0010 מאמר השושנה (מאמר ארוך על י"ג מידות)

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום השיעור. אחרי הסיכום המשכתי בביאור עניין י"ג מידות והבאתי מקורות לגביהן וזה עלה למאמר ארוך שמסכם את עיקר מה שביכולתי ללמוד על י"ג מידות. אני מקווה שבשיעור הבא יתחדשו דברים, אבל לשעה זו זה מה שהיה לי לומר על י"ג מידות. כדאי לקרוא את המאמר לפני השיעורים הבאים כי לא קל לעקוב אחרי העניין משמיעה אחת בעל פה:

סיכום שיעור

בשיעור האחרון על הזוהר בעניין י"ג מידות למדנו עוד במורה נבוכים א' נ"ד שעוסק בי"ג מידות.

בעולם יש את ספירת החכמה, שהיא השכל האלוהי, הסדר ההרמוניה והיופי והחכמה שבטבע, שמי שמשיג אותם משיג את החכמה האלוהית כי היא תארי האל ומי שיודע את החכמה הזו יודע את האל. כי על החכמה הזו שהיא מוגבלת שורה זיו האין סוף. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב':

"וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ – מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי״ (תהלים מב,ג).

וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת כו'"

.

החכמה הזו היא הכרחית, היא גזרת החכמה. אחת ועוד אחת הן שתיים ולא שלוש, זה הכרח גמור שאפילו הבורא לא יכול לשנות אותו (כמו שכתב המו"נ ג' ט"ו שזה גם לפי השיטה שהעולם מחודש ונברא ברצונו), הבורא רצה ברצונו החופשי לברוא את החכמה ואת כל המציאות בתוך ספירת החכמה, והחכמה עניינה שהיא שלמה והיא הכרחית, כמו כל מערכת המתימטיקה.

.

י"ג מידות הן לא לפי גזרת החכמה, וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. חנינה היא בלי סיבה, היא נגד גזירת החכמה של מידה כנגד מידה ושכר ועונש וצדק ויושר.

מלבד גזירת החכמה יש גילוי הרצון העליון בעולם, והוא מעל השכל, הוא סתום, אנו רק יודעים שכך הוא רצה ותו לא. למשל למה הכוכבים מפוזרים דווקא כך ולא אחרת – כי כך הוא רצה. זה לא אומר לנו שום דבר מלבד שיש לו רצון. מקרה הוא סתום, הוא רק מגלה שיש משהו סתום ונעלם שפועל בעולם גם מעל ספירת החכמה. לכן י"ג מידות אינן מקרה.

אנו מכירים בעולם רק שני אפונים של סיבות, האחד הוא מקרה שהוא הרצון העליון שמעל השכל והוא סתום, והשני הוא גזירת החכמה שהיא הכרחית וישרה וי"ג מידות אינן כאלה.

המורה נבוכים א' נ"ד מבאר את י"ג מידות כעדינות (בלשונו של המורה נבוכים: "דקות הנהגה)":

" כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו ובמי שיגדלהו אחר לידתו שימנעוהו מן המוות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים – וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות – נאמר עליו ית' 'רחום'; כמו שנאמר "כרחם אב על בנים" – ואמר "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו" – ולא שהוא ית' יפעל ויהמו רחמיו אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור יבוא ממנו ית' בחוק חסידיו לא להיפעלות ולא לשינוי."

גזרת החכמה היא שהמין ימשיך להתקיים, כי הוא מגלה על חוכמתו של הבורא כחלק מכלל הטבע. יש דברים שנצרכים להמשך קיומו של העובר וכגון מזון ומים והגנה וכו', והם מגזרת החכמה. יש "דקות" בהנהגה, עדינות, שהיא לא נדרשת לקיומו של העובר, ולכן אינה מגזירת החכמה. היא מי"ג מידות.

החכמה היא כללית, שווה לכל. העדינות, החנינה, מה שנובע מי"ג מידות, הוא אישי.

.

זה מה שכתב במורה נבוכים א' נ"ד:

"ואמנם הספיק לו זכרון אלו ה'שלוש עשרה מידות' – ואף על פי שכבר השיג 'כל טובו' – רצוני לומר כל פעולותיו – כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו כי סוף המאמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" – כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם:"

החכמה האלוהית מגלה את הבורא, היא תואר פעולה שלו, באים ממנה לידיעתו, רק אם מסתכלים על כולה כמערכת אחדותית אחת.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' אחרי שכתב שבאים לאהבתו ויראתו על ידי שמתבוננים במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, מייד המשיך בסמוך לזה:

"כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ נֶחֱלָק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים: מֵהֶם בְּרוּאִין שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מִגֹּלֶם וְצוּרָה, וְהֵם נֶהֱוִין וְנִפְסָדִין תָּמִיד, כְּמוֹ גּוּפוֹת הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְהַצְּמָחִים וְהַמַּתָּכוֹת;

וּמֵהֶן בְּרוּאִין שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מִגֹּלֶם וְצוּרָה, אֲבָל אֵינָן מִשְׁתַּנִּים מִגּוּף לְגוּף וּמִצּוּרָה לְצוּרָה כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא צוּרָתָן קְבוּעָה בְּגָלְמָן לְעוֹלָם, וְאֵינָן מִשְׁתַּנִּים כְּמוֹ אֵלּוּ, וְהֵן הַגַּלְגַּלִּים וְהַכּוֹכָבִים שֶׁבָּהֶן, וְאֵין גָּלְמָם כִּשְׁאָר גְּלָמִים וְלֹא צוּרָתָם כִּשְׁאָר צוּרוֹת.

וּמֵהֶן בְּרוּאִין צוּרָה בְּלֹא גֹּלֶם כְּלָל, וְהֵן הַמַּלְאָכִים,"

הוא מתאר את כל המערכת בשלמותה, ולגבי הצורות המופשטות הביא על זה שם את הפסוק:

"זה הוּא שֶׁרָמַז שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם""

הכל הוא מערכת שלמה אחת של השתלשלות. זה כמו במתמטיקה שכדי להשיג את החכמה שבה בהכרח מסתכלים על המערכת השלמה האחת שכוללת הכל, ורק בתוך זה מתמקדים בפרטים מסוימים, ולא שרואים קטעי חכמה נפרדים שאין להם שום קשר והמשך של סדר חכמה עם הרטעים האחרים (זה ההבדל בין הקבלה לחסידות. הקבלה מלמדת מערכת שלמה של חכמה, כל סדר ההשתלשלות מתחילתו עד סופו עם כל המהלך השכלי שבו, ורק בתוך זה מתמקדים בסוגיה מסויימת להעמיק בה. ואילו בחסידות אומרים גרגר חכמה בלי שאפשר להבין איך הוא מתקשר עם כל המערכת השלמה, וזה לא לימוד חכמה אלא נועד רק לעורר רגשי קודש).

לכן תארי הפעולה הם מערכת שלמה. וזה שאמר הכתוב על משה:

"בכל ביתי נאמן הוא" זו התשובה על הודיעני נא את דרכיך. תארי הפעולה שלך. שמהם אדעך. ואחרי שהבורא לימד אותו הוא ידע את הכל. תמונה שלמה של מערכת שכלית אחת מסודרת.

מי שלומד מתמטיקה רואה בה מערכת שלמה אחת של סדר אחד כולל. אם הוא מבין את העקרונות של המערכת הזו הוא יודע מתמטיקה, גם אם אינו יודע כל פתרון לכל משוואה. כך גם משה לא בהכרח ידע את כל מיליוני מיני הדגים והחרקים וכיו"ב, ובכל זאת ידע את כל הבריאה כולה, כי היא מערכת אחת ומי שמבין את ההיגיון הפנימי שלה יודע אותה גם אם אינו יודע כל פרט שבה.

לכן לא יתכן שהבורא ילמד משהו חלקי. וזה מה שהמורה נבוכים שואל, למה מדובר כאן על י"ג מידות של רחמים כשמדברים על תארי הפעולה. תארי הפעולה הם דווקא "בכל ביתי נאמן בוא", אי אפשר להפריד רק חלק.

.

.

.

.

הקושיא כאן היא איך אפשר להבין את י"ג מידות. הן לא שייכות לספירת החכמה, הן לא גזירת החכמה ההכרחית. גזירת החכמה היא מידה כנגד מידה של שכר ועונש, וזה לא אישי, כל מי שחוטא כך וכך (כולל כל הנתונים על כל מה שקרה לו מלידתו מבחינה נפשית והסביבה שבה גדל וכל החוויות שלו וכל הכוונות שלו וכו') ייענש כך וכך. אם נזין למחשב את כל נתוני החטא נקבל בדיוק את העונש. זה יושר וצדק וחכמה וזה שווה לכל. אין משוא פנים בדין.

י"ג מידות הן נשיאת פנים, ישא ה' פניו אליך ויחונך, וחנותי את אשר אחון, בלי נימוק שכלי ובלי שוויון, כל אחד או שיקבל חנינה או שלא בלי יכולת לחשב את זה מראש לפי שום צדק, זה אישי ומעל החכמה.

אבל זה לא מהרצון העליון כי הרצון העליון לא נתפש, הוא מעל השכל, מעל ספירת חכמה. הוא לא אומר שום דבר. פיזור הכוכבים בדרך מקרית כזו וכזו מראה שיש רצון אלוהי אבל לא אומרת לי שום דבר אישי.

יש לנו רק שני מקורות למה משהו קיים, או מהרצון העליון שהוא הכתר, או מהשכל והטבע שהם החכמה. וי"ג מידות אינן לא זה ולא זה.

.

.

.

.

נושא נפרד:

המורה נבוכים א' נ"ד כתב שהבורא רק בורא פעולה שאם בני אדם היו עושים אותה הייתה נקראת רחמים, אבל הוא בעצמו אינו רחמן.

להיות רחמן פירושו שמשהו מחוץ לי (צער של מישהו) מפעיל אותי ומנהל אותי. אני רגיש אליו ומגיב אליו. אני משתנה, מקודם לא ריחמתי ואחרי שראיתי אותו ריחמתי. הבורא לא מופעל ממשהו שמחוץ לו ולא משתנה.

הבורא הוא אין סוף ברוך הוא והעיגול הריק של הצמצום שניהם כאחד. אין אחד מהם כשלעצמו. האין סוף צריך את המושג "סוף" כדי להיות אין סוף, והעיגול הריק צריך להיות "חור" במשהו. אם מסתכלים עליהם כעל דבר אחד ממש, הדבר האחד הזה הוא גילוי (כמו שביאר האר"י ז"ל בספר עץ חיים שער א' ענף ב' באותה פסקה שמדבר בה על אור אין סוף והעיגול הריק של הצמצום), או הטבה, האין סוף רוצה לברוא את העיגול הריק של הצמצום, אוהב אותו, משפיע עליו, מיטיב איתו. יודע אותו. וגם בחזרה העיגול מתייחס כך לאין סוף.

הכפילות של אין סוף ועיגול ריק של צמצום היא כמו ראי שבור שבו אני רואה את עצמי פעמיים, האחד שהוא המוכפל בשתי התמונות שבראי השבור, הוא השבר של הראי כשלעצמו, הוא מקור הכפילות, וזה הגילוי וההשפעה וההטבה והידיעה וכו'.

תפישה חומרית לא יכולה לתפוש מציאות בלי חומר, כלומר בלי משהו מוגדר. לתפוש מציאות של גילוי צריך קודם לתפוש חומר, כלומר משהו מוגדר, א' מתגלה לב'. אין גילוי בלי שיהיה א' כלשהו שמתגלה לב'. לפי התפישה המופשטת הגילוי כשלעצמו, כמושג מופשט, קודם להגדרות של דברים כלשהם כגון א' או ב'.

לחשוב שהאין סוף ברוך הוא והעיגול של הצמצום אלה שני דברים זו הגשמה וכפירה, זה אומר שיש שתי אלוהויות או כפילות בתוך האל. כי הם לא דברים. דבר זה משהו מוגדר, מה שלא מוגדר אינו 'משהו'. כלב מוגדר ככלב ולא כמשהו שאינו כלב, למשל לא כחתול. ולכן הוא 'משהו'. הגדרה זה חומר, זה גבול. המופשט אין בו הגדרה, לכן איננו יכולים לתפוש אותו כמציאות. אנחנו המון וההמון לא יודע לתפוש מציאות בלי חומר. כמו שכתב המו"נ א' מ"ט:

"וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם"

יוצא מזה שההשפעה, ההטבה, היא עצם הבורא, ההשגה הכי עצמית, הכי ראשונית, עוד לפני הכפילות של האין סוף והעיגול. היא מקור הכפילות הזו, השורש שמאחד אותה.

את הבורא בעצמו אנו מקבלים כנתון. ככה זה. זו המציאות. לא שואלים מי ברא את זה ולא למה זה כך. ההטבה היא בדרך זו, היא המציאות. לכן הבורא ברא צורה של רחמנות כי היא תואר שלו, היא מגלה אותו, זו צורה שיש עליה זיו מעצמותו. האין סוף לא משפיע את מציאותו של העיגול הריק של הצמצום בגלל שהצמצום מסכן ומצטער והאין סוף רוצה להקל על צערו. אלא זו עצם המציאות האלוהית מתחילתה על אמיתתה ועצמותה. והצורה הנבראת של 'רחמים' היא ציור של זה. לכן היא לא רחמים כתגובה למשהו חיצוני או השתנות. וכן המנהיג צריך שהרחמים שלו יהיו כאלה, הוא חתיכת רחמים, עשוי מהם, זו עצמותו, זו לא תגובה למשהו חיצוני שמפעיל אותו. לכן במקום שצריך להיות נוקשה הוא יודע לעשות את זה גם כן.

.

.

.

.

מקורות בעניין י"ג מידות, והתחלת הסבר נוסף בעניינם

(הכנה לשיעורים הבאים שם נלמד יותר את עניין י"ג מידות)

הפסוקים העיקריים מהם נלמדות י"ג מידות נאמרו בפרשת החזרה בתשובה ובקשת המחילה אחרי חטא העגל:

שמות ל"ג-ל"ד:

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם: וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:

פרק ל"ד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר: וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא: וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים: וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה': וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:"

בפרק ל"ד הדגשתי את י"ג המידות, הן עניינים שאינם לפי שכר ועונש, אינם לפי החכמה והצדק, אלא הם לפנים משורת הדין. וכן הוא בפסוק: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם"

וכתבו גם בפסוק שהבורא הוא "טוב".

כתוב:

"כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" – זו העדינות שהמורה נבוכים א' נ"ד מדבר עליה, שהיא אישית.

.

פסוקים נוספים שלפי הזוהר (חלק ג' קלא:) מדברים על י"ג מידות (נחשב מדרגה יותר גבוהה של י"ג מידות, כך כתוב בספרי קבלה ומבואר במלבי"ם על מיכה ז' י"ח):

מיכה ז':

"יד רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם. טו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. טז יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה. יז יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ. יח מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם."

י"ג מידות רחמים של מיכה גם כן כולן לא על דרך החכמה של שכר ועונש ומידה כנגד מידה.

(הן מבוארות על דרך המוסר בפרק א' של ספר תומר דבורה מאת רבי משה קורדובירו. זה הקישור:

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%93%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94/%D7%9B%D7%9C_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%AA)

.

.

ברכת כהנים שייכת גם לי"ג מידות של רחמים. במדבר פרק ו':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם."

.

.

.

מלבי"ם על שמות ל"ג י"ט:

""וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם"

תחלה הודיעהו השער שהוא אפשרי ההשגה, היינו שישיג כל הנבראים וצורתם והשתלשלותם וקשורם עם בוראם בכל פרטיהם שכל זה אפשרי ההשגה, ועל זה הבטיח לו שבזה ימלא שאלתו, ועל זה אמר אני אעביר כל טובי על פניך רוצה לומר כל הבריאה, שכל המציאות המציא על ידי מדת טובו, שתכלית כל הבריאה היה כדי שיגלה מדת טובו ושימצאו נבראים שייטיב עמהם, שעל זה נאמר בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, אני אעביר על פניך כל המציאות וכל הבריאה שבראתי על ידי מדת טובי, והיא עצמה הוא כל טובי המתגלה על ידי הבריאה, ויותר מזה שאגלה לך סתרי השמות שבהם תלויה חיות העולמות, שכל העולמות נבראו בשמותיו של השם ית' והם נשמה להם ומחיים הקיימים את כולם ומשפיעים בם שפע וברכה, ועל זה אמר וקראתי בשם ה׳ לפניך, ובזה הבטיחו שיודיעהו שמותיו ופעולתם וי״ג מדותיו שכל זה ממדת טובו, וחנתי את אשר אחן, ורוצה לומר ובעת ההיא יהיה עת רצון מאתי לחונן את כל אשר אוכל לחון ורחמתי את כל אשר אוכל לרחם, רוצה לומר שבקריאת השמות וי״ג מדות יפתחו שערי החנינה והרחמים בתכלית הטובה והרצון, וימלאו את כל המציאות חן וחסד ורחמים:"

כדאי מאוד לראות את כל דברי המלבי"ם שם, וגם בפרק ל"ד על הפסוקים של י"ג מידות. הוא מנסח מאוד יפה וברור את מה שכבר למדנו לגבי סוד הצמצום, שהוא הסתירה איך המוגבל יוצא מהאין סוף, ומראה איך זה כתוב בפסוקים.

.

.

י"ג מידות של רחמים נקראות בספרי הקבלה גם י"ג תיקוני הזקן. נאמר שזה הזקן שיורד מאריך אנפין, כלומר ספירת כתר. והוא מה שמדובר עליו בתהילים קל"ג.

.

.

מתוך פירוש הגר"א לספרא דצניעותא:

"והלבושין הן י"ג תיקוני דיקנא שעל ידן יוצאין האורות לכל העולמות מן המזלא [המזל]. ויוצאין על ידי השערות צינורות דקין ועל ידי התלבשות בשערות ועל ידי זה יוכלו כל העולמות להתקיים."

"ידוע שכל תיקוני דיקנא נכללין במזל, כמו שכתב באדרא רבא ובאדרא זוטא כנ"ל ושני מזלות הן שנכללין בהן הכל מזל עליון ומזל תחתון"

.

.

.

.

מספר שערי אורה (מאת רבי יוסף גי'קטיליה) שער י' העוסק בספירת הכתר שהיא השם אהי"ה:

"דע כי פעולת השם העליון שהוא אהי"ה הוא פעולת הרחמים הגמורים, והוא השם המטיב והנותן מתנת חינם ומרחם שלא מצד הדין אלא מצד הרחמים הגמורים, כמו שאמר: וקראתי בשם יהו"ה לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג, יט). את אשר אחון ואת אשר ארחם, הכול כפי הרצון שאין בו ידיעה לכל נברא. ובמידת השם הזה שכולו רחמים, שהוא אהי"ה, יצאו ממצרים.

וצריכים אנו לפתוח לפניך שערים אשר בהם תיכנס לכמה עניינים גדולים. נאמר בתורה בדרך סתם, ואין בני אדם חוששים לפקוח עיניהם ולראות כמה מרגליות גנוזים באותן המקומות, ואלמלי נפתחו עיניהם היו מוסיפים אומץ בטחון בשם יתברך שהודיענו כמה דרכים אשר בהם נכנוס לכמה חדרים שנסגרו עליהם השערים, וכולם מלאים מיני נחמות ושפע ברכה וגמול טוב וכמה מיני שמחות. והנני מבאר. דע כי השם יתברך תיקן במרכבה כמה בתי דינים קבועים לדון בהן הבריות, וכל אותן הדינין אמת ומשפט ישר, אין בהם נפתל ועיקש. וכבר ביארנו בשער השישי, בשער יהו"ה, שכל בני העולם נדונים בבית דין הגדול העומד בין שם יהו"ה ובין שם אלהים, והיאך דנים את האדם על כל מעשיו, וסוד 'מעביר ראשון ראשון', וסוד 'מטה כלפי חסד', וסוד 'ארך אפים' קודם הדין, 'ורב חסד' בשעת הדין, 'ואמת' אחר גמר דין, וגילינו בהם כמה סתרים עליונים. וסוף סוף, אם האדם חוזר בתשובה קודם שיגיע לו עונש הדין, מקבלים אותו, ואם לאו, הדין פוגע בו על ידי בית דין התחתון הנקרא אדנ"י:

וצריכים אנו להודיעך גדולת רחמי השם יתברך על הבריות שהודיענו סתרים עליונים, שאף על פי שבני העולם נדונים בבית דין של מעלה וראויים לכל מיני עונשים, יכולין התחתונים להפוך כל אותו הדין והעונש לטובה, וזהו שאמר: צדיק מושל יראת אלהים (שמואל, כג, ג), ופירשו בו: מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. כיצד דע בשעה שיש צדיק בעולם שהוא ראוי להתבונן בתפילתו ולהתבונן עד עולם הרצון והרחמים, אף על פי שנגזרה גזירה בבית דין של מעלה, כשאותה תפילה של אותו צדיק עולה עד הכת"ר אזי נפתחים שערי עולם הרחמים, וכשייפתחו, כל אותם הדינים שנגזרו מתבטלים לפי שמאורות הרחמים הופיעו, ונתמלאו כל הספירות רחמים ומיני שפע ברכה ואצילות, ואין בכל הספירות באותה שעה מקום שיהיה מחזיק דין ואין שם מידה מחזקת כעס ורוגז, לפי שהאל עומד בשמחה וברצון, ועברו כל פני זעם ונתהפכו כל בעלי הדין לרחמים. וכל המידה הזאת שופעת הרחמים הגדולים המשפיעים דרך י"ג צינורות העליונים בי"ג מידות אשר בעולם המשפט וכל זה איננו מצד גזר דין אלא מצד רצון ורחמים ואף על פי שאין בני העולם ראויים לכך, מאמר שאותו צדיק גרם להיות שערי רחמים פתוחים, האל מתנהג במידת רחמים שלא מצד הדין. וזהו 'וחנותי את אשר אחון', אף על פי שאינו מצד הדין 'ורחמתי את אשר ארחם', אף על פי שלא יצא מן הדין, שהרי כשיופיע פני הרחמים מהכתר, כולם נהפכים לרחמים. וזה העניין יהיה מצד התפילה, וגם מצד עשיית קצת מצוות שהן גורמות להיות שערי עולם הרחמים נפתחים, כגון נשיאות כפים וסוד הקטורת דשאר מצוות כיוצא בהן. ובעת שנפתחים שערי עולם הרחמים אז נקרא עת רצון, כלומר באותו העת כל העולמות למעלה ולמטה מלאים חסד ורחמים ורצון, ואין שם דין ועונש לא מעט ולא הרבה. והשם יתברך בשעה שנתרצה למשה לכפר על עונותיהם של ישראל, מסר לו מתנה לפתוח עולם הרחמים בעת הכעס ולהפוך כל מידת הדין לרחמים גמורים, ומסר לו י"ג מידות של רחמים, וזה שאמרו רבותינו ז"ל: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם והמבין מה שאמרנו יבין עומק מה שגילו בהלכה זאת:"

.

.

מסכת ראש השנה י"ז ב':

"וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה אָמַר לוֹ כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם […]

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית"

.

.

.

י"ג מידות של רחמים נקראות גם י"ג תיקוני הזקן, ההשפעה שלהן נקראת זקן. הזקן נקרא בחז"ל ובזוהר 'מזל'

במסכת מועד קטן כ"א א' נאמר שחיים בנים ומזונות לא תלויים בזכות אלא במזל.

במסכת שבת קנ"ו א' נאמר: "רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל" עיין עוד שם.

ומבואר שם שמזל פירושו האצטגנינות, האסטרולוגיה, מה שנקבע לפי מיקום הכוכבים. וכתב שם רש"י:

"יש מזל לישראל שאין תפלה וצדקה משנה את המזל:

אין מזל לישראל – דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה:"

מה שאמרו במועד קטן שחיים בנים ומזונות תלויים במזל נאמר גם על ישראל ואין בו מחלוקת, ולא כתוב שם שמזל זה האסטרולוגיה.

וזה נראה סותר למה שאמרו במסכת שבת שאין מזל לישראל.

בספר כד הקמח פרנסה א' מרבינו בחיי בן אשר כתב על זה:

"ומה שאמרו רבותינו ז"ל (מ"ק דף כח) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכת [האסטרולוגיה] ושלא תועיל התפלה בהם שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה. אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך בטענת שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט והכלל גדול מן הפרט ויכול הוא לבטל כחו, ובכל מה שגזר ממקרי האדם מכח המערכת אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו וכענין שכתיב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה כלו' ברצון בלבד שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה כי שלשתן תלוין במזל והתפלה על המזל"

(כעין זה כתב הרשב"א בתשובותיו א' ת"ט ובמיוחסות רפ"ז)

.

.

עניין זה מבואר בזוהר פרשת וירא דף קטו, א

הרבי מלובאביץ' (ש״פ וירא, כ׳ מרחשון ה׳תשמ״ג) ניסח את הזוהר ודברי כד הקמח בניסוח יפה:

"מבאר בהמאמר שם דמה שאמרו אין מזל לישראל, הכוונה בזה היא שהמזל דישראל הוא בבחינת 'אין' שלמעלה מהשתלשלות, היינו, שלגבי התחתון 'אין' היא בבחינת מציאות נמצא, ונקראת 'אין' על שם שאין התחתון יכול לתפוס בה ואפילו לא להשיגה ולהבינה, ועל זה אמרו רז״ל "בני חיי ומזוני במזלא תליא", היינו במזל הנ״ל ד'אין' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שממנו נמשכות כל הברכות בישראל, בבני חיי ומזוני כו׳."

.

.

אין הוא הכתר, הרצון העליון שמעל החכמה, שמשם בא המקרה. ומשם המזל, וזו הכוונה "אין מזל לישראל", 'אין' הוא המזל של ישראל.

מערכת הכוכבים, האסטרולוגיה, זה מה שמתחת לספירת החכמה, הסיבתיות השכלית ההכרחית. המזל הוא מה שבא מהרצון העליון שמעל החכמה. והוא מבטל את מה שסדר הכוכבים קובע.

במורה נבוכים ב' י"ב כתב שהשפע האלוהי משתלשל בעולם לפי משפטי הכוכבים, כלומר חכמת האסטרולוגיה. יש חכמה אלוהית שהיא הסדר של הבריאה שמי שמבין אותה משיג מזה את האלוהים עצמו, כמו שאמר משה "הודיעני נא את דרכיך ואדעך". דרכיך זה החכמה של הטבע, ההרמוניה והסדר והיופי והשכל שבטבע, ומזה יודעים את הבורא עצמו כי זה תארי פעולה, תארים של הבורא, שורה עליהם הזיו של האין סוף, כמו שאמר בפרק ב' מהלכות יסודי התורה שהדרך לאהבתו ויראתו היא שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ.

את החכמה האלוהית אפשר להבין, ואז רואים ממה את זיו האין סוף ומגיעים לידיעתו עצמו ומזה לאהבתו ויראתו. אבל הפיזיקאים למשל שלומדים את חוקי הטבע כמשוואות מתמטיות, יודעים לעשות מיפוי של החכמה הזו, לחשב אותה, בלי להבין אותה ובלי שהיא תביא אותם לידיעת הבורא ואהבתו ויראתו. מיפוי כזה גם האסטרולוגים יודעים לעשות. הם מחשבים את מהלכי החכמה האלוהית שהם בגזירת החכמה והם קבועים והכרחיים, ולפי זה חוזים מה יקרה. כמו שפיזיקאי יכול לחשב ולדעת מתי בעתיד יהיה ליקוי חמה, או היכן ייפול הפגז לפי חישוב מסלולו ומשקלו, וכו'.

מה שהרמב"ם יצא בקצף גדול נגד האסטרולוגיה, זה משום שכבר בזמנו האסטרולוגים לא ידעו באמת את החכמה הזו והיו שרלטנים, וגם בגלל שהם לא הציגו את זה כחישוב חיצוני שאין בו את ההבנה הפנימית, ויצא מזה אצל המון ההולכים אחרי האסטרולוגים תמונה כאילו הבורא הוא מכונה מתמטית שאפשר לחשב אותה מראש, ולא מישהו שמנהלים מולו יחסים של רצון מול רצון, וזה כפירה.

.

.

.

.

פרדס רימונים שער ג' פרק ז':

"לכן קראו זקן הקדוש פירוש בסוד הקדושה ובשמחתו לא יתערב זר. דאתנהיר ממזלא [שמאיר מהמזל], פירוש כי שרותא [התחלה] הזאת שאמר אינה מאירה מצד עצם הכתר כי הוא נעלם תכלית ההעלם אלא מצד בחינה מתגלת שבו שהוא סוד דיקנא [זקן] דעתיקא קדישא [העתיק הקדוש. כינוי לכתר] דיקנא דאריך אנפין [ארוך-פנים. גם זה כינוי לכתר] והיא נקראת מזלא [מזל]. והוא סוד בחינת הבינה שבכתר כאשר יתבאר בספר הנזכר.

ונקראת בחינה זו בכתר בשם מזל להורות על בחינה המשפעת שבכל עלמין [בכל העולמות] שהוא משפיע בה בזעיר אנפין ["זעיר אנפין" פירושו "קטן-פנים". הן תשע הספירות שמתחת לכתר: חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות]. כי אותה בחינה יקרא מזל מלשון "יזל מים מדליו" (במדבר כד ז). ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד טו). והכוונה עתה אף על פי שהכתר היה נאצל, תחלת התגלות האצילות הוא בחכמה בבחינת קבלתה מכתר עליון. ונמצא לפי זה כי בחינת דיקנא שבכתר משפיע בבחינה ראשונה דזעיר אנפין שהיא חכמה וזהו הנרצה באומרו דאתנהיר ממזלא וכן הדרך, כי בחינה אחרונה של זו [הבחינה הכי תחתונה של אריך אנפין, הכתר] משפעת בראשונה [הבחינה הכי עליונה של זעיר אנפין, היא החכמה]. ובחינה ראשונה של חכמה היא תחלת ההתגלות."

.

.

.

אריסטו מבאר את עניין המזל

בפיזיקה ספר ב' של אריסטו, בשלושת הפרקים הראשונים הוא מדבר על סיבה באופן כללי.

מפרק ז' והלאה הוא מדבר על ארבעת הסיבות המפורסמות של אריסטו: הפועל, החומר, הצורה, והתכלית. מהות הדבר יש לה שתי סיבות – החומר והצורה, זה קובע מה הוא אבל לא קובע אם הוא במציאות או לא. למציאות של הדבר יש שתי סיבות, הפועל, מי שעשה את הדבר, והתכלית, מה התכלית של הדבר. למשל המציאות של המיטה היא מסיבת הנגר שפעל את מציאותה, וגם מסיבת התכלית שיהיה משהו שנוח לשכב עליו, כי בלי התכלית הנגר לא היה עושה את המיטה.

ארבעת הסיבות הן עניין מרכזי וגדול ויש בהן דיונים ארוכים במקומות רבים מהרבה בחינות.

בפרקים ד' ה' ו' אריסטו מדבר על שתי סיבות שהן לפני ארבעת הסיבות המפורסמות. השיבות האלה הן 'מעצמו' ו'מזל'.

קצת מדבריו שם:

"אך אומרים שגם המזל וה'מעצמו' הם בין הסיבות ודברים רבים גם קיימים וגם מתהווים מתוך המזל ומעצמם.

[…]

יש אחדים הרואים את ה'מעצמו' כסיבה, של עולם זה והעולמות כולם, שהרי הם אומרים שהמערבולת נוצרת מעצמה והיא התנועה המפרידה והמגבשת את הסדר הנוכחי של העולם.

אך הדבר הבא ראוי לתמיהה עד מאוד: מצד אחד הם טוענים שבעלי החיים והצמחים אינם קיימים ואינם מתהווים מתוך מזל, אלא הסיבה היא או טבע, או שכל או משהו כיוצא בו. שהרי מכל זרע וזרע לא נוצר כל מה שמתמזל, אלא מזה – עץ זית, ומזה – אדם, ומצד אחר השמים, והאלוהי ביותר שמבין הדברים הנראים [הגלגל הקיצון], נוצרו מעצמם, ואין להם אף סיבה כמו זו של בעלי החיים והצמחים. אך אם כך הדבר, דבר זה עצמו ראוי להתעכב עליו, ויפה אם ייאמר משהו על אודותיו.

[…]

ה'מעצמו' והמזל הם סיבות של דברים שאו השכל או הטבע היו יכולים להיות סיבתם, וזאת כאשר משהו נעשה על פי המקרה סיבה של אותם דברים עצמם. מאחר ששום דבר שעל פי המקרה אינו קודם למה כשלעצמו, ברור שגם הסיבה שעל פי המקרה אינה קודמת לסיבה כשהיא לעצמה. ה'מעצמו' והמזל מאוחרים אפוא לשכל ולטבע, כך שככל שה'מעצמו' יהיה סיבת העולם ראשונה במעלה, מן ההכרח ששכל וטבע יהיו סיבה קודמת לו גם לדברים רבים אחרים וגם לעולם הזה."

(עיין עוד בביאור דברי אריסטו שם באדם חי רשימה 81.)

הלשון שכתב "וגם לעולם הזה" מוכיחה שהוא מדבר כאן לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם העליון. וליתר דיוק במעבר שמן העולם העליון לעולם הזה.

'מעצמו' כשזה נחשב כסיבה, הכוונה היא המקרה. המקרה הוא מה שסיבתו היא הרצון האלוהי שמעל השכל ואין לו סיבה שכלית. כמו שכתב המורה נבוכים ב' י"ט שאופן פיזור הכוכבים ברקיע מגלה שיש במציאות גילוי של רצון אלוהי, כי אין הסבר שכלי למה הם מפוזרים דווקא כך והתשובה ההכרחית היחיד ההיא שכך רצה הבורא. וזו סיבה למציאות דברים בעולם.

הטבע עומד על המקרה, למשל אם אדם מכה בכדור ביליארד שפוגע בכדורים אחרים, המדע יכול לחשב באופן מדויק את התנועות שייוולדו, אם יש נתונים מספיק מדוייקים על הכוחות שהופעלו במכה הראשונה. אשפר להכניס למחשב את כל הנותנים של המכה הראשונה, והוא יאמר לפי חוקי הטבע לאן כל כדור יגיע.

אם אשאל את ניוטון שיודע בדיוק את כל חוקי המכניקה האם ברגע זה יש כדור ביליארד בנקודה זו או לא, הוא לא יידע לומר. הוא רק יודע שאם יש כדור אז תנועתו תהיה כך וכך, אבל האם יש כדור או לא הוא לא יכול לדעת לפי חוקי הפיזיקה שלו. זה מבחינתו מקרה. כל חוקי הטבע מדברים על כך שאם במקרה יהיה מצב כזה וכזה, אז חוקי הטבע מגדירים שיהיו דברים כאלה וכאלה. אם אשאל את הפיזיקאי למה חוק הטבע הוא שכשגוף נופל מהירותו גדלה לפי משוואה מסויימת, הוא לא יידע לומר למה זה כך, כלומר אין לו הסבר לפי חוק הסיבתיות או נימוק שכלי כלשהו למה המשוואה היא דווקא זו. עולה מזה שהמשוואה היא במקרה. במקרה המציאות כזו שכשגוף נופל מהירותו נקבעת לפי משוואה זו דווקא ולא לפי משוואה אחרת.

גם הנחות היסוד של הלוגיקה והמתימטיקה אין נימוק שכלי סיבתי למה הן דווקא אלה ולא אחרות.

כלומר השכליות, הטבע, יושבים על הבסיס של מקרה, מציאותם נובעת ממנו.

זו כוונת אריסטו שכתב:

"שככל שה'מעצמו' יהיה סיבת העולם ראשונה במעלה"

המקרה הוא הסיבה העליונה, הוא הרצון הפשוט הראשון שמעל השכל, ספירת כתר, והוא מעל ספירת החכמה, והיא נמצאת כיוון שספירת כתר ממציאה אותה. תחילת הלכות יסודי התורה:

" יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן, וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא,"

עמוד החכמות פירושו על מה עומדת ספירת החכמה שהיא השכל, והתשובה היא שהחכמה היא הנמצא [בבניין נפעל, יש משהו שמפעיל אותו, שממציא אותו], והיא עומדת על המצוי הראשון שממציא אותה שהוא הכתר, הרצון העליון. החכמה היא היסוד והכתר הוא יסוד היסודות.

.

.

.

אנסה להסביר את לשונו של אריסטו בקיצור וכפי הבנתי, בהדגשת נקודות מפתח שנמצאות בתוך המשך דבריו בלי הדגשה שלהן:

בקבוצת הסיבות הכללית שנקראת "מקרה", מה שנובע מהרצון האלוהי שמעל השכל, חלק מהקבוצה הזו נקרא 'מזל'. 'מזל' הוא סוג מסוים של מקרים.

מזל הוא עניין של מחשבה, הוא רק אצל בעלי מחשבה ובעלי בחירה, הוא הפנימיות של המקרה. למשל אם אדם הולך לשוק לאסוף תרומות, ובמקרה הוא פוגש מישהו שחייב לו כסף וגובה ממנו.

מבחינה "אובייקטיבית" טבעית, מדעית, האדם הלך בשוק, ובמקרה פגש מישהו. יש בשוק היתקלויות מקריות בין אנשים. חוק הטבע שאם יש חלקיקים שנעים במקום בתנועה רנדומלית, שאינה לפי חוקי המכניקה (בשוק זו תנועת אנשים בעלי בחירה שאינה לפי חוקי המכניקה)מצומצם בלי שיהיה שום תיאום ביניהם על המסלולים שלהם, תהיינה היתקלויות שלהם זה בזה. המתמטיקה יכולה רק לחשב את ההיתקלויות מבחינה סטטיסטית, מה הסיכוי שחלקיק יתקל בחלקיק אחר. היא לא יכולה לחזות שבדיוק ברגע זה חלקיק א' יתקל בחלקיק ב' ולא בחלקיק ג'.

במקרה אדם נתקל ברגע מסוים באדם ב' ולא באדם ג'. זה מקרי. מה שאדם ב' חייב לי כסף ואני רואה בפגישה איתו מזל, אני שמח שפגשתי אותו, זו עמדה סובייקטיבית אישית שלי. זה לא מדע, זה לא חלק מהניתוח של החכמה את המציאות. בשבילי לפגוש אותו זה מזל טוב, בשבילו זה רע. אם אדבר על זה אם אדם שלישי שלא אכפת לו לגבי גביית הכסף, אומר לו במקרה פגשתי את ראובן בשוק. לא אומר במזל, כי רק בשבילי זה מזל כי רציתי לגבות ממנו כסף, אבל מי ששומע אותי אצלו זה לא מזל, הוא לא שמח במיוחד על כך שגביתי מראובן ולא שהכסף נשאר אצל ראובן.

המזל הוא הפנימיות של המקרה, כלומר המשמעות האישית שלו. מה שפלוני שפגשתי חייב לי כסף ולכן מבחינתי זה לא רק מקרה אלא מזל, שזו עמדה סובייקטיבית שלי, זו המשמעות האישית של המקרה.

המקרה הוא הרצון האלוהי שמעל השכל ואין לו משמעות מלבד הנוכחות של רצון עליון. מה שהרצון הזה פונה אלי כמישהו שיש לו מחשבה ובחירה ויש לו משמעות אישית מיוחדת רק לי, זה מה שנקרא מזל. המשמעות של הרצון העליון אינה שכלית, היא נתפשת דווקא ברגש, חנינה, מזל, רחמנות.

זה גם לא באמת רגש, כי אם הרצון העליון הוא מעל השכל קל וחומר שהוא מעל הרגש. הרחמנות של הבורא המורה נבוכים מבאר שהיא לא כמו אצל אדם רחמן שאצלו זה רגש. המנהיג יש לו רחמנות שאינה רגש, היא תפישת מציאות ברמה הכי גבוהה, כמו שמשיגים את האל עצמו ומבינים שאין לאל עצמו נימוק שכלי או סיבה שכלית, אלא הוא נתון ראשוני, כמו אקסיומה, מושכל ראשון. וגם הרחמנות היא כך, זו הרחמנות של הבורא ושל המלך שלומד ממנו את י"ג מידות הרחמים, וזו צריכה להיות המשמעות האישית של מי שמקבל את המזל. אני לא צריך להבין את זה כאילו הבורא ראה שאני מצטער שמי שחייב לי כסף לא משלם לי, וזה השפיע עליו לרחם עלי, כי הוא רגיש לצער ומופעל על ידו ומשתנה על ידו, ולכן עשה שיהיה לי מזל לפגוש אותו בשוק. אלא במזל מתגלה ההתחלה הכי ראשונית של תפישתנו בעצמותו של הבורא. הוא אין סוף ועיגול, הוא מיטיב עם העיגול, בהטבה שאינה שכל, כי האין סוף מעל השכל, הוא הכתר שמעל ספירת חכמה, זו הטבה שאין בה חוקיות. והיא סתומה מבחינת השכל ובהתבוננות שכלית רואים בזה מקרה סתום. אבל יש בי משהו שמעל העצם שלי, הוא המהות העצמית שלי שמעל השכל, ושם אני נתון שנמצא ופוגש את הנתון שנמצא שהוא הרחמנות של הבורא.

כיוון שי"ג מידות הן עניין אישי, הן מתחילות מפנייה של הנברא אל הבורא. הנברא בעצמותו הוא מעל ספירת החכמה. המקרה הוא עיוור, לא אישי, רק אם מסתכלים עליו בשכל (גם החכמה עיוורת ולא אישית. אלת הצדק עיוורת, לא תכירו פנים במשפט), אב במה שמעל השכל האד מתחבר למקרה כחיבור של איש מול אישי. שם האדם הוא ביחס לבוראו כמו בן יחיד אל אביו, היחס הכי אישי. הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו המו מעי לו. כשעושים רצונו של מקום נקראים בנים, בנים אתם לה' אלוהיכם.

.

.

המקרה מסתתר בכלי של החכמה והסיבתיות והשכל, וכך גם המזל. זה מה שכתב אריסטו בסוף מה שהעתקתי שכל סיבה שבאה ממזל יש לה גם סיבות חומריות מארבע הסיבות, והן קודמות לה מצד השגת השכל את המציאות, אע"פ שהמקרה והמזל הן הסיבות היותר גבוהות מצד עצמן.

אם אדם הלך לשוק לאסוף תרומות ובמזל פגש את מי שחייב לו כסף, הסיבות לפגישה הן מה שהלך כדי לאסוף תרומות, וזה השתלשל לסיבה פועלת גופנית שהיא תנועת רגליו. ויש את החומר והצורה של הפגישה, ואת התכלית שהיא לאסוף תרומות. אלה הסיבות שהשכל תופש כראשוניות, אמיתיות. מה שיש לאדם הזה חוויה סובייקטיבית במחשבתו שיש לו מזל, זה בא רק אחר כך, ולמשל הזה של פגישה בשוק יש סיבות טבעיות של פועל וחומר וצורה ותכלית.

"ה'מעצמו' והמזל הם סיבות של דברים שאו השכל או הטבע היו יכולים להיות סיבתם, וזאת כאשר משהו נעשה על פי המקרה סיבה של אותם דברים עצמם. מאחר ששום דבר שעל פי המקרה אינו קודם למה כשלעצמו, ברור שגם הסיבה שעל פי המקרה אינה קודמת לסיבה כשהיא לעצמה. ה'מעצמו' והמזל מאוחרים אפוא לשכל ולטבע, כך שככל שה'מעצמו' יהיה סיבת העולם ראשונה במעלה, מן ההכרח ששכל וטבע יהיו סיבה קודמת לו גם לדברים רבים אחרים וגם לעולם הזה."

יש כאן סתירה, מצד אחד הסיבות של שכל וטבע קודמות, ועם זה המקרה הוא סיבה ראשונה במעלה.

.

.

.

.

מה שפעולת י"ג המידות, התרחשות החנינה, תלויה ביוזמה של האדם, זו לא תפילה במובן הרגיל. זו 'הזכרת' י"ג מדות, הן הזכרה, לא תפילה. מזכירין את י"ג מידות, לא מתפללים אותן, כך מבואר בהדגשה בזוהר בכמה מקומות.

.

באדם יש כח הדמיון ויש שכל מופשט. שניהם קיימים במציאות ולכן שניהם אמת. המציאות החומרית הוא הדיבור של הבורא כמו שכח הדמיון שומע אותו, והמציאות המופשטת היא הדיבור האלוהי כמו שהשכל שומע אותו. כל המציאות, כל העולם, יכולים להיתפש בשכל ואותו עניין יהי המתורגם לשת הילדים. למשל מה שהשכל תופש שכל פרטי המציאות הם מערכת אחת שכולם איברים בה, כמו שכתב המו"נ א' ע"ב, ילד יתפוש את זה על ידי שהוא מצייר את השמש עם פנים וחיוך נעים. זו אותה מציאות בתפישת ילד, כלומר כח הדמיון.

התורה דיברה כפי לשון בני אדם, כלומר ההמון, וכיוון שהם לא תופשים מציאות בלי גוף היא כתבה שלבורא יש גוף. והתרוה היא לא שר, היא כתבה את האמת לפי דרך ההסתכלות של ילד, של כח הדמיון, והרמב"ם בא להוסיף שיש במקביל גם את המהלך של תפישת השכל.

התפילה היא מצד תפישת הילד, שם לבורא יש גוף, איבדנו את היכולת לתפוש גוף ביחס לבורא אבל אנו מנסים לתפוש שיש לו רגשות וזה גם אופן של גוף, והוא משתנה לפי כמה שאנו משתפכים לפניו במסירת הנפש ובכל הרגש.

העניין של י"ג מידות אינו תפילה במובן כזה. הוא הזכרה. זו תפישה שהיא לא שכלית, אבל לא מפני שהיא רגשית ומתחת לשכל, אלא מפני שהיא מעל השכל, בעצמות ממש. הזכרה היא מה שאנו מכנים "הנכחה" והיא גם צד של זיווג, שבו אנו הזכר כי אנו היוזמים, וזיווג הוא איחוד ממש של עצם בעצם להיות עצם אחד ממש.

בספר שערי אורה שהעתקתי ממנו אומר שהזכרת י"ג מידות של רחמים היא על ידי תפילה או מקצת מצוות. אלה דרכים של הזכרת הי"ג מידות, מעשים הרי אינם תפילה, וכן תפילה כאן היא כמו אחד המעשים. מעשים הם העמדת צורה מסויימת של האדם, אם הוא עושה אותם לשמה אז מהותו היא כך. עשייה לשמה היא מתוך שכך המצות עצמה, בלי סיבה. חסד כעבודה לשמה הוא משום שהעצם של הבורא הוא אין סוף ועיגול ריק של העדר שזו צורה של חסד, משפיע ומקבל, למרות שזה לא בגלל סיבה כלשהי; הנותן (האין סוף) לא רוצה לזכות חיי העולם הבא או לכבוד, וגם מה שהמקבל (העיגול הריק של הצמצום) מצטער זו לא הסיבה. אין בכלל סיבה. לכן זה לשמה, אהבה שאינה תלויה בדר, בלי שום סיבה. זה העצם ממש, המציאות כמות שהיא, כמו שהאל הוא מציאות כמו שהיא בלי סיבה. מי שעושה חסד לשמה הוא מעמיד את עצמו כך, כאותה צורת עצם של הבורא שהיא מה שבאמת נמצא. להיות כמו מה שנמצא זה הפירוש של אמת. אמת היא התאמה למציאות, לומר שהעולם כדור ולא שטוח זו אמת כי זה מתאים למציאות. לעשות חסד לשמה זו אמת כי זו המציאות, כלומר הבורא. לכן לעשות לשמה נקרא לעשות את האמת מפני שהיא אמת. כלומר האמת היא סיבה לעצמה, כמו שהבורא הוא סיבה לעצמו. לעשות חנינה אישית בלי סיבה, מתוך עדינות לשמה, זה להיות תואם למציאות של י"ג מידות. ולכן זה אופן של הזכרה. יש גם תפילה כזו. יש תפילה שהיא בקשת צרכים לפי היושר והצדק, אנו בריותיך ומציאותנו היא גילוי חוכמתך, ולכן עליך לתת לנו מזון מצד החכמה. אבל יש תפילה שהיא העמדת היחס בין הבורא לנברא, התאמה למציאות, המציאות היא שהבורא הוא השפעה וקבלה, ויש בו צד השפעה שהוא אישי ולא לפי גזרת החכמה, ואני עומד כתואם למציאות הזו ועושה את זה לא כדי לקבל משהו אלא כי זו האמת ואני עושה את האמת משום שהיא אמת, וזה גם הזכרה של י"ג מידות.

.

.

.

.

במורה נבוכים א' נ"ד הפריד את י"ג מידות לעניין בפני עצמו ולא כמשהו שכלול במערכת השלמה של כל הנבראים, שנקראת "בכל ביתי נאמן הוא", כל תארי הפעולה.

זה מה שכתוב בזוהר שאנו לומדים:

"מַה שּׁוֹשַׁנָּה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עָלִים – אַף בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁמַּקִּיפוֹת אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ. אַף אֱלֹהִים שֶׁל כָּאן, מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְכַּר, הוֹצִיא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵבוֹת לְהַקִּיף אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ."

כנסת ישראל היא ספירת מלכות, שהיא כל המציאות כולה. היא "בכל ביתי נאמן הוא". כל תארי הפעולה. הסדר השלם של החכמה האלוהית שהיא שלמה ואחת.

י"ג מידות אינן חלק מכנסת ישראל אלא הן מקיפות אותה. הן לא שייכות לנעלם, לרצון העליון, שנקרא טמיר ונעלם ומוח סתום שהוא מה שלא מתגלה במלכות. הן ברמת הגילוי של המלכות, הרי הן סובבות אותה. אבל הן לא חלק ממנה.

י"ג מידות הן הזקן. גילוי של המוח שנמשך עד הטבור.

הגוף הוא הגילוי של המוח, הוא עצם הגילוי. זקן הוא גילוי אחר של המוח, במקביל, בדרך אחרת.

הדרת פנים זקן.

הזקן אם אינו גזוז כלל ובעיקר אם הוא שיבה הוא נדמה כמו קרני אור שיוצאות מהראש, כאילו צילמו את קרני האור כמו שהן נראות בעצמן.

הגוף הוא ההשתלשלות על דרך צמצום. כלומר יש מהלך שכלי שמצמצם את התפישה השכלית הגבוהה לתפישה נמוכה יותר, שנראית שונה אבל בתוכן הפנימי שלה היא אחד.

למשל מידת הדין היא צמצום של מידת החסד. האב יש בו חסד בלי גבול כלפי בנו, וכל כולו הוא רק הטבה לילד בלי שום מעצור כלל. השכל רואה שאם האב לא ישים גבולות לילד במקום הנכון והמדויק שהילד זקוק לו, הילד לא יהיה בעל צורה, הוא יאבד את אנושיותו. לכן השכל יוצר מידת דין שבה יש חוקים וגבולות ואף עונשים וכו'. מידת הדין נראית אחרת ממידת החסד, אבל בתוכן הפנימי שלה היא דבר אחד. זה צמצום והשתלשלות. זה כמו משוואה מתמטית, אחת ועוד אחת הן שתיים, כך חסד הוא דין ממותק (כלומר דין מדויק בריא ובונה). החסד הוא עניין בנוי, מציאות קיימת, שכלית, יציבה. מזה משתלשל בהכרח של גזרת החכמה שגם הדין יהיה עניין בנוי קבוע ומוגדר בדייקנות.

כך העולם נבנה שלב אחר שלב לפי גזירת החכמה ונעשית מערכת אחת שלמה של חכמה שהיא השתלשלות מדבר לדבר. מהנחות יסוד ראשונות לפיתוחים הנובעים מהן.

הספירות הן כמו גוף אדם, הן מבנה שמתחיל מהראש ומשם לידיים ולמרכז הגוף וכו'. הבנייה היא על דרך השתלשלות שכלית של גזרת החכמה. לכן יש שלשלת של איברים, שכל אחד נראה שונה והם מרכיבים בניין שלם של גוף, וכל אחד מהם הוא תולדה של מה שמעליו, ואחרי התבוננות של חכמה משיגים שהוא מגלה אותו.

הזקן הוא אחד לכל ארכו, הוא לא בניין של הנחות ומסקנות של חכמה, הוא לא מערכת חכמה. הוא קווים ישרים דקים שהם כמו ציור מגושם של קרני אור דקות. הוא יורד מהראש עד הטבור, וגם הגוף יורד מהראש עד קצה הגוף, איבר ההולדה, אבל אלה שתי השפעות שונות מהמוח. הזקן הוא התגשמות של האור כמות שהוא, כעצם פשוט, בלי תרגום למשהו שנתפש בשכל.

הגוף גשמי כי יש בו הגדרות, הגדרות הן חומר. וההגדרות גורמות שהחכמה של המוח הסתום שמתגלה בגוף בהשתלשלות היא על דרך איברים מוגדרים שהחכמה יכולה להתבונן בהם.

הזקן גשמי אבל לא בגלל שיש בו הגדרות של חכמה. הוא התגשמות המוח באופן פשוט, כמו שהוא, כאילו המופשט קפא לחומר בלי שהשתנה. משהו דומה למה שרואים כשמפל מים קופא. או כמו שמפזרים פירורי ברזל על נייר ומתחת לנייר מניחים מגנט, והפירורים מסתדרים בצורה של שדה מגנטי. השדה המגנטי אינו מוחשי, ופירורי הברזל הם ציור חומרי של השדה המגנטי בלי שיהיו תרגום שכלי שלו בגוף אחר עם אותו תוכן של חכמה, אלא בפשטות, כמו שהוא.

תרגום חומרי של שדה מגנטי לחומר הוא כשרואים מנוע חשמלי פועל. בחומר יש תנועת גלגלים, אם השכל שואל מה מניע אותם התשובה היא השדה המגנטי. כך הגלגלים הנעים של המנוע החשמלי הוא ציור מוחשי של השדה המגנטי הלא מוחשי בדרך של שכל. כך כל העולם הוא ציור מוחשי של החכמה העליונה. מה שפירורי ברזל מסתדרים בקווים מסוימים אם מתחת לנייר שהם מונחים עליו יש מגנט, זה לא ציור מוחשי של השדה המגנטי, זה כמו שיש הטוענים שהם צילמו את הגוף האסטרלי של אדם, כלומר הגוף האנרגטי הלא-מוחשי. רואים כתם של אור מטושטש שהשכל לא רואה בו שום דבר שכלי. כך הזקן הוא ציור מוחשי של הרצון העליון הסתום בדרך שמעל השכל ובכל זאת היא מוחשית.

כלי התפישה של הקווים של השדה המגנטי או ההילה האסטרלית היא העין הבשרית שרואה משהו לא שכלי אבל חושי.

י"ג מידות לא ניתנות לתפישה בעין החושית. בשכל גם לא. אלא הן נתפשות בעצמות האדם הכי גבוהה, הגרעין שטמיר ונעלם בו.

יש אנשים שהולכים לשוק ובמקרה פוגשים שם אדם שחייב להם כסף. הם לא מתייחסים לזה כאל גילוי עליון, לא רואים בזה מזל. סתם כך זה קרה. מי שרציונליסט, אולי אפילו רואה את עצמו כ"רמבמיסט", יאמר שזה רק צירוף מקרים סתמי. הבורא לא פועל באופן אישי לדאוג שאחסוך לעצמי את ההליכה לביתו של החייב אלא יהיה לי יותר קל לפגוש אותו בשוק. השגחה גלויה יש רק לחכמים (מקרה כמו לפגוש את החייב בשוק יש לכל אחד), והשגחה גלויה היא מהלך שכלי, לא משהו שאינו כפי גזירת החכמה. אם קורה משהו לאדם לפי גזרת החכמה זה משום היושר והצדק ומידה כנגד מידה. רק שהאדם לא רואה את זה כי אינו חכם. כאבה לי השן ולא ידעתי למה זה קרה לי והלכתי לרופא השיניים כמו בהמה שהולכת לשחיטה בעיוורון ורגשות פחד ותלונה. מי שיש לו השגחה גלויה הקב"ה פוקח את עיניו לראות שלפני כך וכך שנים הוא התרשל במלאכתו וגרם היזק ממון לאנשים וצער, שהם בדיוק כמו שהוא משלם כעת לרופא שיניים וסובל מהכאב. והוא מודה לה' שהאיר את עיניו וחוזר בתשובה על מה שעשה ומתקן את עצמו שלא יחטא שוב ושמח לראות איך הבורא מנהיג את עולמו ביושר וצדק ועם משמעות וסיבה ולא סתם כך. אבל ההשגחה גילתה מה שהוא שכלי, מידה כנגד מידה. י"ג מידות של רחמים הם שאני מקבל מה שלא מגיע לי כלל, וחנותי את אשר אחון. אני לא מבין מזה את הצדק והיושר האלוהיים השכליים. זה לא משהו הגיוני. לכן אדם רציונליסט ירגיש את עצמו מחויב לומר שזה צירוף מקרים, ולהילחם עם הרגש הילדותי שחושב שמישהו בשמיים אוהב אותו וחייך אליו.

באמת אם זה מצד הרגש הילדותי שחושב שחייכו אליו מהשמיים, צריך להילחם נגד זה, זה שקר. אני בכלל לא יודע אם זה לטובתי. לא תמיד להיות עשיר זה לטובתי. ומי אני שפתטם יחייכו אלי מהשמיים ולמה שזה יהיה כך סתם. יש הרבה מקרים שהם לא חיוך אמיתי מהשמיים למרות שהרגש בטוח שהם כן. אם השכן הצדיק שלי שאני שונא שנאת חינם נפל ושבר רגל אני מרגיש שקיבלתי חיוך מהשמיים. זה שקר ילדותי ועוד אשלם ביוקר על ששמחתי בצער אדם צדיק כזה.

בי"ג מידות לא מדובר ברגש במובן הזה שהוא מתחת לשכל. אלא במשהו שהוא מעל השכל והוא הגרען הכי עצמי וגבוה של האדם. התפישה שם שזה היה חיוך אישי אלי מהשמים היא עניין שאין בו שום ספק, הוא לא פרשנות, הוא מציאות במובן הכי פשוט. כמו המציאות שאני קיים. אני לא יכול לנמק את העובדה שאני קיים, מה הסיבות השכליות לכך שאני קיים. אני יודע שאני קיים בלי להבין את העובדה הזו בשכל, ובכל זאת היא יותר וודאית מכל ידיעה שכלית, היא לא רגש. אם אלחץ על אדם לומר מאיפה הוא יודע שהוא קיים, אולי הוא יאמר "אני מרגיש את זה". כי אין לו הסבר שכלי תקף. אבל זה לא רגש רגיל כי זה יותר וודאי מכל וודאות שכלית, זה יותר וודאי מאחת ועוד אחת הן שתיים. לכן אנו יודעים שזה בא ממשהו שהוא מעל השכל ולא מהרגש שהוא מתחת השכל. באופן כזה אדם יודע שכשקרה לו משהו טוב במקרה זה מזל. מזל פירושו שזה בא מלמעלה. מהרצון הפשוט. זה באמת מקרה שהוא פעולת הרצון העליון שמעל השכל, אבל זה אופן מיוחד של מקרה שמה שהוא מעל השכל לא הופך אותו לסתום, אלא פותח משהו אצל האדם שהוא מעל השכל, שאצלו יש וודאות שזה יחס אישי של אהבה עדינה בלי סיבות ובלי חוקים ובלי יושר וצדק. אפשר שאותי הוא יחון ואת מישהו אחר הוא לא יחון, למרות שההוא יותר צדיק וטוב ממני. וחנותי את אשר אחון.

הזקן שיורד מהמוח עד הטבור לא יכול להיות במקומו של הגוף. הגוף יכול להיות גוף גם בלי הזקן. אנחנו חיים בגוף, בעולם שיש בו גזרת החכמה, אור החכמה האלוהית, שהיא הזוהר של האין סוף, היופי, תאיר הפעולה שבהם הוא נודע. גם ההשגחה הגלויה של החכמים את זה היא מגלה. ויש עדות שיש רצון אלוהי פשוט שמעל השכל, שמתגלה במקרה, והוא המקור של הכל והעולם מחודש כל רגע. זה הגוף, כתר וחכמה. אנו חיים בגוף, זו המציאות. כדי לצאת מהגוף, ולעבור לזקן, שהוא חנינה בלי שכל, אישית, צריך לעשות פעולה שתעביר אותנו. הזקן הוא לא חלק מהגוף ולכן בלי פעולה של מעבר אליו הוא לא יהיה נוכח. לכן צריך להזכיר את י"ג מידות, מתוך הבנה במה מדובר.

.

.

.

.

בתפילת ראש השנה אומרים מלכויות זכרונות ושופרות. תפילת זכרונות:

שלושה פסוקים לזכרונות מהתורה:
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּֽעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֨וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ ספר בראשית, פרק ח', פסוק א'
וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ ספר שמות, פרק ב', פסוק כ"ד
וְזָֽכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַֽעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ב

שלושה פסוקים לזכרונות מהכתובים:
זֵ֣כֶר עָ֭שָׂה לְנִפְלְאוֹתָ֑יו חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם יְיָ׃ (ספר תהלים, פרק קי"א, פסוק ד')
טֶ֭רֶף נָתַ֣ן לִֽירֵאָ֑יו יִזְכֹּ֖ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִיתֽוֹ׃ (ספר תהלים, פרק קי"א, פסוק ה')
וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב חֲסָדָֽו׃ (ספר תהלים, פרק ק"ו, פסוק מ"ה)

שלושה פסוקים לזכרונות מהנביאים:
הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַֽהֲבַ֖ת כְּלֽוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃ (ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק ב')
וְזָֽכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִֽימוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ (ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק ס')
הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַֽׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־יְיָ׃ (ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק י"ט)

פסוק עשירי לסיום מהתורה:
וְזָֽכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִֽאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִֽהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵֽאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְיָ׃ (ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ה)

חתימת הברכה: "ברוך אתה ה' זוכר הברית."

.

.

.

.

זוהר פרשת פנחס רל"ג ב':

"למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד וכי שושן עדות מאי סהדותא סהיד אלא שושן דא איהי סהדותא למעשה בראשית ואיהי סהדותא לכנ"י סהדותא ליחודא עלאה ודא איהו בגין דשושנה דא אית בה תליסר עלין וכלהו קיימין בעקרא חדא ואית בה חמש עלין לבר תקיפין דחפיין לדא שושנה ואגינו עלה וכלא ברזא דחכמתא הוא תליסר עלין אלין תליסר מכילן דרחמי דירתא כנסת ישראל מלעילא וכלהו אחידן בעקרא חדא (ד"א דאינון י"ג תיקונין דדיקנא תתאה דא"א דאינון י"ג תיקו' עלאין דז"א) ואיהו ברית חדא ודוגמא דברית יסודא (ס"א יחודא) דכלא חמש תקיפין דסחרן עליה אלין חמשין תרעין חמש מאה שנין (דיסודא יסודא (נ"א בבי מקדשא) ברית קדישא) דאילנא דחיי אזלא בהו סהדותא לעובדא דבראשית כל עובדא דבראשית כלהו (ס"א חמש מאה שנין דיסודא ברית קדישא כלהו עובדא דבראשית תייבין וכו'), תיבין ידיען בסוכלתנו וקיימא בחושבנא אלהים דמעשה בראשית אחזי לעילא ואחזי לתתא אחזי לעילא ברזא דעלמא דאתי ואחזי לתתא ברזא דכנסת ישראל, שושנה סהדותא לעובדא דבראשית דקיימא בכל הני סימנין דכתיב (ס"א דא) בראשית ברא אלהים דא שושנה תליסר עלין (נ"א אינון) תליסר תיבין עד אלהים תניינא ואינון את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח הא תליסר עלין דשושנה, חמש תקיפין דסחרן לאלין אינון מרחפת על פני המים ויאמר הא חמש אחרנין לבתר יהי אור הא עיקרא ושרשא דשושנה דכלא ואחידן בה, סהדותא ליחודא, חמש עלין תקיפין שרשא ויחודא דאחידן ביה תריסר עלין אלין שמע ישראל יי' אלהינו יי' הא חמש עלין דשושנה אחד דא היא עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה רזא (ס"א סהדותא ליחודא חמש תיבין שמע ישראל יי' אלהינו יי' אינון חמש עלין תקיפין דשושנה, שרשא ויסודא דאחידן ביה דא הוא אחד ואיהי עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה, תליסר עלין אלין רזא) דתליסר בחושבנא גושפנקא דמלכא, ת"ח כגוונא (שיר ב) דשושנה בין החוחים הכי אינון ישראל בין עמין עכו"ם, והכי כנסת ישראל בין שאר אכלוסין רברבן ממנן כל זמן דשושנה קיימא אטימא דלא פתיחא לית בה ריחא ולא סלקין לה ולא מפקין לה מגו גובין, בשעתא דשושנה פתיחא סלקא ריחא כדין אפיקו לה מגו גובין, ויתהני בהו כ"י שנאמר (שם ה) פתחי לי אחותי רעיתי"

.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s