0008 מאמר השושנה

קובץ לשמיעה בלבד

המשך עניין שלוש עשרה מידות – סיכום השיעור:

דיברנו עוד קצת על ההקדמות למורה נבוכים א' נ"ד הוא הפרק העוסק בשלוש עשרה מידות.

הערת אגב על הכלליות וההכרח של מושג הספירות:

באופן כללי יש ששאלו למה חכמי הקבלה מדברים על עשר ספירות, ודנים הם הן אלוהות או מחוץ לאלוהות, הרי זה כמו עבודה זרה, שעובדים לעשר אלוהויות ולא באופן פשוט לאל אחד, כמו בתנ"ך וחז"ל  ולא לשום דבר אחר. 

יש מחוקרי הקבלה באקדמיה שחשבו משום כך שהקבלה היא לא חלק אורגני מהתנ"ך וחז"ל, אלא היא משהו מיסטי שהיה בשוליים, מיתוסים רדיקליים תמוהים וחתרניים, שיש בו האנשה של האל, כאילו באל יש זכר ונקבה, ויש ריבוי כמו פגאני שהוא עשר הספירות.

אם זה כך מאוד קשה אי דמויות כל כך מרכזיות של עולם ההלכה והרבנות הממוסדת, של הזרם המרכזי, קיבלו את חכמת הקבלה כאמת גמורה, בלי שום דיון. כאילו זה מובן מאליו שזה עוקר אמיתת התורה בפנימיותה, פירשו לפי זה את הפסוקים וכיו"ב. למשל הרמב"ן, הגאון מוילנא, ורבים כיוצא בהם. 

אלא מי שאומר שהכי פשוט ונכון זה להאמין באל אחד, ולא להכניס באל שניות כמו אין סוף ועיגול פנוי של צמצום, זכר ונקבה כמו מושג השכינה שהיא הנקבה שבאל עצמו, עשר ספירות וכיו"ב, יש לשאול אותו אם כך איך יתכן שאתה קיים? הרי אתה לא האל, אם כך יש משהו מחוץ לאל שהוא לא האל, והעולם החומרי שאתה חי בו, זה עולם שצריך לקדש ולטהר, להעלות, להתפלל מתוכו לעזרה משמיים, לניסים, הרי העולם הזה לשיטתך הוא משהו שמחוץ לאל. אם כך האל אינו אחד, הוא רק עוד אחד מהדברים שיש בעולם באותה מדרגת מציאות כמו כל שאר הדברים. יש אותך, יש את העולם החומרי, ויש את האל, יש כל מיני דברים, עם יחסים ביניהם. לפי זה האל הוא בתוך העולם, חלק ממנו, עומד בתוכו לצד שאר הדברים שבו. אולי כמלך, כהכי חזק, זה לא מרפא את העובדה שלפי ההשקפה הזו הבורא אינו אחד, הוא אינו "אל" במובן האמיתי, הוא אליל. חכמת הקבלה היא ההתמודדות היחידה שמוכרת לי עם השאלה הזו. ומי שמסתכל בעיניים פקוחות יראה בתנ"ך הרבה מזה בפשט הפסוקים אריסטו במטאפיזיקה ספרים מ' ונ' עוסק בעשר הספירות, הוא קורא להן עשר המספרים האידיאיים. והוא אומר שם שהוא קיבל את זה מאפלטון בתורה הלא-כתובה שלו (אריסטו הכיר את אפלטון בחייו ושמע את השיעורים הסודיים שלו) ואפלטון קיבל מהפיתגוראים. 

עניין הספירות הוא ההכרה הראשונית והטבעית ביותר של האדם בהתבוננותו ההתחלתית במציאות שסביבו, אם הוא מבחין שיש משהו מעבר לרדיפה אחרי מילוי הצרכים החומריים הקרובים. ואם הוא מבחין שאותו מה שהוא מעבר קשור באופן כלשהו ליסוד של אחדות. האחדות מעלה מייד את השאלה: אם אני חלק ממנה איך אני יכול להסתכל עליה, הרי עין לא יכולה לראות את עצמה, ואם אינני חלק ממנה איך יתכן שהיא אחדות. בזה כבר מונח המושג של ספירות. לכן מושג הספירות בניסוחים שונים שונים משותף לתרבויות שונות ותחילתו בתחילת הזמן שבני אדם התחילו לחשוב. היפך כגמור מדעת חוקרי האקדמיה שראו בזה חידוש אזוטרי תמוה מיסטי ואולי גם קצת מטורף, של קבוצה קטנה של אנשים, שבדרך תמוהה מאד השתלט על דת מיושבת בדעתה כמו היהדות.  

לכן אין שום פלא שגם המורה נבוכים עוסק בספירות. הוא רק משתמש במונח המתורגם לערבית (וע"י אבן תיבון לעברית) 'גלגלים' או שכלים נפרדים או מלאכים. 

עד כאן.

.

.

.

דיברנו על כך שהאין סוף ברוך הוא אינו ספירה, כי אין בו שום תפישה והוא לא תפישה של מציאות שאפשר להמשיל אותה בספירה, כדור, גלגל, אלא הוא האין המוחלט. כי אין בו שום דבר מוגדר כלל ולכן אין שום דבר ואין שום תפישה. הוא 'אין' כי אין שם גילוי כלל, גם לא את המושג המופשט של גילוי כגילוי.

אלא שבספירת החכמה יש סתירות הכרחיות, שמונחות ביסודה שהחכמה עצמה מראה אותן. הסתירות האלה מראות שספירת חכמה מצד תפישתה שלה, שהיא שלמה, אינה מציאות מוחלטת. לא הכל מתחיל ונגמר בה ואין בלתה כלל. אם היתה כך לא יתכן שהיו דברים שלא מסתדרים לפי החכמה.

למשל האקסיומות של החכמה, שא' שווה לא', כלומר א' לא שווה לב', כלומר יש הגדרות קבועות שלא משתנות בלי סיבה, יש דברים שלא משתנים מעצמם בלי סיבה. 

פיתוח של זה הוא שאם א'=ב' וב'=ג' אז כעת אנו יודעים בהכרח שא'=ג'

הלוגיקה, השכל, לא יכולים להוכיח שהאקסיומות האלה נכונות. השכל לא יודע מה גורם שנאמר שהאקסיומות האלה נכונות. לכן גם השכל לא יודע אם מה שגורם לנו להניח שהאקסיומות האלה נכונות הוא יציב, עקבי, ולא ישתנה מחר בלי סיבה. מצד הלוגיקה אי אפשר להוכיח את האקסיומות (כי כל הלוגיקה מתחילה מכך שמניחים כמובן מאליו את האקסומות ובלי זה לא מתחילה הלוגיקה. אז צריך להניח את האקסומות ואז על בסיס זה להוכיח שה נכונות וזו הוכחה מעגלית) ולכן אינן יכולות להחשב כאמת שכלית מצד החכמה. ועם זה החכמה כולה יושבת על האקסיומות האלה ואם הן תיפולנה כל החכמה תיפול. 

הרי שהחכמה עצמה רואה שיש בה חוסר שלמות, תלות, היא לא עומדת בכח עצמה. 

מה שיש מקרה ובחירה חופשית גם זה לא יתכן אם הכל שכל וגזרת החכמה וניתן לחישוב הכרחי מראש אם יודעים מספיק נתונים. ומוכח מצד החכמה שיש מקרה ובחירה חופשית. לפי האמת זה נובע מהסדק בספירת החכמה שרואים מהאקסיומות.     

.

.

הסדק הזה הוא ספירת כתר. זה לא תפישה של האין סוף עצמו, אלא קוץ שמצביע שיש משהו שמחוץ לחכמה. איננו רואים מה יש שם, כשאנו חשובים מה יש שם אנו חושבים על אין סוף וזיו וכו'. המחשבות האלה נקראות ספירת "דעת". 

דעת היא אותה ספירה כמו כתר, הן נספרות כספירה אחת במניין עשר ספירות. אם סופרים את כתר לא סופרים את דעת ולהיפך. דעת היא מתחת לחכמה וכתר הוא מעל החכמה. המציאות מתחילה בחכמה, כל מה שאנו מדברים על כתר ואין סוף ו"מעל החכמה" הכל זה בכלים של חכמה, במילים, בהסתכלות שיסודה השכל. התוכן הוא מה שמצביע עליו הכתר אבל זה מתחת לחכמה, כפוף לה, משתמש בכלים שלה, לכן זה נקרא דעת ולא כתר ממש. כתר הוא המקום שבו אנו פוגשים את השתיקה, את מסירת הנפש, מיתת נשיקה. מה שקורה לאדם שבאמת מציץ אל האין סוף. 

.

.

בסיכום השיעור על מורה נבוכים, שיעור 14, כתבתי על זה, שם כתבתי שזה שייך לנושא של "תשובה". 

.

.

בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתב שתוכן הצמצום הוא גילוי. הכוונה לא לגילוי של א' לב', אלא גילוי בתוך האחדות הפשוטה, גילוי כמושג מופשט, כשלעצמו, לא של 'משהו'. גם בספר נפש החיים (מאת רבי חיים מוולאז'ין, תלמיד הגאון מווילנא) מבאר כך את עניין הצמצום. זה עניין שהשכל המשכיל והמושכל הם אחד. הבורא יודע את עצמו היודע והידוע הם אחד, ובכל זאת ידיעה היא גילוי, היא מכריחה יסוד של שניות כל שהיא.  

יש גילוי שהוא התבוננות באין סוף עצמו (כמובן במדרגה של ספירת דעת ולא בעצמו ממש), ויש גילוי שהוא התבוננות בספירת החכמה, היא העיגול הריק שבאמצע אור אין סוף (חכמה נמשלת בדרך כלל בנקודה. נקודה אין בה ממש, אין לה אורך רוחב וגובה, היא שום דבר. אבל בכל זאת יש הבדל בין מצב שאין שום נקודה למצב שיש נקודה. היא ההגדרה כהגדרה, בלי שיש משהו מוגדר, היא סימון של ההתחלה שממנו מתחיל משהו. בגיאומטריה נקודה זה לא שום דבר, שהרי הרוחב אורך וגובה שלה כולם שווים לאפס. אבל מהתארכות הנקודה נעשה קו, ומהתארכות הקו שטח, ומהתארכותה שטח נעשבה גוף תלת ממדי שזו המציאות שלנו. כך שהנקודה האי תחילת המציאות אע"פ שבעצמה עדיין אין שם מציאות של דברים מוגדרים. זון הנקודה שמדבר בה הרמב"ן על בראשית א' א' שאין בה ממש והכל נברא ממנה. 

מה שהכל נברא מהנקודה אפשר להמשיל את זה שהכל בתוכה, ואז במקום נקודה המשל הוא עיגול.  

.

.

מכיוון שהכל מדובר בגילוי, והגילוי הוא של אותו הדבר עצמו, אפשר למשול את זה כאילו שתי מראות באופן שבבואה של אותו הדבר משתקפת בשתיהן. האין סוף הוא מראה והעיגול הריק הוא מראה, שתיהן הן מראה של אותו בורא עולם עצמו.

למשל אם אדם שכב במיטה וקם, השאר במיטה שקע בצורת גופו. אם הוא מת ולא חזר, לאלמנתו השקע הזה חשוב, שם הוא יותר נעדר מאשר ממקומות אחרים בבית, ולכן שם יש יותר ממנו. בכותל המערבי בית המקדש יותר נעדר, שם יש יותר חורבן בית המקדש, לכן שם יש יותר משהו ממנו. מה שבהעדר של משהו מונח אופן מסויים של נוכחות של אותו משהו שנעדר, זה מה שנקרא בכתבי האר"י "רשימו", רושם שנשאר אחרי הסתלקות הדבר. כשעושים מגזרת נייר גוזרים נייר בצורת פרח, והעדר הנייר יוצר שיש פרח בדוגמה של מגזרת הנייר. כך גם הילד אורי בשיר של רחל הוא אופן בו ההעדר מצייר את הילד הממשי שלא נולד. כך הן הצורות שמצטיירות בעיגול הריק, הן ציורים שנובעים מההעדר. אלה שני האופנים של ראי, ראי אחד משקף בדרך של 'יש', זו ספירת דעת שהיא מה שהחכמה יכולה להשיג ולצייר מהרמזים של הקוצים של הכתר, וראי אחד מצייר בדרך של העדר, אלה הצורות שהן מה שמצוייר בתוך העיגול הריק של הצמצום, והן מה שמדבר בו סיפור הבריאה של ספר בראשית, והן עולם האידיאות של אפלטון, וכל המציאות החומרית מצויירת מהציורים האלה כשהם מצויירים םעל מצע של חוימר ואל עומדים כמופשטים לגמרי, הסתכל בתורה וברא את העולם.

כאמור יש לנו שתי בבואות. האין סוף ברוך הוא והעיגול הריק שבתוכו כל הנבראים, הספירות וכל הצורות. מה שמאחד את שתי הבבואות להיות בבואה של אותו הדבר עצמו, הוא מה שיש סדק בספירת החכמה, מה שהיא מבוססת על אקסיומות שהן מחוץ למעגל ההשגה (וממילא המציאות) שלה. וכן מה שיש מקרה ובחירה חופשית, שזה סותר לכך שהחכמה היא גזירה מוכרחת וממילא ניתנת לחישוב מראש.

.

.

לגבי התארים, כשאנו מסתכלים על האין סוף עצמו, התארים הם תארי עצמות, וכגון שהוא בעצמו חי חכם יכול ורוצה, כמבואר במו"נ א נ"ג. ושם ביאר שכולם אחד. הוא לא ברא את עניין החיים, הוא בעצמו חי. זה לא שיש חיים ויש אותו, והוא מתואר כחי, אלא זה כמו לומר שהמים לחים, זה לא שיש לחות ויש מים, והמים יכולים להיות לחים או יבשים ואנו מתארים אותם כלחים. אלא כשאומרים לחות אומרים מים. 

כשאנו מסתכלים על העיגול הריק, החכמה, הנבראים, התארים נתפשים כתארי פעולה, כלומר מה שהוא ברא הוא תואר שלו. 

.

.

.

זה מה שכתב במו"נ א' נ"ב שתארי פעולה הם תארים חיוביים שראוי לתאר אותו בהם:

"והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב'פעולתו' – קנין המלאכה אשר בו כאמרך 'הנגר' או 'הנפח' – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב'פעולתו' – הפעולה אשר פעלה כאמרך "ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד". וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית' – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית' המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו:"

.

.

ובהלכות יסודי התורה פרק ב':

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

השם הגדול הוא האין סוף. איך ממעשיו המוגבלים מגיעים לאהבת האין סופי. איך מתגלה בהם חכמתו שאין לה קץ אם הם מוגבלים?

זה עניין הזוהר, שנקרא גם זיו, ששורה על מעשיו. היכולת של הזיו לעבור מהאין סוף אל המוגבל היא על ידי שהמוגבל אינו שלם באופן מוחלט, יש בחכמה בשורש עצם מהותה, ביסודה, משהו שלפי כלי החכמה עצמם מוכח כסותר את החכמה (האקסיומות והבחירה החופשית והמקרה, ועוד דברים שנגזרים מזה. וכגון מצוות).  

יש חלונות ברקיע, יש סדקים במציאות, בחכמה. משם הזיו של הנשגב הטמיר ונעלם בוקע, משם זיו החכמה "שאין לה קץ" כלומר שהיא זיו האין סוף. 

מזה נעשה שתארי פעולה יכולים לתאר אותו עצמו למרות שהוא לא מוגבל והפעולות מוגבלות. 

.

.

אם מסתכלים על הספירות כעל תארי עצמות אז אינן מחוץ לאלוה. כמו שמה שהוא חי ויכול וחכם ורוצה אינו מחוץ לו, ואינו ריבוי בו, זה הכל מילים שאומרות את אחדותו הפשוטה שאין בה מורכבות כלל. 

אם למשל ראובן היה אחדות פשוטה, אז לומר עליו 'חי', 'מדבר', 'אדם', 'חיבור של גוף ונפש', ועוד מעין זה הכל הן אמירות שאומרות את אחדותו הפשוטה ולא מתארות אותה בתואר שעומד כנפרד. באופן זה הן הספירות. 

אם מסתכלים על הספירות כעל תארי פעולה, הרי שהן נבראים. 

יש חקירה בספרי קבלה האם הספירות הן בתוך האלוהות או מחוצה לה, ואמרו שבאמת שני הצדדים אמת, וזה ביאור העניין. 

.

.

באמת יש רק שתי ספירות. האין סוף והעיגול הריק. 

יש את המקור העליון, שהוא ההתחלה, הכתר, או אור אין סוף ברוך הוא שבהשגתנו נקרא ספירת דעת. ויש את הנקבה, מלכות, שכינה, שזה המדרגה הכי נמוכה של השתלשלות הצמצום. כל מה שבאמצע יכול להיות נכלל בציור של זכר ונקבה. מה שהספירות הן עשר הוא פירוש ופירוט של היחס בין הזכר לנקבה, אבל ביסוד העניין יש רק זכר ונקבה. 

כל המציאות היא חזרה על העניין של שתי הספירות, שבפרטיהן הן עשר.

כעין זה:

 

הכל הוא זכר ונקבה, צורה וחומר. 

.

.

בספר עץ חיים מהאר"י ז"ל שער א' ענף ב':

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף.

וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה [זה מה שכתבתי שהשניות של אור אין סוף והעיגול יסודה הוא גילוי, גילוי שלו לעצמו, כשהיודע הוא הידוע והוא הדעת, והכל אחד, ובכל זאת בלי שניות כלל אין מושג של 'דעת' כלל]. והנה אז צמצם את עצמו א"ס [אין סוף] בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית

[…]

והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס [האין סוף] ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם וקו זה כעין צנור דק א' אשר בו מתפשט ונמשך מימי אור העליון של א"ס אל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא.

.

הנה בהיות אור הא"ס נמשך בבחי' קו ישר תוך החלל הנ"ל לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה. אמנם היה מתפשט לאט לאט, רוצה לומר כי בתחלה התחיל קו האור להתפשט שם ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל א' עגול מסביב

[…]

וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל הוא ע"י הקו ההוא הנ"ל אשר דרך בו יורד ונמשך אור מן א"ס ומשפיע בעיגול ההוא

אור אין סוף לא יכול להיות קו, שהרי לקו יש סוף. 

באין סוף יש משהו שבלתי אפשרי שיהיה בו, וגם בחכמה יש משהו שאי אפשר שיהיה בה (מה שהאקסיומות שלה לא כפופות לה), זה הקו, שבסתירה שבו, שהוא אין סוף ומוגבל ביחד. זכר ונקבה ביחד, שזה הרמז בזכור ושמור ביחד שנאמר על זה במכילתא שהמיהל זכור והמילה שמור נאמרו ביחד, כמילה אחת בעלת תוכן אחד:

"זכור ושמור שניהם נאמרו לענין אחד מה שאי אפשר לפה לדבר ומה שאי אפשר לאוזן לשמוע"

הקו הזה הוא התשובה, הוא המקשר, הוא הזיווג, איבר הזכר שבתוך הנקבה שעושה את שניהם אחד, והוא הסתירה שהם גם אחד באופן מוחלט וגם שניים באופן מוחלט.

האקסיומות של החכמה מעמידות אותה כמי שאין לה משל עצמה כלום, כי כל כולה היא רק פיתוח האקסיומות. היא לא מחדשת עליהם מאומה אלא רק מראה מה גנוז בהן. בהוכחה גיאומטרית או לוגית יש הנחות ויש את מה שרצינו להוכיח, מה שרצינו להוכיח לא התחדש, הוא היה מונח בהנחות. 

למשל נניח שתי הנחות: (1) כל בני האדם הם בני תמותה, (2) סוקרטס הוא בן אדם.

נובע מזה, מוכח מזה, המסקנה היא: סוקרטס הוא בן תמותה.

המסקנה היא רק פיתוח וגילוי של מה שכבר היה מונח מקודם בהנחות. היא לא חידוש אמיתי של שום דבר. 

ההנחות הראשונות של הלוגיקה אינן לוגיות, כל הלוגיקה היא רק פיתוח שלהן, כלומר כולה אינה לוגית. בעמוד הראשון שכוהל עומדת עליו מונחת הקריסה הגמורה של כולה.  

מכאן פתח לקו. גם מה שהאין סוף אינו מושג לחלוטין, והנה אנו כן מדברים עליו, זה גם קריסה מהצד שלו. 

הקריסות האלה הן קו אור אין סוף, שהוא עצמו הסתירה, האין סוף קורס להיות קו מוגבל, והקו הוא אין סוף כלורמ אין לו הגדרה ולכן אינו קיים כקו או כל 'משהו' מוגדר אחר.

זו כוונת האר"י:

"וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל"

.

.

עוד מלשון ספר עץ חיים מאת האר"י ז"ל (באמצעות תלמידו רבי חיים ויטאל), במהשך הקטע שם:

"… גם הקו ההוא דק מאד ולא בהתרחבות גדול כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה אשר לסיבה זו נקרא הנאצלים י' מדות וי' ספירות להורות שיש להם מדה וקצבה ומספר קצוב, משא"כ בא"ס […]. דכל ספירה יש לה שם ידוע ומדה וגבול ותחום ובהיות הקו דק ימשיך להם שפע כדי צרכם בלבד בערך היותם נאצלים ולא יותר מדאי בערך היותם מאצילים. 

[…]

הרי נתבאר ענין הי"ס [י' ספירות. עשר ספירות] שנאצלו בסוד י' עיגולים זה תוך זה, וכל זה הוא בחינת עשר ספירות הכוללות דרך סתם כל בחי' העולמות כולם. אמנם מבואר ופשוט הוא שכמה מיני עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו אלף אלפים ורבוא רבואות וכולם כא' הם תוך המקום החלל הנ"ל ואין דבר חוצה לו. והנה כל עולם ועולם יש בו י"ס פרטית וכל ספי' וספי' פרטית שבכל עולם ועולם כלול מי' ספי' פרטי פרטית וכולם הם בצורת עיגולים זה תוך זה וזה לפנים מזה עד אין קץ ומספר וכולם כגלדי בצלים זה תוך זה ע"ד תמונת הגלגלים כנזכר בספרי תוכניים. והנה הבחי' המחברת כל העיגולים יחד הוא ענין קו הדק הזה המתפשט מן הא"ס ועובר ויורד ונמשך מעיגול אל עיגול עד סיום תכלית כולם כנ"ל ודרך הקו הזה נמשך האור והשפע הצריך לכל א' וא' מהם והרי נתבאר בחי' העיגולים של הי"ס"

.

(הערת אגב על אריסטו וקבלה מול החסידות:

האר"י מדבר כאן על הגלגלים שמבוארים בספרים התוכניים, כלומר בספרי האסטרונומיה. הכוונה כאן לאריסטו ולא לתלמי, כי אצל תלמי העניין באופן אחר והמו"נ דן בזה. הרי שהאר"י למד את אריסטו, ומדבר עליו, ואומר שאותן עשר ספירות שהאר"י מדבר בהן, הן על דרך תמונת הגלגלים שאריסטו מדבר בהם (התמונה היא משל, ואם זו אותה תמונה הרי מדובר באותו משל וממילא על אותו נמשל). 
בזמננו מקובל לחשוב שקבלה וחסידות הם היינו הך. ובאמת אינו כן. הקבלה היא אותה חכמה כמו תורת אריסטו, רק בניסוחים אחרים ובהסברת עניינים שונים שהם בתוך אותה חכמה. כמו שמי שמלמד גיאומטריה ומי שמלמד אלגברה שניהם כלולים בתוך אותה חכמה. למידו קבלה הוא לימדו שיטתי, שבונה מהלכים שכליים שהם בניין מסודר ואחד ושיטתי. אכן הוא מורכב ועמוק והוא דורש שכל רחב וגדלות מוחין, ועדיין זו חכמה שיטתית לגמרי על דרך חכמת אריסטו. הכל מקושר לבניין אחד של חכמה. יש הקדמות ויש סדר בלימוד, הלימוד הוא שיטתי. התכלית מוגדרת כהשגת דעת אלהים, אהבה דרך לימוד.

לעומת זאת בחסידות הנחת היסוד היא שהעיקר הוא רגשי קודש, שנובעים מהנקודה הפנימת שבלב. כדי לעורר את רגשי הקודש אומרים גרגרים של חכמה, שהם יפים ומאירים, אבל הם מקוטעים, זה לא לימוד מסודר ושיטתי, עקבי וקוהרנטי, שלומדים לפי הסדר דבר דבור על אופניו. אלא זה גרגר חכמה שגורם להתעוררות רגשי קודש שהם התכלית. אנשים כמו בעל התניא וחבריו וודאי למדו את חכמת הקבלה על סדרה כראוי במדרגה גבוהה מאוד של הבנה לימודית של כל מבנה החכמה, אבל השימוש שלהם בידיעתם הזו הוא לעורר בעצמם רגשי קודש, ולעורר בחסידים רגשי קודש על ידי שמלמדים אותם קטעים) 
.
.
.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s