקול שרים ושרות"
.
.
.
.
_______________________________________________________________________
.
.
.
.
נרבוני על מו"נ ב' מ"ב:
לשון הרמב"ם:
"כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית מלאך או דבורו שזה אמנם הוא 'במראה הנבואה' או 'בחלום' – יבואר בהם או לא יבואר, הכל שוה כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד!
[…]
ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים ז"ל וגדול מגדוליהם והוא – ר' חיא הגדול בלשון התורה "וירא אליו יי באלוני ממרא וגו'". כי כאשר הקדים כלל – והוא שהאלוה נראה אליו – התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה 'שלשה אנשים' ורץ ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש שמאמר אברהם "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" – שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב'מראה הנבואה' לאחד מהם – ואמר "לגדול שבהם אמרו". והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות:"
.
לשון הנרבוני:
"ודע זה והבינהו מאד מאד" – כי זהו סוד הנבואה כולל כל מה שאמרו הרב ז״ל כי אין שם מלאך גשמי חוץ לנפש יותר עמו, אבל הוא צורה ברואה בנפש הנביא, כי המלאך אשר בו, יחקה המלאך הנבדל נראה לו מדבר עמו ["יחקה" מלשון חוקק, כמו חוקק דמות באבן, מצייר בדמיון, מטביע רושם בו, כמו רושם חושי], כי למה שהשיג במראה הנבואה שלשת הפעולות ההם חקה דמות ג׳ פעלים גם כי הכחות שלשה: המלאך והמחשב והכרוב האמתי והוא השכל, על כן חקה ג׳ המושפע מן היותר גדול חקה כאלו הוא יותר גדול, על כן אמר כי במראה הנבואה לגדול שבהם אמרו, והוא אמרו: "אדני אל נא תעבור וכו'", כי השכל הוא הכבוד הגדול והמחשב אצלו ככה.
.
הנרבוני מתייחס לפסוק בבראשית י"ח שהזכיר הרמב"ם:
" וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ."
רש"י:
""ויאמר אדני אם נא וגו'" – לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור וכיון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עמו"
.
.
בחלק א' פרק ה' הזכיר המורה נבוכים אורים ברואים, וחזר על עניין זה בעוד מקומות.
חלק א' פרק ה':
"והכוונה כולה אשר כוננוה היא, שכל ראיה או חזייה או הבטה שבאה בזה הענין, היא השגה שכלית לא ראות עין, שאיננו יתברך נמצא שישיגוהו העינים, ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה, וישים אלו המלות כולם אשר באו בזה הענין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם, אין היזק בזה"
ומקודם באותו פרק כתב:
"ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב."
.
.
ובב' י"א כתב גם על אותם אורים:
"ושההנהגה שופעת מהבורא יתעלה על השכלים כפי סדרם, ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים, וישפעו מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד"
.
.
חלק א' פרק כז כתב:
"ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה"
.
.
(כמו שיש אורים ברואים יש קול נברא:
א' ס"ה:
"וכל 'אמירה' ו'דיבור' שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית' דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית' בעל נפש שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו")
.
.
וזו הכוונה במה שכתב בא' מ"ו, הצורה המדומה שמדמים בה הנביאים את היוצר היא האורים הברואים:
""גדול כוחן של נביאים, שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'". כבר ביארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כולם במראה הנבואה, הם צורות נבראות, השם יתברך בוראם; והוא האמת, כי כל צורה מדומה היא ברואה.
[…]
וכאילו הם אומרים: מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו יתעלה בעניינים הנבראים אשר בראם. והבן זה מאוד."
.
.
הנבואה עניינה הוא חלום. בחלום יש חווייה של ראיה חושית ממש, בעיניים, אבל החולם לא רואה גוף חומרי שנמצא מחוץ לו, אלא הוא רואה מראה שנמצא בתוכו. המראה הזה נברא על ידי הבורא כמו כל דבר אחר בבריאה, והוא נקרא אורים נבראים. או בפשטות אור.
אור פירושו השגה, בחושך לא משיגים את מה שיש ובאור רואים אותו. אור פירושו ההשגה בפני עצמה, בחלום אני רואה את ראובן, מה שראיתי זה את ראובן כאור, לא כגוף גשמי. כלומר השגת ראובן בלבד.
.
הסוד הגדול מאוד מאוד כאן שמציאות הדברים מתחילה מאור, חלום, השגה בלבד, ורק אחר כך מזה נולד שתהיה צורה שנתפשת כאילו היא מחוץ לשכל. זה התוכן העמוק של הפסוק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. הדברים מתחילים מהשגת הדברים וממנה נעשה מציאותם בעולם הארצי שבו יש הבדל בין השכל ומה שמחוץ לשכל.
כתבתי בהרבה מקומות שבעולם המופשט היחס קיים לפני מה שמתייחס. קודם יש אהבה ורק מזה נולד שיש מישהו שאוהב את מישהו. קודם יש מציאות ואחר כך יש משהו שנמצא, קודם יש גבול ואחר כך יש משהו שמוגבל. כך םג יש ידיעה ורק אחר יש משהו שהוא זה שנודע. קודם יש את הידיעה אודות ראובן ורק אחר כך נולד מזה שיש את ראובן (כמובן "אחר כך" פירושו איחור מצד סדר ההוויה והשכל, לא בזמן). השלב של המציאות שהוא לפני מה שראובן נמצא הוא שלב שבו יש רק ידיעה אודות ראובן, זה העולם כאור. החלום רואה את האור כי החלום רואה את ראובן בלי צורך שיהיה נמצא ראובן. לכן הנביאים הם אלה שרואים את המציאות כאור.
השכל מבין את זה אבל לא יכול לראות את זה כי הוא לא תופש מראות חושיים. השכל לא יכול לתפוש שעלי העץ הם ירוקים שצבע שערו של ראובן צהוב. אבל עוד אין עץ ועוד אין ראובן, החלום רואה בחוש שעלי העץ ירוקים כי הידיעה שהם ירוקים קודמת למציאו ץתהחומרית של היותם ירוקים, ואת זה רואה חלום הנבואה בחוויה שהיא כמו חוש עד כדי כך שייתכן שהנביא לא יידע אם הוא חולם ורואה רק אורות או שזה קורה בערות והוא רואה גופים חומריים.
.
.
היכולת לראות שלבורא יש גוף בספירת החכמה היא רק לנביאים כי גופו הוא רק אור ולא התגשם כגוף חומרי. לכן הנביאים רואים כדמות כסא ועליו כמראה דמות אדם, ואדם פשוט לא יכול לראות את אותה דמות אדם, כי היא רק אור.
.
.
.___________________________________________________________________
בעניין ספר "שיעור קומה" ודעת הרמב"ם עליו.
זה עניין מחקרי והוא פחות חשוב, ובכל זאת אומר עליו כמה מילים.
עוד מלפני זמן הגאונים נמצא בידינו ספר הנקרא ספר "שיעור קומה" (ספר שיעור קומה, שיעור קומה מהד' מדעית חלקית), הוא מתאר את תואר גופו של הבורא ואומר את מידות איבריו. הוא גם קורא לאיברים בשמות שנראים כצירופי אותיות חסרי משמעות. אפשר לראות כאן את הספר.
בפירוש המשניות של הרמב"ם על חגיגה ב' א', לגבי מה שנאמר במשנה "מעשה מרכבה", פירש בצעירותו שהכוונה לשיעור קומה. אחר כך מחק את זה מכתב היד וכתב שמדובר במטאפיזיקה של אריסטו הנקראת בלשון ימי הביניים חכמת האלוהות.
.
.
.
תשובות הרמב"ם בלאו סימן קי"ז:
"שאלה
ויורנו הדרתו גם כן, מה ראוי (לענות), למי ששואל שאלה בדבר שיעור קומה, האם הוא כדברי מי שאמר, שהוא חבור אחד הקראים, ומסר זאת בשם הדרתכם, או הוא סוד מסודות החכמים ז״ל, שבו עניינים עצומים, טבעיים או אלוהיים, כמו שאמר רבינו האיי ז״ל באחד הקונטרסים בשאלות חגיגה, ושכרו כפול מן השמיים.
תשובה:
לא חשבתי מעולם, שהוא מחיבורי החכמים ז״ל, וחלילה להם, שזה יהיה מהם. ואין הוא אלא חבור אחד הדרשנין היונים [יש גרסה "אחד מדרשני אדום"] ותו לא. וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו (הוא) מצוה רבה. "ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו׳" והרי מי שיש לו קומה, הוא אלהים אחרים בלא ספק. וכתב משה."
עד כאן לשון תשובת הרמב"ם
.
.
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק:
"והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו עליו השלום […]. ועל העניָן הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם השם יתברך בלא אֶמְצָעִיּוּת [=תִּוּוּךְ] מן המלאכים. [זה הרי לא יתכן כי הבורא מופשט לחלוטין ואיך יתכן לדבר איתו בלי תיווך. במו"נ ביאר שהמלאכים הם השכלים הנפרדים, והם הצד המופשט של הגלגלים, ואין השגה למעלה מהשגתם, וגם הם לא משיגים באופן מופשט לגמרי כמו שכתב בהלכות יסוה"ת]
רצוני היה לבאר כאן זה העניָן הנפלא, ולפתוח הנעול במקראות התורה, ולפרש טעם "פה אל פה" וכל הפסוק וזולתו מעניָנו – לולא שראיתי שאלה העניָנים דקים עד מאוד, ויצטרכו לִרְאָיוֹת רבות מאוד, להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים, וְשִׁנּוּי מעלותיהם מן הבורא יתעלה, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה. ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה "שיעור קומה" ועניָנו [זה מה שכתב השם טוב שפרק ע"ב מחלק א' של מורה נבוכים הוא שיעור קומה]. ולא יספיק בעניָן זה לבדו, ואפילו יהיה מקֻצר בתכלית הקיצור – מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר "פירוש הדרשות" שֶׁיָּעַדְתִּי לְחַבְּרוֹ, או ב"ספר הנבואה" שאני מתעסק בו, או בספר שֶׁאֲחַבֵּר אותו בפירוש אֵלּוּ היסודות."
.
.
הרמב"ם כתב בתשובה:
"לא חשבתי מעולם, שהוא מחיבורי החכמים ז״ל," והרי בצעירותו כתב בפירוש המשניות שמעשה מרכבה הוא שיעור קומה וחזר בו, והיה צריך לכתוב "אינני חושב שהוא מחיבורי החכמים" ולא "לא חשבתי מעולם".
.
.
רבינו האיי כתב שספר שיעור קומה הוא משלים עמוקים ואינו כפשוטו, כמו שהביא בשמו השואל, הרי התורה עצמה מגשימה את הבורא והרמב"ם כתב שצריך לקרוא את זה שלא כפשוטו, ולמה לא רצה הרמב"ם לפרש כמו רבינו האיי.
אפשר לומר שלא כל דבר אפשר לומר שהוא משל. נניח שבספר הזוהר יהיה כתוב שאורך הזרת של הבורא הוא שלוש מאות ריבי רבבות פרסה. ובספר שיעור קומה כתוב שהוא ארבע מאות ריבי רבבות פרסה. שלוש מאות הוא משל לעניין עמוק, אבל ארבע מאות אינו מתאים לנמשל, ואי אפשר לראות אותו כמשל, ולכן אפשר לקבל את הזוהר ולא את ספר שיעור קומה. ולכן פסל הרמב"ם אותו. אמנם מלשונו שם הרמב"ם מבואר שלא זו הסיבה, אלא משום שעצם העניין שיש לבורא קומה, לא חשוב מה המידות שלה, זה כבר כפירה גמורה.
אמנם הרי גם בתורה כתוב על הבורא שיש לו קומה והרמב"ם אמר שאפשר לפרש את זה כמשל. ולהמ שלא נאמר כך על ספר שיעור קומה.
.
.
במדרש משלי (בובר י' א'):
"בא מי שיש בידו תלמוד. הקב"ה אומר לו, בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה, שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבין ועוסקין בדברי תורה ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה. כסא כבודי האיך הוא עומד. רגל ראשון במה הוא משתמש. שני במה הוא משתמש. שלישי במה הוא משתמש. רביעי במה הוא משתמש. חשמל האיך הוא עומד, וכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת. לאיזה רוח הוא משמש. הברק האיך הוא עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו. לאיזה רוח הוא משמש. כרוב האיך הוא עומד. לאיזה רוח הוא משמש. גדולה מכולן עיון כסא הכבוד האיך הוא עומד. עגולה הוא כמין מלבן. מתוקן הוא כמין גשרים. כמה יש בו. כמה הפסק יש בין גשר לגשר. וכשאני עובר באיזה גשר אני עובר, באיזה גשר האופנים עוברין. באיזה גשר גלגלי המרכבה עוברין. גדולה מכולן מצפרני ועד קדקדי האיך אני עומד. כמה שיעור בפיסת ידי. כמה שיעור אצבעות רגלי. גדולה מכולן כסא כבודי האיך הוא עומד. לאיזה רוח הוא משמש. בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש. ברביעי בשבת לאיזה רוח הוא משמש. וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי, זהו הדר יופיי, (שבני אדם) מכירין את כבודי במדה הזאת, עליו אמר דוד, (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה'."
הרמב"ם לא כתב על מדרש משלי שהוא כפירה גמורה.
.
.
תיקוני זוהר תיקון שבעים קכ"ב ב:
"שֵׂעָר אִתְקְרֵי עַל שֵׁם שִׁעוּר קוֹמָתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל נִימָא וְנִימָא אִתְקְרֵי נִשְׁמָתָא, וְאִית נִימִין דְּאִתְקְרִיאוּ מַלְאָכִין, וְכָל נִיצוֹץ אִתְקְרֵי אוֹפָן וְאִתְקְרֵי גַלְגַּל, וְאִית מִנַּיְיהוּ דְאִינוּן נִימִין מֵאֶשָּׁא חִוְורָא כֻלְּהוּ רַחֲמֵי, וְאִית מִנַּיְיהוּ דְאִינוּן נִימִין דְּאִינוּן מֵאֶשָּׁא סוּמְקָא וְכֻלְּהוּ דִין, וְאִית נִימִין כֻּלְּהוּ יְרוֹקִין מֵאֶשָּׁא יְרוֹקָא, וְאִית נִימִין כֻּלְּהוּ מֵאֶשָּׁא אוּכְמָא, אִלֵּין אִתְקְרִיאוּ שֵׂעָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
כָּל נִיצוֹץ שִׁעוּר מַהֲלַךְ דִּילֵיהּ עֵשֶׂר אַלְפִין, וְכָל נִימָא אִיהִי שִׁעוּרָא דְאֶצְבָּעָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אֶצְבַּע אִיהוּ פַּרְסָה זְעִירָא, וְכָל פַּרְסָה אִית בָּהּ תְּלַת מִיל, לָקֳבֵל תְּלַת פִּרְקִין דְּאֶצְבָּעָא, וְכָל מִיל אִיהוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֲבָל מִיל דְּפַרְסָה עִלָּאָה אִיהוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רִבּוֹא, וְהָכִי דְרוֹעָא תִשְׁכַּח בָּהּ תְּלַת פִּרְקִין, וְכָל פֶּרֶק אִיהוּ י', וְכָל אַמָּה אִיהוּ ו', אֲבָל אֶצְבַּע וְאַמָּה דָּא שִׁעוּרֵיהּ זְעִיר מִסִּטְרָא דִזְעִיר אַנְפִּין, וְדָא שִׁעוּרֵיהּ רַב מִסִּטְרָא דַאֲרִיךְ אַנְפִּין.
[…]
קכ"ה ב':
אֲרִיכִין בְּשַׂעֲרָא בְּעַיְינִין בְּאַנְפִּין בְּחוֹטָמָא בְּשִׂפְוָון בְּדִיקְנָא בְּגוּפָא בִּדְרוֹעִין בְּרַגְלִין בְּאֶצְבְּעָן (דף קכה ע"ב) רְשִׁימוּ דִלְהוֹן חִוָּור, וַוי לוֹן לְאִלֵּין דְּמַכְחִישִׁין דִּיּוֹקְנֵיהוֹן לְעִילָא, כְּאִלּוּ מַכְחִישִׁין סִדְרֵי בְרֵאשִׁית, וּכְאִלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַדְּמוּת, דְּאִיהוּ שִׁיעוּר קוֹמָה דִלְעִילָא, דְּאִלֵּין דְּשִׁרְטוּטֵיהוֹן אֲרִיכִין, וְקוֹמָה דִלְהוֹן וְאֵבָרִים דִּלְהוֹן, צְרִיכִין לְמֶהֱוֵי מָארֵי דְחֶסֶד"
קכ"ח א'-ב:
לֹא תַעֲשׂוּ עָוְל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה וְגוֹמֵר (ויקרא יט לה), בַּמִּדָּה דָא מִדָּה דְשִׁיעוּר קוֹמָה. דְכָל מָאן דְּלָא אִיהוּ בַּעַל מִדּוֹת, אַכְחִישׁ שִׁעוּר קוֹמָה דִלְעִילָא, וְלָא אִתְנְטִיל מִתַּמָּן, דַּעֲשַׂר סְפִירָן דִּלְעִילָא כֻּלְּהוּ אָזְלִין בַּמִּדָּה מִסִּטְרָא דְאָת י', וּבַמִּשְׁקָל מִסִּטְרָא דְאָת ו', תְּרֵי מֹאזְנֵי הַשֶּׁקֶל אִינוּן ה' ה', מִדָּה אַחַת.
תָּא חֲזִי י' אִיהוּ רֵישָׁא, וְאִיהוּ מִדָּה דְעַיְינִין דְּאוּדְנִין דְּאַנְפִּין דִּתְרֵין נוּקְבִין דְּחוֹטָמָא, מִדָּה דְפוּמָא, שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ דָּא ו', שֶׁקֶל דְּגוּפָא, כַּנְפֵי הַשֶּׁקֶל ה' אֶצְבְּעָן דִּימִינָא וְה' דִשְׂמָאלָא, וּבְגִין דִּשְׁמָא דְיהו"ה אִיהוּ מִדָּה וְשִׁעוּר וּמִשְׁקָל, אָמַר קְרָא (ויקרא יט לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוְל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה, וּכְגַוְונָא דָא לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה (דברים כה יג), מַאי כִּיס הָכָא דָא פוּמָא")
תיקוני זוהר ל"ט א':
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אֶחָד, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעִִד, דִּבְהוֹן אִתְדַּכִּיאַת שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה לְגַבֵּי בַּעִִלָהּ, בְּמִקְוְה דִּילָהּ, דְּאִיהוּ מִקְוִה יִשְׂרָאֵל יהו"ה, וְאִיהוּ שִׁיעוּר קוֹמָה, דְּהָכִי אִינוּן אַתְוָון דְּמִקְוְה קוֹמָה" […]
תיקוני זוהר כ"ד ב' (בתרגום תורת אמת):
"כְּשֶׁעוֹלָה אֶל י' הָעֶלְיוֹנָה נִקְרֵאת שִׁיר זָכָר, וּכְשֶׁיּוֹרֶדֶת אֶל ה' נִקְרֵאת שִׁירָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהו"ה וְגוֹמֵר, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים וְגוֹמֵר, שֶׁהִיא אֶבֶן שֶׁמַּכָּה אֶת צֶלֶם הָעֲבוֹדָה זָרָה. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנִּמְחֶה הַצֶּלֶם שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה, הַדְּמוּת הָרָעָה, נֶאֱמַר בָּהּ וְהָאֶבֶן שֶׁהִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם נִהְיְתָה לְהַר גָּדוֹל וּמִלְּאָה אֶת כָּל הָאָרֶץ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְכָךְ עוֹלָה עַד שֶׁלֹּא מוֹצְאִים לָהּ מָקוֹם, וְשׁוֹאֲלִים הַמַּלְאָכִים בִּגְלָלָהּ, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצוֹ, וְלֹא מוֹצְאִין לָהּ שִׁעוּר, עַד שֶׁאוֹמְרִים בָּרוּךְ כְּבוֹד יהו"ה מִמְּקוֹמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמַּעֲלָה אוֹתוֹ עַד אֵין סוֹף, שֶׁהוּא י' הָרֹאשׁ שֶׁל א'."
כתוב כאן בדף כ"ד ב' שבאמת אין לבורא שיעור, והשיעור הוא הצלם של עבודה זרה. ובקטעים שהבאתי מקודם כתוב שיש לבורא שיעור, ובלשון דומה מאוד ללשונו של ספר שיעור קומה.
כל גדולי ישראל שהאמינו שספר הזוהר הוא תורת אמת, כגון הרמ"ק, האר"י, הגר"א, הבעל שם טוב, ועוד ועוד לאין מספר, וביחד עם זה היו פוסקי הלכה וידעו היטב את הרמב"ם ופסקו לפיו, לא שאלו שלפי תשובת הרמב"ם ספר הזוהר הוא ספר כפירה שצריך למחוק אותו, כי הוא אומר שיש קומה לבורא. ולשון הרמב"ם פסקנית שעצם האמירה שיש קומה היא לבדה הכרח לומר שהספר הוא ספר כפירה, ואם כן זה חל גם על הזוהר והיו צריכים לשאול איך ניישב את הרמב"ם הזה עם מה שאנו מאמינים בספר הזוהר.
.
.
מה שכתב הרמב"ם שהספר התחבר על ידי חכם יווני (פגאני, ממאמיני תורת אריסטו או פלוטינוס) או אדומי (נוצרי), לפי גרסאות אחרות, הוא בלי ספק מופרך לגמרי. לשון ספר שיעור קומה רצוף מדרשים ומאמרים שהם בסגנון מובהק של חז"ל. לא יתכן כלל שחכם יווני או נוצרי יידע לכתוב בסגנון כזה. הדרך היחידה לטעון שהספר מזויף הוא לטעון שהיה חכם שלמד בבית המדרש של חז"ל ואחר כך כפר וזייף ספר בסגנון חז"ל. הרמב"ם לא אומר את זה.
.
.
לדעתי אין ספק שהרמב"ם לא חלק על רב האיי וסבר גם כן שספר שיעור קומה הוא מהחכמים האמיתיים הוא משלים. רק שאמרו שאין דורשים במעשה מרכבה ביחיד, ובפתיחת המורה נבוכים חשש מאוד לאיסור הזה. ספר שיעור קומה היה מוכרח להישאר בעל פה כסוד הנמסר רק ליחיד סגולה שהם בגדר חכם ומבין מדעתו. כיוון שהופץ ברבים ונגררו אחריו ההמון להגשים, היה הכרח לומר שאינו ספר כשר.
.
.
במורה נבוכים ב' י"א כתב:
"ואלו הענינים כולם [כלומר המטאפיזיקה של אריסטו, שהיא מעשה מרכבה, כמו שמבואר מקישור הלשון בכל הפרקים עד שם] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו"
הרי שהרמב"ם ידע שהיו חיבורים שעוסקים במעשה מרכבה. מניין ידע דבר זה? בהכרח שזה נמסר לו בעל פה מאנשים שידעו. אבל הרי מדובר בהרבה דורות, האם היתה מסורת בעל פה שהיו ספרים על מעשה מרכבה שאיננו יודעים מה כתוב בהם? בשביל מה למסור מידע כזה במשך הרבה דורות? האם מי שמסר את המידע על הספרים לא מסר שום דבר אחר?
אלא וודאי מדובר שהספרים עצמם נמסרו בעל פה, וכנראה מדובר בספר הזוהר. רק שהרמב"ם מסתיר מאוד עניין זה. ועיין עוד במה שכתבתי על זה באדם חי רשימה 146. ואחרי שספר שיעור קומה הפר את חובת ההסתרה, הוצרך הרמב"ם לומר ברבים לא ללמוד בו. כי באמת "קומה" לפי פשוטו, כמו שמבינים הרבים, הוא כפירה גמורה, והרמב"ם לא כתב שקר כשכתב שזה ספר כפירה.
לשון חובות הלבבות, שער ב' הוא שער הבחינה:
פתיחה:
אמר המחבר: מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני יחוד האלוהים בלב שלם, והייתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאת הבורא יתעלה הדרך הקרובה ביותר אל בירור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמיתותו, התחייבנו להדביקה אליו כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל עניין מה שיאות לו מן העניינים, אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה אשר בראנו לה. כמו שכתב החכם (קהלת ג) והאלוהים עשה שייראו מלפניו.
ונאמר תחלה, כי טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כולם, כמו שאמר הכתוב (תהילים קמה) טוב ה' לכל, רובם כעיוורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם, ואינם משכילים עניינם מפני שלושה דברים:
אחד מהם רוב התעסקם בעניין העולם ותענוגיו, והתאוותם מה שלא יגיעו אליו ממנו ומה שנבצר מהם מתענוגיו, ויתעלמו מהביט אל טובות הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקווים ממלאת תאוותם והשלמת משאלותם. כי כל אשר יגיעו ממנה אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה. ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטנה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה – רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה' המטיב בהם אליהם.
.
והשני צאתם אל העולם הזה והם נמשלים כבהמות סכלות וכעייר. כמו שאמר הכתוב (איוב יא) ועיר פרא אדם יולד. והתגדלם בטובות האלוהים העודפות והתגלגלם בהם, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הם עצמיות להם, בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם. וכאשר ישכילו, ותתחזק הכרתם, יסכלו טובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה, מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם.
ומשלם בזה לתינוק שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר, וחמל עליו, ויאספהו אל ביתו ויגדלהו ויאכילהו וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופני דרכי טובתו. ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו, והגיעו אל תכלית הצער והרעב והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו. ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק.
והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו ומודה עליה, יותר מן התינוק שגדל בה, מפני שיצא מעניין העוני והצער אל עניין הטובה והשלווה בעת שהכרתו בה גמורה. על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאוד. והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אף על פי שהתחזקה הכרתו והתיישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת הודאה והשבח עליהם יותר.
.
והשלישי מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, ומה שמגיע אליהם מענייני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הניסיון והמוסר להם.
ושכחו כי הם וכל אשר להם טובות שהטיב להם הבורא נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם, ולא שבחוהו בהיגלות חסדו עליהם. והביאה אותם שלוותם לכפור בטובה ובמטיב להם. ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראם לתקנתם.
ומה נידמו בזה אל אנשים עיוורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכוונתו הטובה, והותקן על התיקון הנאה והנאות לתועלותם וכוונת תקנותם. וזומן להם בו עם כל זה כחלים [=תרופות] מועילים, ורופא חכם לרפאם בהם, כדי שייטיב ראותם.
והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בעניין רע מעיוורונם, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע, ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם. והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגינו את מעשהו, והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע. וחשבו כי לא כיוון בהם כוונת טובה וחסד, כי אם כוונת הצער והנזק. וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו. […]
וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם. כי כמה טובות מנע בעליהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם חסרון הכרתו אותם וידיעתו מעלותם. וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונם, ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהם, יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם, ויגיעו בזה אל התענוג וההנאה בהם בעולם הזה, ולשכר טוב לעולם הבא.
[…]
פרק ד':
אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון בהם? נאמר כי פינות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע:
אחת מהנה סימן החכמה הנראה בשורשי העולם ויסודותיו בראותנו עמידת הארץ באמצע המים סמוכים לה למעלה ממנה, והאוויר סמוך להם וכו' [… הכוונה שארבעת היסודות הם ארבעת אותיות שם הוי"ה והבחינה בהם היא בחינה במציאות הבורא. וכמ"ש במו"נ א' ע"ב],
והפינה השנית סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן, אשר בו השלמת סדרי העולם ויופיו זיונו ותמימותו. […]
והשלישית סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחיבור גופו וכוחות נפשו ואור השכל שייחד אותו בו הבורא, ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים. והוא דומה לעולם הגדול, ונמשל אליו בשורשיו ויסודותיו. […]
והרביעית סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם. […]
.
.
שער ג' שער העבודה
פתיחה:
"אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב ייחוד האלוהים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא קיבול עבודת האלוהים כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו.
וראוי להקדים בפתיחת השער הזה ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם.
ונעלה מזה אל מה שאנו חייבים בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו.
ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבים להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו. ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו, וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיוון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו. […]
פרק ו':
"הראשון, טובת הבורא הכוללת כל האדם והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, והחיותם והטובה להם בכל אשר הקדמנו זכרו בשער השני מן הספר הזה. ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבנו עליו השלום. […]
והעניין השני, טובות הבורא על עם מן העמים, […]
והעניין השלישי, טובות האלוהים על משפחה ממשפחות האומה, […]
והעניין הרביעי, טובת האלוהים על איש מאישי בני אדם, […]
ועל אלה ארבעה העניינים חייבים בני האדם בעבודת האלוהים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה.
.
.
רק דוגמא מרמת הפירוט של ביאור טובות הבורא בשער ב' פרק ה', ויש בספר עוד אריכות רבה כעין זה:
"וחיבר אליו עצם רוחני אווירי דומה לרוחניות האישים העליונים וזה העצם הוא נפשו, אשר קשרה בו באמצעיים ראויים לשתי הקצוות: והם רוח החיים, והחום הטבעי והדם והגידים והעצבים והעורקים. ושם להם סיבות לשמרם ולהגן עליהם מהפגעים, והם הבשר והעצמות והמיתרים והעור והשיער והציפורנים. וכולם מגינים ומכסים להגן עליהם מהפגעים.
ואחר כן חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם, אשר שם לו בטן אמו למצע בתחילת עניינו, כדי שיהיה במקום שמור ומבצר נצור, מקום שלא תשיגנו יד, ולא יגיע אליו לא חום ולא קור, עם המגן החזק והמחסה הנבצר, ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדל, עד שיחזק על התנועה והתנודה, עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח, הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיע אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו ירבה מזונו עד עת קצוב.
ואחר כן יצא מבטן אמו אל דרך צר, מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו, ולא דבר שיעשה לסייע לו בו, אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על בריותיו.
כמו שאמר לאיוב בקצת בעלי חיים בלתי מדברים (לט): הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור, תספור ירחים תמלאנה, וידעת עת לדתנה.
ואחר כך יוצא הולד אל העולם הזה והוא חלש בחושיו, זולתי חוש המישוש והטעם, ויזמין לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו, ויהפוך הדם אשר היה מזונו במעי אמו לחלב בשדיה, ניגר ערב ומתוק כמעיין הנובע בעת הצורך אליו. ואיננו רב שיכבד על אמו משאו, ויגר מבלי מוץ [=מציצה], ולא מעט שייגע הילד בהוציאו ומוצצו מן השד. ומחנותו בזה ששם נקב השד כפי מחט, ולא רחב שייגר החלב מבלי מיץ, או שייחנק בו הילד בעת מוצצו את השד; ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במיץ.
אחר כן יחזק גופו לראות המראים ולשמוע הקולות, ויתנהו האלוהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, כדי שלא יכבד עליהם גידולו, וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה. ויקל בעיניהם כל טורחו ועמל גידולו, מרחיצה וחיתול וכיוצא בהם, ולנהלו לאט ולדחות מעליו כל נזק על כורחו.
ואחר כך ייעתק מעניין הילדות אל הנערות ולא יקוצו בו אבותיו ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומיעוט הכרתו מה שהם סובלים מטורחו וסיפוקו ומשאו, אך תגדל הדאגה לו בלבם, עד שיגיע לימי הבחרות, וכבר למד לדבר על סדר ודירוג, ויחזקו כוחות חושיו וכוחות נפשו, ויקבל החכמה והדעת, ויכיר קצת המוחשים: מקצתם בחושיו הגשמיים, וקצת המושכלים בחושיו הרוחניים.
כמו שכתב החכם (משלי ב) כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
ומרוב הטובה על האדם שאיננו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו, שאם היו שכלו והכרתו שלמים בעת גידולו, ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם, ויראה עצמו בהפך כל זה, היה מת מן הדאגה והיגון.
ומן התימה בעניין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על עניינה מחדשת עליהם חידושים רעים. והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם, וינצלו מרעת מאורעיה.
ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם שהוא מחליף את שיניו זו אחר זו, שלא ימנע ממנו אוכל כל ימי צמיחת מה שנפל מהם.
ואחר כן יעברו עליו חולאים ומקרים מכאיבים, כדי שיכיר העולם ולא יעלם ממנו עניינו שיבטח בו וימשלו בו תאוותיו, ויהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין.
כמו שכתוב (תהילים לב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין.
ואחר כן ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת אברי גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם:
הידיים לקחת ולתת,
והרגלים ללכת,
והעיניים לראות,
והאוזניים לשמוע,
והאף להריח,
והלשון לדבר,
והפה לאכול,
והשיניים ללעוס,
והאצטומכא לבשל,
והכבד לזקק המזון,
והסמפונות להוציא המותרות,
והכיסים לסבלם,
והלב משכן החום הטבעי ומבוע החיים,
והמוח משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים,
והרחם לקיים הזרע,
וכן שאר אברי הגוף,
ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו.
וכמו כן תראינה פעולות הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם, בהגיע המזון אליו, בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף, ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבחו עליהם.
כמו שכתב דוד עליו השלום (שם לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
והוא שהמאכל הולך אל הבטן בתעלה מוכנת על קו ישר, אין בה עקום ולא עוות, והוא הושט.
אחר כך טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השיניים בתחילה.
ואחר כך ישלחנו אל הכבד בגידים דקים נוגעים ביניהם, הושמו כמסננת למזון, שלא יגיע ממנו שום דבר עב אל הכבד, ויהפכוהו לדם, ויחלקוהו על הגוף, וישלחוהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנות לזה, כתעלות המוכנות למים.
וישלח מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם: מה שהוא מן המרה האדומה הולך אל כיס המרה, ומה שהוא מן המרה השחורה הולך אל הטחול, ומה שהוא מן הליחה והרוטב הולך אל הריאה, ומה שהוא מתמצית הדם ילך אל השלפוחית.
התבונן אחי בחכמת הבורא בהרכבת גופך, ושומו אלה האברים בו במקומותם לסבול הפסולת ההם, שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו.
ואחר כך התבונן בתכונות כלי הקול ומוצאי הדבור:
הקנה כאבוב להוצאת הקול, והלשון והשפתיים והשיניים לחתוך האותיות והטעמים. ובאלה האברים תועלות אחרות. האוויר הולך אל הריאה בקנה, והלשון לטעום בו המטעמים.
ויש בו עם זה עזר להעביר המאכל והמשתה. והשיניים ללעוס המאכל, והשפתיים לעכב המשתה כדי שיהא הנצוק ממנו בשיעור ובכוונה.
וכן בשאר האברים תועלות, מקצתם ידועות ומקצתם אינם ידועות לנו.
ואחר כך התבונן אחי בכוחות הארבעה שהמה בגוף, ומעשיהם בו:
הכוח המושך, הוא המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא;
והכוח המחזיק, הוא המעכב המאכל בו עד שיעשה בו הטבע מעשהו;
והכוח המבשל, הוא המבשל אותו, מוציא הזך שבו ומשלח אותו אל הגוף;
והכוח הדוחה, הוא הדוחה הפסולת הנותרת אחר שייקח הכוח המבשל צרכו מן המזון.
ראה היאך הופקדו אלה הכוחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנתו. והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקידים על ביתו.
אחד מהם עומד לצורכי העבדים ולהגיעם אל גזבר המלך.
ופקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצור אותו בבית עד שיוכן ויתוקן.
ופקיד שלישי להכין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים.
ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו.
[חסד האלוהים במבנה כוחות הנפש]
אחר כך חשוב בכוחות הנפש ומקומותם מתועלות האדם, כמחשבה והזיכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור.
תראה אם יחסר לאדם מאלה המידות הזיכרון לבד, היאך יהיה עניינו וכמה הפסד יבוא לו בכל ענייניו, כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו, ומה שלקח ומה שנתן, ומה שראה ומה ששמע, ומה שאמר ומה שנאמר לו.
ולא יזכור מי שהטיב לו ומי שהרע לו, ומי שהועילו ומי שהזיקו.
ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות, ולא יזכור חכמה אם יהגה בה כל ימיו, ולא יועילנו ניסיון, ולא ישקול דבר במה שעבר, ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה. אך הוא קרוב להתפשט מן האנושיות.
ומתועלת השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב, ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו כשהוא זוכר פגעי העולם, ולא היה מקווה מנוחה ממקנא, ולא התעלם ממלך.
הלא תראה איך הושם באדם הזיכרון והשכחה, והמה מתחלפים ושונים זה מזה. והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות.
ואחר כך חשוב במידת הבושת אשר ייחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבת תועלתה ותקנתה.
ולולא היא, לא היו מאכסנים אכסנאי, ולא היו מקיימים דבר, ולא ממלאים משאל, ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים בעבור הבושת.
כי רוב בני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן זולתם.
ולא היו משיבים פיקדון, ולא נמנעים מעבירה.
כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו.
כמו שאמר הכתוב (ירמיה ו) גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו.
ואומר (צפניה ג) ולא יודע עול בשת.
ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה, ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד, כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו, וייחלש חיוב תגמולו עליה.
אבל אנחנו חייבים להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה, ובידיעת מה שאנו חייבים מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו.
כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו) בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל.
[חסד האלוהים בתבונה שנתן לאדם]
אך רוב טוב האלוהים עלינו בשכל ובהכרה, אשר בהם ייחדנו משאר בעלי חיים, אין תועלתם לנו נעלמת ממנה בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו, מבלעדי מי שפקדו ממנו לפגע שאירע את מוחו.
אך המידות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאוד
מהם שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים, אחד, קדמון, יכול, לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממידות הברואים והתרומם ממחשבות הנמצאים, רחום וחנון ומטיב, לא ידמה אל דבר ולא יתדמה אליו דבר.
וגם מהם שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת, והרחמים המקוימים בעולם, וחיוב עבודתו לאשר יאות לו, ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת.
ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלוהים הנאמנה הנתונה למשה נביאו עליו השלום. ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא אתו לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה. ומי שפקד שכלו מסתלקות מעליו המעלות האנושיות כולן, והמצוות והגמול והעונש.
וממעלות השכל שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים, ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות. כנסיעת הצל, ומעשה הטיפה האחת מן המים בצור החלמיש.
ובו יבדיל בין האמת והשקר, ובין היתר והחסר, והטוב והרע, והמשובח והמגונה, ובין הראוי והאפשר והנמנע.
ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו ויכיר מקומות הכוכבים, ויעמוד על מרחקיהם ותנועות גלגליהם, ויבין הערכים וההקשות (=יחסים והשוואות) שבחכמת השיעור וצורות המופת אשר בחכמת הדיבור, ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם.
וכן שאר כל מידות האדם כאשר תבחנם תמצאם בתכלית התקנה והתועלת לו, כאשר זכרנו בשכל.
ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלוהים לאדם בדיבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן עניני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון.
ולולא הדיבור לא היה לאדם צוות בחברו והיה כבהמה.
ובדיבור ייראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלוהים ועבדיו.
ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו.
וכבר נאמר כי האדם הלב והלשון.
ובו השלמת גדר האדם, רצוני לומר הדיבור.
כי גדר האדם: חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות.
ואחר כך חשוב במעלת אותיות המכתב והכתיבה, אשר בהמה מחברים מעשי העוברים הנמצאים וענייניהם לבאים אחריהם, ומגיעים לאנשים דברי מי שאינו נמצא עימהם, ודברי הרחוקים לקרוביהם אשר בארץ אחרת, שאפשר שבהגיעם אליהם חיי רוחם והצלתם מרעתם ושחיתותם.
ובו תתקיימנה החכמות בספרים, ויתחברו העניינים המפוזרים בלבבות. ובו כותבים מה שיש ביניהם מענייני משא ומתן, וסחורה והלוואה וקניין, ונישואין וגירושין, ושחרור עבדים. והעניין רב מהשלים.
ומהשלמת הטובה על האדם שהוכן לו כף ואצבעות, לתקן בהן הרושם והמכתב והרקמה וקדיחת האש ושאר המעשים, והמלאכות הדקות, מבלעדי שאר מיני החיים, מפני שאינם צריכים להם.
ואומר כי אין אבר שזכרתי תועלותיו, שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחיבורו למי שמתבונן בהם, ועדותם חזקה וראייתם גלויה על חמלת הבורא עלינו.
וכבר באר גלינוס בכמה ספרים תועלות האברים באר היטב, ואילו היינו מכוונים לבאר את זה באבר אחד לבדו, היינו יוצאים בדברים מגבול מטרתנו.
ובמה שהבאנו די להעיר מי שיורהו הבורא דרך הצלתו בעז"ה.
אך הבחינה בשאר מיני החיים והנהגתם ומחיתם
איננה נעלמת ממי שמסתכל בהן ומתבונן סימני החכמה בהם. ועל כן שונים אותם הספרים בזכרם פליאות הבורא יתעלה.
כמו שאמר לאיוב (סי' לח) מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישוועו.
ואמר (תהילים קמז) נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו.
והרבה כאלה.
וכן כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים החלוקים בתנועות משתנות, והמאורים החלוקים לסדר עניין הכל בהם, יראה מסימני היכולת והחכמה, מה שלא תכילהו מחשבת אדם, וילאה לספרם בלשון.
כמו שכתב דוד עליו השלום (שם יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ושאר המזמור.
ואמר (שם ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת.
ומן המופלא במה שנופלת עליו עין האדם מבריאות הבורא יתעלה הגדולות – השמים. כי בכל מקום שהוא עומד מן הארץ, יראה חצי הגלגל הסובב את הארץ. וכשמסתכל בו האדם על דרך הבחינה, יראה כי הבורא אותו בחפצו אין תכלית ליכולתו וחכמתו וגודלו.
כי כאשר אנחנו רואים ממעשה בניין בני אדם הקדמונים מאומה, נתמה על יכולתם לעשות כמוהו, ויורנו על חזקת גופם ויקרת נפשם לעשותם מבצר חזק לעצמם.
וכאשר יגדל בעינינו זה המעט מזער, והמעשה הנבזה הזה שאינו מוסיף על מעשינו אלא מעט, כמה אנו חייבים שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם, מבלי יגיעה וטורח ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר, אלא ברצונו וחפצו.
כמו שכתוב (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
ומן הטובות על האדם כי כל אשר תסתכל בסימני החכמה בברואים, תמצאם עם מה שהם מעידים בו לבורא מן האלוהות ומן האחדות, אינם נמלטים להיות בם לאדם אופני תועלת וכוונת תקנה. אלא שמקצתם גלויים וקצתם נעלמים.
ומהם האור והחושך. כי תועלות האור נגלות ונראות אינם נעלמות. אך החושך תועלותיו נעלמות, מפני שבני אדם משתוממים בו ונפסקים מעשיהם ותנועותם בבואו. ולולא חשכת הלילה היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדת יגיעתם ועמלם ואורך תנועתם.
ובלילה ייבדל קצת הזמן מקצתו, ובו יודעו הזמנים שאינם ידועים ואורך ימי החיים וקיצורם. ואילו היה העניין הולך תמיד על צורה אחת, לא הייתה מצווה תלויה בזמן, כשבתות וכמועדים וכצומות, ולא היה בין בני אדם מועד לעת קצוב, ולא היו יודעים רוב הידיעות התלויות בזמן, ולא היה נגמר בישול המאכל בבטן אחד מבעלי החיים כראוי.
ומפני שהיה האדם צריך לאור בלילה לעשות בו קצת מעשיו, ולהיות בו צוות לחולה, העמיד לו הבורא במקומו מאור האש, להשתמש בו בלילה בכל עת שירצה, ויכבהו בכל עת שירצה.
ומן התימה שיהיה מראה השמים מן המראים המחזקים את אור העיניים, שהוא נוטה אל השחור. ומכוחו המיוחד לו שהוא מקבץ אור העיניים ומחזקו. ואם היה מראהו לבן, היה מזיק לעיני בעלי החיים ומחלישם. וכן שאר החכמה בשאר הבריות.
ומרוב טוב האלוהים על האדם ששם מוראו על שאר החיים המזיקים
כמו שנאמר (בראשית ט) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'.
כדי שיהיה התינוק בטוח מן החתול והעכבר והדומה לו. וכשהאדם מת, איננו בטוח בהן.
כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: תינוק בן יומו חי – אינו צריך לשמרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת – צריך לשמרו מן העכברים. שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית וגו'.
וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, העניין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים.
ולולי התנועה לא הייתה נגמרת הווית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחר מן הפילוסופים:
רוב הטבעים – התנועה.
וכשתבין סוד התנועה ותשכיל עניין אמיתתה ורוחניותה, ותדע כי הוא מפלאי החכמה האלוהית, ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו. הקטנה והגדולה שבהם, והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע.
וכאשר יתברר לך זה, תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע, ותזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו, והתבושש ממנו תמיד ותירא אותו, ותימסר לדינו ותרצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב.
כמו שאמר הכתוב (תהילים לב) והבוטח בה' חסד יסובבנו.
וממה שראוי לך לבחון בו מענייני העולם שתסתכל תמיד באחרית הדברים שהם מתקשים עלינו ומזדמנים לנו, ותראה בהם פליאה גדולה. כי הרבה דברים באים על כורחנו ושבח אחריתם ובהפך.
וכבר נאמר, כי חבורה אחת מעוברי דרכים לנה אצל כותל אחד,
ובא כלב והשתין על אחד מהם, ונעור וקם לרחוץ עצמו מן השתן.
וכשהרחיק מחבריו נפל הכותל עליהם ומתו, וניצול הוא.
והרבה פעמים יקרה כזה והפכו.
ומן הגדול שבדברים שראוי לך לבחון בהם כלילת מתנות האלוהים לבעלי חיים וצמח האדמה, כגשמים בעת הצורך אליהם, וירידתם בעתם.
כמו שאמר הכתוב (ירמיה יד) היש בהבלי הגוים מגשימים, ואם השמים יתנו רביבים, הלא אתה הוא ה' אלוהינו, ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה.
ואמר (שם ה) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמר לנו.
ותמצא הכתוב מגדיל עניינם מאוד, וכאומרו (איוב ה) עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר, הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע.
ומן התימה בסיבת המזונות מן הזרעים, כי גרגיר אחד מוציא אלף ויותר כשינצל מן הפגעים. וכבר נאמר כי ימצא בגרגיר אחד של חיטה שלוש מאות שבלים, ובכל שיבולת יותר מעשרים גרגרים. ונמצאו אילנות גדולים אשר יהיה שורשם גרגיר אחד וגידול אחד על ההקשה אשר זכרתי מן הכפל.
ישתבח החכם החונן המסבב להוויות הדברים הגדולים מן הקטנה והחלושה שבסבות,
כאשר אמר הכתוב (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות.
אך הטרפים המיוחדים לאישי מיני החיים רבו מספר. והחכם כאשר יתבונן בהם ויבין סיבותם יכיר חכמת מחשבת הבורא יתעלה בהם.
ועליהם אמר דוד (תהילים קד) כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב.
ואמר (שם קמה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
ואני עתיד לבאר עניין זה יותר בשער הביטחון בעז"ה."
שיעור שבועי בספר הזהר - על ידי ניר שטרן 