0005 מאמר השושנה

לשמיעה בלבד 

 

"מה שושנה שהיא בין החוחים יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים."

שוב, עמדנו על כך שיש שתי דרכי הסתכלות. אחת של יופי והשנייה של שכל. היופי הוא הגוף והכח הדמיון. 

הארוס מתעורר מהיופי, הארוס מקיף את כל החיים, אנו אוכלים בגלל תשוקה לאוכל, לומדים בגלל תשוקה לימוד, וכן כל דבר. גם מי שעובד כפקיד בעבודה משעממת עושה את זה כדי לפרנס את משפחתו, או לקנות אוכל לעצמו, וזה חוזר לתשוקה. 

לכל רובד באדם יש תשוקה משלו, לגוף יש תשוקה לגוף, למזון חום וכו'. לרגש תשוקה לרגש ויופי, לשכל תשוקה למושכלות. לצד המופשט תשוקה לאין סוף המוחלט הפשוט. אבל יש משהו מיוחד בתושקה של כח הדמיון. היא באמצע בין החוכות המופשטים לכוחות הגוף, מחברת את הכל לתשוקה. זה הלב שהוא באמצע, הוא המרכז שמחבר את הכל.

.

יש בשכל תשוקה למושכלות, למופשט. שחושבים על המופשט המוחלט, הגמור, האור הנקי, האין סופי, שאין בו שום גבולות, יש תשוקה אליו. 

מי שהיה מת קליני והבריא, מספר במקרים רבים על ראיית אור נפלא חם ובהיר שגורם לתשוקה עצומה ללכת אליו, להתמזג איתו. יש אומרים שזו תופעה גשמית שהמוח כשחסר לו חמצן הוא מתחיל להזות. מסתבר שזה כך, אבל עדיין, למה ההזיות הן כאלה. העובדה שאנו הוזים על אור כזה כשאנו במצב קרוב מאוד למוות, מעידה שיש בנו תשוקה כזו, ושבמצב הזה היא זו פועלת יותר מכל שאר כוחות הנפש. בעל נפש מכיר את התשוקה הזו מתוך עצמו גם בלי צורך בעדויות כאלה.  

.

.

אלפראבי בספר דעותים של אנשי העיר המעולה דן בשאלה מה ההכח והאיבר הראשונים במעלה באדם, כלומר ששם עיקר הזהות של האדם, עיקר המהות. יש צד שזה השכל, ויש צד שזה הלב, הלב כאן פירושו כח הדמיון והכח המדבר שהוא עוד לא שכל עיוני שתופש את המופשט בלי מילים, אלא שכל שימושי, טבעי, שתופש את הדברים כשהם בחומר, באמצעות מילים וחישובים. ואלפראבי מכריע שהראשון במעלה הוא הלב. (אלפראבי נחשב בין רוב חכמי דורו, וכך גם בעיני הרמב"ם, הפילוסוף הכי חשוב אחרי אריסטו, והמוסר הכי נאמן ומוסמך של תורת אריסטו והפרשנות שלה. אלפראבי היה המורה של אבן סינא (דרך הספרים, לא בפגישה אישית), שהעמיק וזיקק ובירר ודייק עוד יותר את הדברים, עד תמצית זכה ומבוררת בתכלית, והרמב"ם שתה את תורת אריסטו מבארו של אבן סינא, ובתוך זה כלול גם תורת אלפראבי. אלפראבי ואבן סינא הם כל הפילוסופים שהרמב"ם למד מהם (את תורת אריסטו כמובן, הם לא בנו שיטות עצמאיות אלא רק עמלו לברר את אריסטו). עליהם הוא מתכוון שאין ללמוד את אריסטו בלי פירושים, למרות שהוא מאוד מסתיר את השפעתם האמיתית עליו, במיוחד זו של אבן סינא, ומפנה לפירושי אריסטו של אלכסנדר, שהיה כמובן פרשן מאוד חשוב של אריסטו, אבל לא ממנו הרמב"ם למד, כמו שניכר בעליל אם לומדים את אלכסנדר ואת אבן סינא ורואים ממי מהם לקוחה הפילוסופיה שבמורה נבוכים)

כח הדמיון פחות מופשט מהשכל העיוני, והוא נמוך ממנו מבחינה זו. אבל הלב הוא העליון כי בו החיבור של כל הכוחות. אבן סינא מסביר שהכח המדבר, שהוא המדרגה השכלית שהיא באותו רובד של כח הדמיון ושייכת אליו, יכול להיות מחובר לכוחות הכי נמוכים עד הגוף ממש, ויכול להגיע בעצמו גם לתפישה מופשטת לגמרי, השכל העיוני זה הכח המדבר בעצמו שהגיע ליכולת לתפוש את המופשט. הכח המדבר הוא הקו שמתוח מהכי גבוה עד הכי נמוך, קו האמצע שמחבר את הכל. לכן הלב שהוא כח הדמיון הוא האיבר הראשון במעלה. כי הוא הכל, הוא היחסים כולם, החיבורים כולם. המהות של האדם היא בגרעין שלה היחסים, החיבורים, זה לא משהו קבוע שעומד בפני עצמו כ"אני" או "מהות" (בפסיכולוגיה מתפתחים כיוונים כאלה שמשתמשים בשם הרחב מאוד של של 'יחסי אובייקט', כגישה שהולכת ותופשת מקום מרכזי).

.

הרמב"ם כתב במו"נ א' ל"ט:

""לב" – שם משתתף, הוא שם האבר אשר בו התחלת החי, כל בעל לב: "ויתקעם בלב אבשלום" (שמואל ב יח, יד). וכאשר היה זה האבר באמצע הגוף, הושאל לאמצע כל דבר: "עד לב השמים" (דברים ד, יא), "בלבת אש" (שמות ג, ב).

והוא שם מחשבה גם כן: "לא לבי הלך" (מלכים ב ה, כו); רוצה לומר: הייתי נמצא במחשבתי כשאירע כך וכך. ומזה העניין: "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו, לט), רוצה לומר: רדיפת מחשבותיכם. "אשר לבבו פונה היום" (דברים כט, יז), מחשבתו סרה.

והוא שם העצה: "כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד" (דברי הימים א יב, לט), כלומר, על עצה אחת. וכן אמרו: "ואוילים בחסר לב ימותו" (משלי י, כא), כלומר, בחסרון עצה. […]

והוא שם הרצון: "ונתתי לכם רועים כלבי" (ירמיהו ג, טו); "היש את לבבך ישר כאשר עם לבבי" (מלכים ב י, טו), כלומר, רצונך ביושר כרצוני. וכבר הושאל לבורא לפי זה העניין: "כאשר בלבבי ובנפשי יעשה" (שמואל א ב, לה), עניינו: יעשה כפי רצוני; "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג), השגחתי ורצוני.

והוא שם השכל: "ואיש נבוב ילבב" (איוב יא, יב), כלומר ישכיל; וכן: "לב חכם לימינו" (קהלת י, ב), שכלו בעניינים השלמים; וזה הרבה. ולפי זה העניין הושאל לשם בכל מקום, רצוני לומר שהוא מורה על השכל, אלא הזר שהוא מורה על הרצון, כל מקום כפי עניינו. וכן: "והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט), "ולא ישיב אל לבו" (ישעיהו מד, יט), וכל מה שדומה לו, כולו בחינת שכל, כמו שאמר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" (דברים כט, ג), כמו "אתה הראת לדעת" (דברים ד, לה).

אמנם מאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" (דברים ו, ה), פירושו אצלי, בכל כוחות לבך, כלומר כוחות הגוף כולם, כי התחלות הכל מן הלב. והעניין, שתשים תכלית פעולותיך כולם השגתו, כמו שבארנו בפרוש המשנה ובמשנה תורה"

כל דבר נקרא לב, כי כל הכוחות קשורים לאחד דרך האמצע המשותף, הלב.

.

ובמו"נ ב' ל' כתב:

"דע – שיש הפרש בין הראשון וההתחלה, וזה שההתחלה היא נמצאת במה שהיא לו התחלה, או עמו, אף על פי שלא תקדם לו בזמן, כמו שיאמר שהלב התחלת החי, והיסוד התחלת מה שהוא לו יסוד"

.

בהלכות יסודי התורה ד' ז' כשהרמב"ם מבאר איך לומדים את הסוד, הוא מדבר דווקא על הלב:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […], והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

כי הלימדו הזה דורש לימוד שבו השכל והלב משיגים ביחד, כאחד. כמו שבמאמר השושנה מדברים על היופי של השושנה, על הצבעים של אדום ולבן, שזה כח הדמיון ועל התרגום של זה למושגים של שכל, שמתרגם אדום ולבן לדין ורחמים.

האיחוד הזה של הכוחות המשיגים הוא מה שהרמב"ם קורא לו הנבואה, לא כשלמות שמובילה לידיעת העתיד בוודאות מוחלטת על ידי שמגיעים בלימוד להשגת הרובד של נצח שממנו הזמן כולו מקבל מציאות, אלא כדרך לימוד. (ידיעת העתיד של הנבואה לא נובעת מהתגלות אלוהית אלא מהשגה לימודית של הנביא. אצל הרמב"ם אין בכלל דבר כזה "התגלות אלוהית", כי המציאות היא האלוהות עצמה בגלוי. רק מי שתופש שהמציאות היא מחוץ לאלוה, או שהוא נסתר בה, יכול לחשוב שיתכן שאלוה ייכנס אליה ויתגלה בה כמשהו שמתגלה מבחוץ לה. גם "התגלות אלוהית" זה סותר את הנצח של האלוה, שאצלו אין שינוי והוא לא נפעל משום דבר, זה חוסר שלמות בבריאה, שצריך גילוי אלוהי זר לה כדי להשלים אותה. ואצל הרמב"ם הבריאה עצמה היא הגילוי האלוהי השלם, האלוה גלוי לגמרי תמיד, כמו שעצם העובדה שהמציאות נמצאת זה גלוי תמיד, לכן לא שייך לדבר על "התגלות אלוהית". יש הסתר בעולם, אבל זה נובע מעיוורון האדם, והאדם אחראי על העיוורון הזה ובעמל הלימוד הוא יוצא ממנו ומגיע לראות בגלוי את מה שתמיד גלוי מצד עצמו. יש התגלות אלהית שהיא כמו שיעור, זה עניין שקיים במציאות שמונחים בה "עזרי לימוד", דברים שמלמדים את מהותה האמיתית שהיא האלוהות. הרמב"ם במו"נ א' ס"ו כותב שלוחות הברית הם לא נס, והם לא יותר נס מפיזור הכוכבים בשמיים. שני הדברים הם מציאות קיימת שמונחת מששת ימי בראשית, ושעוזרים ללמד את מי שמסתכל עליהם את מהותה האמיתית של המציאות שכולה היא רק גילוי הרצון האלוהי. זה לא המושג שאנו רגילים אליו של "התגלות אלוהית" שהיא משהו שפתאום נכנס מבחוץ לתוך המערכת של המציאות החומרית)

.

המשכן נברא בחכמת לב דווקא, כי הוא חיבור של המופשט והגופני. הוא השושנה, כל העולם הוא שושנה, והמשכן ואחריו המקדש הוא אותה שושנה בדרך גלויה יותר. כמו שלוחות הברית ופיזור הכוכבים בשמיים הם אותה מציאות בדרך גלויה יותר.

.

.

כל זה הרחבה של מה שדיברנו שהזוהר מדבר בשני מישורים, האחד תפישת היופי של כח הדמיון, שושנה, אדם ולבן וכו', והשני ההשגה השכלית של זה, כנסת ישראל, דין ורחמים וכו'.

התשוקה שמתעוררת מכח הדמיון, היא עיקר התשוקה והיא כוללת את כל הכוחות, כל מדרגות התשוקה, כי הלב הוא האמצע של הכל שמחבר את הכל לאחד. (ובלב נמצא יצר הרע שהוא הכח שמפריד בין כוחות הגוף לשכל. השכל מתבייש בכוחות הגוף ורואה בהם הפרעה להתקדמות אל השגת המופשט, והגוף רואה בשכל משהו שמתייהר ורומס. אהבה שלמה שכוללת את כל הכוחות היא יצר הטוב, גם אם יש בזה כוחות של הנאה גופנית מביאה ואכילה וכיו"ב, הם כולם יצר הטוב. אהבה שהיא רק רוחנית זה יצר הרע, באותה מידה כמו תאווה גופנית שהיא רק גופנית. והתיקון הוא לא להחניק את התשוקות הנפרדות, אלא לחבר אותן כל המדרגות של האדם)  

.

.

הלבן הוא כלל הצבעים, לבן גמור אין בו תפישה. צהוב הוא הצבע שמתפרץ החוצה, השמחה. כחות הוא הצבע ששוקע פנימה, העצבות. שניהם ביחד באיזון והשלמה זה הירוק שהו אמאוזן ומרגיע. שניהם ביחד שהם במריבה זה עם זה, זה האדום, שיש בו פריצה החוצה ושקיעה פנימה בחוסר איזון, בסכסוך מדמם. מה שרוצה לפרוץ החוצה הורג את הכח של שקיעה פנימה שעומד בדרכו ולהיפך. 

.

.

המציאות שלנו היא סתירה, יש בנו כח של שקיעה פנימה, התכנסות, כיבוי היש וחזרה אל המקור, אל האין. כי האלוהים הוא לבדו קיים וכל מה שאיננו הוא, לא קיים. זו האמת, והכחול הוא הכח שמושך אליה. אבל הכיבוי הזה מבטל את הגילוי, הגילוי הוא בהיותנו קיימים, פורצים החוצה מהמקור שמעניק לנו את המציאות, זה הצהוב.

מה שאומרים שהעולם נברא יש מאין, אין הכוונה שפעם היה אין וכעת יש רק יש. הרי הבריאה היא לא בזמן (כמו שכתב המו"נ ב' י"ג וב' ל'), אלא הקדימה של האין, הוא האלוה כאין סוף, בלי שיש שום דבר חוץ מאחדותו הפשוטה שאין בה מורכבות כלל, היא קדימה מצד סדר הוויה, כלומר שהאין הוא סיבת מציאותו של היש. והאין הוא בנצח, אין בו זמן. הוא תמדי כאן, ותמיד ביחד עם היש נמצא גם האין.

היש ואין יכולים לסתור זה את זה, זו מידת הדין, כי האין גובר. אם היש סותר לאין, הרי היש הוא שקר, כי אין משהו שיוצא מחוץ לאחדות האלוהית, והדין נותן שהאין גובר כי הוא האחדות ואם היש מעמיד את עצמו כסותר לאחדות הזו דינו להתבטל. לכן מידת הדין היא האדום, היש והאין כסותרים. 

.

בעקדת יצחק כשהבורא אמר לאברהם קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה, זה לא שקר שנועד רק לנסות את אברהם. זו אמת. מה שהבורא אמר בסוף לשחוט את האיל, זה רק כדי שהתבטלות המציאות של יצחק תמשיך להיות, כהתבטלות. יצחק נשאר עקוד על המזבח, קיים לתמיד כקרבן עולה.

.

.

דיברנו בשבוע שעבר על הצבעים השבורים, כמו צבעי השקיעה, השלכת, הזקנה. יש בהם את האור שמתגלה ביותר על מצע של חושך, אבל יש בהם גם את התגלות של החושך על מצע האור. זו התגלות מידת הדין, וזה עיקר האמת. התורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה, הגילוי הוא השחור שמתגלה על רקע הלבן. השקיעה היא גילוי של יופי הלילה על מצע שאריות האור. 

ושני הצדדים נמצאים, זה עומק הקסם של יפי השקיעה, שהיא מצד אחד גילוי החושך על מצע האור, ומצד שני גילוי האור על מצע החושך. האמת היא החושך, הביטול כלפי המקור, האין, והאמת היא האור, המציאות של הנבראים שהם "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", הם הגילוי של האחדות.

.

.

.

.

העולם הזה הוא הגילוי של האור מתוך החושך. רק על רקע החושך האור מתגלה. החומר הוא החושך כי הוא מכריז על עצמו שהוא המציאות במובן הכי ראשוני מוחלט ואמיתי. האחדות של הבורא שהוא המופשט המוחלט היא האור. אור שבוקע מחושך יש בו יופי מיוחד. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. האור שלהם גדול כי הם היו בחושך והאור בקע מהחושך. 

האור שבוקע מהחושך קלוש, אבל יש בו את האיכות המיוחדת של אור שבוקע מחושך, כי הרקע של חושך גורם לתפישה באור. כשרואים בליל חורף חשוך נרות חנוכה מהבהבים בחלון, יש באור הקטן הרועד הזה משהו מיוחד. יש בו צד של תפישה באור, חווייה של אור, אפילו יותר מהשמש באמצע הצהרים. 

העולם הזה הוא כמו להסתכל על נרות חנוכה, עם התפישה הזו באור מגיעים לעולם הבא, שהוא כמו להסתכל לתוך השמש, וההסתכלות לא מעוורת. כי יש בנו תפישה של חושך שמאפשרת להשיג את האור גם כשאין חושך כלל.  

בהלכות תשובה סוף פרק ח' הרמב"ם כותב שהעולם הבא נמצא כאן. המציאות כולה היא דיבור איתנו, "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים", השמיים הם הדיבור האלוהי, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. וכך גם הארץ. דיבור הוא האמירה והשמיעה ביחד, ואם הדיבור הוא המציאות הרי אופן שמיעתנו את המציאות הוא המציאות. 

למשל אם תלמיד חכם ובנו הולכים לבית המדרש, אצל האב המציאות היא בית מדרש, ואצל הילד המציאות היא חדר סתם. כך מי שמשיג את המופשט אצלו העולם זה העולם הבא, גם אם הוא עוד חי, ומי שלא משיג אצלו זה עולם הזה. בעולם הזה יש תפישה של אור על מצע חושך וחושך על מצע אור, היופי של צבעי השקיעה השבורים. של הנרות המרצדים שאורם מהבהב. על זה אמרו שהעולם הזה הוא מבוא לעולם הבא. אחרי תפישה כזו אפשר לתפוש גם אור מבהיק.

.

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. 

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.

.

.

על המיוחד שיש באור של העולם הזה, שהוא בתוך חושך, יש גמרא מאוד יפה, בברכות ה' ב' (אני כותב מתורגם לעברית, אפשר לקרוא את המקור הארמי בפנים):

" רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א"ל אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה."

רבי אליעזר חלה [מבואר מההמשך שהיו לו ייסורים, כאבים]. נכנס אליו רבי יוחנן. ראה [רבי יוחנן] שהוא ישן בחדר אפל [בלי חלונות, מרוב עוני]. גילה [רבי יוחנן] את זרועו ונפל אור [זה אור שנובע דווקא מהגוף, האור מפניו היה רוחני, חכמת אדם תאיר פניו, לכן גילה את הזרוע שהיא בשר]. ראה [רבי יוחנן] שהוא בוכה.

רבי יוחנן שאל את רבי אליעזר הבוכה למה אתה בוכה?

אם משום תורה שלא הרבית, למדנו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים". 

ואם משום שאין לך מזון לאכול, לא כל אדם זוכה לשני שולחנות [שולחן של תורה ושולחן של עושר. ודייך שזכית לתורה].

ואם משום בנים [שמתו בניך], זו העצם של בני העשירי [לרבי יוחנן מתו עשרה בנים, והוא היה נושא בגלימתו חתיכת עצם קטנה של בנו העשירי, ואותה הראה לרבי אליעזר].

אמר [רבי אליעזר] אני בוכה על היופי הזה שיבלה בעפר [היופי של בשרו של רבי יוחנן, שהפיל אור בחדר, יבלה בעפר כי הוא בשר]. 

אמר לו רבי יוחנן, על זה וודאי יש לבכות, ובכו שניהם.

בין וכך אמר לו רבי יוחנן: "חביבים עליך יסורים?"  אמר לו לא הן ולא שכרן. הושיט לו ידו והקים אותו [מחוליו].

.

נצייר את התמונה, אחד מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות שוכב בעוני בחדר חשוך ומתייסר בחוליו. ורבי יוחנן מגלה את זרועו ונופל אור בחדש, מהיופי של בשרו. איזה אור זה היה?

החדר נשארה בו אפלולית. זה היה אולי משהו כעין האור בציורים של רמברנדט, אור שמאיר בתוך חושך, ואל מסלק את החושך, רק מאיר בו.  

יופי כזה אין בעולם הבא. זה בלה בעפר, זה יישאר בעפר כשנזכה לעולם הבא שאין בו עפר. ועל זה הם בכו.

.

.

ראינו בשיחות של רבי ירוחם שמידת הדין בעיקרה היא היושר, להצדיק את הדין מתוך יושר. יהודה נמסרה לו המלכות, כי הוא הודה לתמר. תמר נדמתה לו לזונה, הוא בא עליה במחשבה שהיא זונה, והשאיר את סימניו בידה עד שיביא את התשלום. כשהיא הרתה רצו להרוג אותה, והיא אמרה שהאב של העובר שבבטנה הוא מי שהסימנים האלה שלו, ולא אמרה שזה יהודה. ויהודה הודה בזה. הוא בחר את היושר על פני המציאות הפרטית שלו, מעמדו וחשיבותו. היושר זה החיבור אל המציאות, אל המקור של המציאות, העדפה שלו על הפרטי. וזו מידת הדין.