0003 מאמר השושנה

קישור לקובץ שמיעה לבד (אם אינו פועל אפשר להקליק בלחצן ימני save link as ולשמור)

סיכום השיעור:
 

 
מה שאמרתי שיש שתי קריאות בעניין השושנה, זה כתוב בספר זהרי חמה מאת רבי אברהם אזולאי:
2021-02-18 09_16_23-זהרי חמה א צילום - PDF-XChange Editor

.

.

לשון הזוהר שאנו לומדים (מתורגם לעברית)

"רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כָּתוּב (שיר השירים ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מִי הַשּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל [משום שיש שושנה ויש שושנה]. מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁהִיא בֵּין הַחוֹחִים יֵשׁ בָּהּ אָדֹם וְלָבָן – אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהּ דִּין וְרַחֲמִים. מַה שּׁוֹשַׁנָּה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עָלִים – אַף בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁמַּקִּיפוֹת אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ."

.

היה לא ברור מה עניינם של החוחים, אם השושנה היא ספירת מלכות שהיא כל המציאות, איך יש קוצים. 

כלפי זה הסביר שיש שושנה ויש שושנה. 

הלשון: "מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁהִיא בֵּין הַחוֹחִים" מורה ששי שושנה שהיא בין החוחים (ועליה אנו מדברים), ויש שושנה אחרת שהיא לא בין החוחים.

יש שתי שושנים, זו למעלה מזו. (ההבדל בין נבראים מופשטים הוא רק במדרגתם מי למעלה מהשני בסדר ההווייה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ה'-ז')

בפעם הקודמת פירשנו שהשושנה שאינה בין החוחים היא היופי הגשמי שאינו זיו שמורה על משהו עליון בלתי מושג, אלא מראה את עצמו כאילו רק הוא קיים ואין שום דבר מאחריו. זה השקר של החומר שהוא העדר ומציג את עצמו כאילו הוא יש גמור, ורק הוא המציאות האמיתית. כמו שבמכות מצרים אמרו חז"ל:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ." (שמות י' כ"א)

על הלשון "וְיָמֵשׁ" פירש רש"י שהוא מלשון מישוש, שהיה אפשר למשש את החושך. וכתב (בשם המדרש): "שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש" זה החומר המוחשי שהוא רק העדר ונראה כמו תוקף וחוזק המציאות. וגם היופי שיש בו נראה כמשהו שקיים בפני עצמו ולא כזוהר שבא ממקור בלתי מושג, הוא המופשט המוחלט, האין סוף. זה היופי שחזי לסקלי בשיר קורא לו האמנות. 

.

השושנה הנמוכה, החומר, מה שהיופי שלו מונח בו עצמו ולא נתפש כזיו של משהו עליון, אין לה חוחים, אם מסתכלים במבט חומרי גמור, היא שלמה. החומריות נמצאת בנו באמת, המבט החומרי נמצא בנו באמת, לכן השושנה הזו קיימת והיא שלמה. 

השושנה שיש בה חוחים היא השושנה שהיא זיו היופי העליון הלא-מושג. אף פעם איננו תופשים אותה בשלמות ותמיד יש בנו חלקים של תפישה חומרית.  

.

כתבתי בעניין של השושנה התחתונה, אידיאת היופי והאמנות, וזה התארך. הנסיון כאן הוא לסכם ולקצר כדי להקל לעקוב אחרי מהלך הדברים, לכן הסרתי מכאן את הדברים, והם מופיעים בסוף רשימה זו כהערה נפרדת בסוגריים. 

.

.

הלשון "יש שושנה ויש שושנה" אומר שיש שתי שושנים זו למעלה מזו, אחת מהן היא בין החוחים והשנייה אין לה שייכות לחוחים. כיוון שלא התפרש האם השושנה שבין החוחים היא התחתונה או העליונה, הרי שתי האפשרויות כלולות בלשון של הזוהר. 

מלבד האפשרות שאמרנו שהשושנה שלא שייכת לחוחים היא התחתונה, החומרית, יש פירוש אחר שהשושנה שאין לה שייכות לחוחים העליונה. המקובלים כתבו שהשושנה העליונה היא ספירת בינה. 

בשם י' ה' ו' ה', הה"א הראשונה היא ספירת בינה, והה"א האחרונה היא ספירת מלכות.

ה"א מסמלת מציאות (היו"ד היא רק נקודה והוא"ו הוא רק קו). הה"א הראשונה היא נקודת ההתחלה הראשונית של המציאות, נקודת ההשקה בין האין סוף המוחלט שנקרא "אין", לבין המוגבל שהוא המציאות הה"א האחרונה היא העתק של אותו דבר עצמו, רק כשהוא בחומר. 
במדרש רבה א' א' המשל הוא שהה"א הראשונה היא כמו התוכנית האדריכלית, והה"א האחרונה היא כמו הבניין שבנוי מאבנים ועצים. הם אותה צורה בדיוק רק שזה מופשט וזה בחומר. 

הה"א העליונה, השושנה העליונה, מושלמת ואין בה חוחים, ובשושנה התחתונה שהיא ספירת מלכות יש חוחים. 

זה הפוך ממה שלמדנו בשיעור הקודם שהשושנה העליונה היא ספירת מלכות ויש בה חוחים, והתחתונה היא המראה השקרי של החומר המוחשי שמשקף את השושנה כאילו אין לה מקור עליון, אלא כולה חומר ארצי בלבד, ושם אין חוחים. כי המבט החומרי שלם ואין פגם בשושנה שהוא רואה מלבד שהיא מנותקת משרשה. בעצם כולה חוח, אבל לא רואים את זה. אם מצליחים להשיג קטעים מהיופי בדרך שיש להם מקור עליון, אז השרידים של השושנה החומרית, שתמיד קיימים, הם החוחים. 

.

.

.

ספירת כתר היא הרצון העליון שהוא מעל השכל. באותיות השם י' היא חכמה, ה', היא בינה, ו' הן שש ספירות אמצעיות, וה' היא מלכות. הכתר הוא קוצו של היו"ד, רק שערה קטנה שיוצאת מהיו"ד ומצביעה כלפי מעלה, אין בה ממש, זה רק הידיעה שיש משהו למעלה בלי שאפשר לתפוש אותו כלל (גם לא היינו יודעים כלל שיש משהו למעלה שאי אפשר לתפוש, רק כיוון שיש מציאות, בהכרח יש לה מקור שהוא הכרחי המציאות שממציא כל נמצא (כמו שהוכיח בעמקות במו"נ ב' א' בעיון השלישי), ורק מזה יודעים שיש משהו שלא נתפש).

ספירת חכמה, ואיתה ביחד גם ספירת בינה, זה הנקודה הראשונה של היש. נקודת ההשקה בין הרצון שמעל השכל, רצון שאינו מוגבל, להתחלה של השכל, כלומר המוגבל (הגדרה, מהות, היא הגבלה, ורק את זה תופש השכל). 

ספירת חכמה היא המושכל הראשון שנקרא בלוגיקה חוק הזהות (נקרא גם חוק הסתירה), ומנוסח א'=א'. 

זה אומר שא' אינו ב' אלא רק א', כלומר לא יתכן שהמספר אחד הוא גם המספר שתיים או שלוש או כל מספר אחר בעת ובעונה אחת, שכלב הוא גם סוס או כל דבר אחר בעת ובעונה אחת, שדבר נמצא וגם לא נמצא בעת ובעונה אחת, שדבר שחור וגם לבן בעת ובעונה אחת.

אם אומרים בפיזיקה החדשה שאור זה גם גלים וגם חלקיקים בעת ובעונה אחת, או שיש חלקיק שיכול להימצא בשני מקומות באותו זמן, או שאם מפזרים עשרה קוונטים ושוב אוספים את כולם ואז אחרי האיסוף הם יכולים להיות חמש או חמש עשרה, זה נראה לא נתפש כלל בשכל כי זה נגד חוק הזהות. אלה חריגות בתוך עולם שכולו נשלט על ידי חוק הזהות. אם אין בכלל חוק הזהות אז אין שום דבר כלל. אין שום "מושג", אין שום "משהו", כי כל דבר יכול להיות באותו זמן גם כל דבר אחר עד אין סוף, הכל הופך לבלילה שלא מוגדר בתוכה שום משהו נפרד. שום דבר לא מוגדר וגם המושג "הגדרה" לא קיים. השכל נמחק לחלוטין במצב כזה. זו האחדות הפשוטה שאין בה מורכבות כלל שהיא הבורא כאין סוף, לפני הצמצום, וזה נקרא "אין" כי אין שם שום דבר, אין בכלל מושג של "דבר" ואין בכלל שום מושגים ולא את המושג "מושג".

"יש" זה אפשרות שיהיה משהו. ספירת חכמה זה עוד לא שיש משהו, יש רק נקודה שהיא בעצמה שום דבר, אבל היא האפשרות שיהיה משהו. זה מושג הגבול המופשט, לא גבול של משהו אלא גבול כגבול, מופשט לגמרי. הוא מופשט באותה רמת הפשטה של "מציאות כמציאות" (בלי מציאות של "משהו") שזה הבורא. גם הגבול הוא הבורא בההתגלותו כמצומצם. העיגול הריק שבאמצע אור אין סוף, במשל של האר"י על הצמצום (שבתחילת הבריאה הכל היה אור אין סוף פשוט והתהווה בו עיגול פנוי, ריק, ששם המקום לנבראים, ולתוך העיגול חודר קו של אור אין סוף ומצייר את הצורות), הוא גם האלוה עצמו בלבד, הרי אין באמת שום דבר מחוץ לו, אבל זה גילוי של האלוה כמצומצם, כמוגבל, זה עשר הספירות שהן אור אלוהי אבל הן כלים, כלומר דברים מוגבלים, כי יש להם הגדרה שקובעת את המהות שלהן. חסד מוגדר כהשפעה ודין מוגדר כעצירת השפעה וכו'. מה שמוגדר הוא מוגבל. האין סופי פורץ מחוץ לכל אפשרות הגדרה כלשהי הוא הכל, שום גדר של הגדרה לא תגביל אותו. 

.

הרצון העליון שמעל ספירת חכמה לא שייך בו שינוי, כי שינוי זה רק אחרי חוק הסתירה, כי אחרי שיש הגדרה שמשהו הוא כך וכך, אפשר לומר שהשתנה להיות אחר. אבל ברצון העליון אין משהו שהוא 'כך וכך', אין הגדרות של שום דבר ואין כלל 'משהו' אז גם אין שינוי, לא כי זה סטטי וקבוע אלא כי זה מעל הקטגוריה של שינוי. כמו שמספר לא יכול להיום חם, לא כי הוא קר אלא כי הוא מופשט מעל הגדרות של חם או קר, הוא לגמרי מחוץ לקטגוריה של חם או קר. כך הרצון העליון הוא מחוץ לקטגוריה של משתנה או לא משתנה. לכן גם לא יכול להיות בו חסרון, כי חסרון זה חסרון של משהו, ואין 'משהו' כלל. הסיבות שאמרו שאיננו מייחסים רצון לבורא כי רצון זה שינוי וחסרון, רצון זה גם הפעלה של משהו שגורם לרצות אותו, אבל אם אין 'משהו' אין הפעלה של משהו. בטח לא משהו חיצוני כי אין חוץ כלל. הרצון הוא אחדות פשוטה, הוא המציאות המופשטת בעצמה. (זה התוכן של דברי המו"נ ב' י"ח, בדרך השני)

.

.

הרצון העליון נקרא 'אין' אין שם שום דבר כי דבר דורש הגבלה, עד כאן הוא הדבר. 

חוק הזהות, הגבול כשלעצמו, האפשרות להגדיר משהו, עוד לפני שיש משהו שהוגדר, זה כבר היש. זה בריאת יש מאין. המוגבל נברא מהאין סוף, הוא קיים מסיבת האין סוף. ספירת החכמה היא הנקודה הראשונה שאין בה ממש, כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א', שממנה הכל יצא אל הפועל. כי היא הגבול כשלעצמו וזה בריאת האפשרויות שיהיו דברים, ואחר כך כל מה שנוצר הוא מימוש של האפשרויות האלה. היא החומר הראשון כמו שכתב שם הרמב"ן שהיא ה"היולי", שפירושו החומר הראשון. זה התוהו שהוא התחלת העולם, העיגול הריק. זה תוהו ועיגול ריק כי זה העדר, גבול הוא העדר, הוא מעדיר את האור הפשוט האין סופי. הוא מצייר בו צורות על ידי שהוא מסתיר חלקים ממנו, כי הוא מוגבל ומוכרח להסתיר חלק מהאין סוף. הצורות זה כמו מגזרת נייר, או חקיקה באבן, שהן העדר. 

נניח שיש בשמי הלילה אלומת אור שמאירה אל תוך החושך, והיא ברוחב אין סופי. לא רואים שום דבר כי האור הולך לחלל החושך האין סופי. אם פתאום בלון עף באוויר, רואים עיגול אור בצורת הבלון, האלומה נופלת עליו. הבלון הוא המוגבל, הוא כלי לאור, כלומר גבול לאור. קודם היה 'אין' ועכשיו זה 'יש', יש אור, זה הבריאה של 'יש' מ'אין'. שהיא על ידי הגבול. לפי הבריאה לא היה כלל מושג של גבול. מה שנברא זה מושג הגבול. מעכשיו אפשר לעשות כל מיני בלונים בכל מיני צורות, וכולם הם יציאה אל הפועל של האפשרויות שהיו במושג 'גבול'. 

.

.

בנקודת ההשקה של המעבר בין הלא-מוגבל למוגבל, שם המוגבל הוא בדיוק כמו שראוי שיתהווה מהלא- מוגבל, הוא עוד לא בחומר. נקודת ההשקה אין לה מציאות, היא כבר לא האין סוף ועדיין לא המוגבל, זה בדיוק הגבול ביניהם. כמו שבמוות יש נקודה אחת של זמן שהיא כבר אל חיים ועדיין עוד לא מוות, בבין השמשות יש נקודה אחת של זמן שהיא כבר לא היום ועדיין לא הילה. זו נקודה שהמשך שלה אפס, היא רק קצה של קו. אי אפשר לעמוד עליה. אבל באמת הכל שם, שם הוא סוד מעשה מרכבה שהוא הסתירה בין הלא-מוגבל למוגבל, שם היא המציאות לפי האמת, כבר נפרדה מה'אין' של האין סוף, ועדיין לא נכנסה להיות 'יש', כי באמת אין יש מחוץ לאין סוף.

בהלכה יש עיסוק רב בנקודה שבין יום ללילה, שבין חיים למוות (זה קובע הרבה דברים לגבי גט או ירושה ועוד), ועוד נקודות גבול רבות כמו זה. מה שנקבע שם הוא מה שקובע את הכל. משם הכל מקבל את הדין ההלכתי שלו. כי לפי עומק האמת הכל הוא רק גבול ולא יותר. 

משיק למעגל 

נניח שהמעגל הוא השמש, והקו הוא האופק. אי אפשר לומר שהשמש לא זרחה, כי לא לזרוח הכוונה לא להגיע אל קו האופק והיא כן הגיעה. אבל היא גם לא זרחה כי לזרוח זה לצאת מקו האופק והלאה, והיא עוד לא עברה את קו האופק. זו נקודה שלא קיימת במציאות הטבעית החומרית, כי זו רק נקודה בלי שום משך, אורכה הוא אפס, לכן היא אל קיימת, היא רק תפישה מופשטת. זה האופן שבו המציאות כולה קיימת. היא עוד לא זרחה החוצה מהבורא, אבל גם אי אפשר לומר שלא נבראה כלל, כי היא על הגבול. יש גבול, וממילא להיות על הגבול זה גם אופן של יציאה מחוץ לבורא אפילו שלא חצינו את הגבול. 

 

.

במסכת שבת נאמר:

"רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו" זו נקודה שלא קיימת בטבע, לכן אי אפשר לעמוד עליה, אי אפשר להיות בה, ולכן גם לא לציין את מקומה או לתפוש אותה בדרך כלשהי.

.

העמידה על הגבול בין הזריחה ללא זריחה, בין היציאה לנפרדות ובין להישאר באחדות, זה עוד דרך לסמל את סוד האהבה. האהבה היא סתירה, מוכרח שיהיו שניים, אבל ביחד עם זה שהם שניים הם גם לגמרי אחד. גם כאן, הבורא והבריאה הם שניים, כי הבריאה היא כבר על הגבול ממש, לא נעצרה לפני שהגיעה לגבול הניתוק, היא עליו ממש. אבל הם אחד לגמרי כי הבריאה לא יצאה מהגבול אל הניתוק. התפישה הזו היא המציאות בבחינת בינה (בינה וחכמה הם דבר אחד לענייננו, בספרי קבלה כתבו שאי אפשר כלל להפריד בין חכמה ובינה, זה עניין אחר שנעסוק בו במקומו).

אין כאן התלבשות בחומר, כי הבריאה לא יצאה מהבורא, היא עדיין מופשטת לגמרי, לכן הבריאה מושלמת, זו השושנה העליונה שאין בה חוחים. 

השושנה התחתונה היא ספירת המלכות, והיא בחומר ולכן יש בה חוחים. 

 עצם המושג של גבול, גם אם לא עוברים אותו, הוא אילוץ של החופש המוחלט של האין סוף. הוא סתירה לחופש הזה. 

שואלים האם הבורא משועבד ללוגיקה, האם היא יכול לברוא מרובע שאורך אלכסונו שווה לאורך צלעו , או לברוא אבן שהוא לא יכול להרים (התשובה המדוייקת לשאלה האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים היא, שברצונו החופשי הוא בחר להיות לא יכול לברוא אבן כזו. האין סוף בחר לברוא את הצמצום, הכתר (שהוא מעל הלוגיקה ואצלו אין סתירה לברוא אבן כזו), בחר את החכמה שהיא הלוגיקה שרואה סתירה בלתי אפשרית בבריאת אבן כזו. שוב סוד הצמצום של החיבור בין הלא-מוגבל למוגבל)). הוא משועבד ללוגיקה כי ברצונו החופשי הוא רצה להיות משועבד. הוא רצה להצטמצם ברצונו החופשי. כעת המציאות שהוא מצומצם, יש את ספירת החכמה. לכן כעת התשובה היא שהוא לא יכול לברוא מרובע שאורך אלכסונו שווה לאורך צלעו (כמו שכתב במו"נ ג' ט"ו עיין שם היטב), כי זה נוגד את החכמה. אבל הוא זה שרצה ברצון הראשון העליון החופשי לחלוטין שהוא מעל השכל שתהיה חכמה ושהכל יהיה תחת הכרח החכמה.

החכמה היא החומר הראשון, והחומר הוא אילוץ על הבורא. אילוץ מרצונו ועדיין אילוץ. חז"ל אמרו שהקב"ה אמר אם תשאלו עוד אחזיר את העולם לתוהו ובוהו, כלומר הוא יכול למחוק את החכמה שברא ולחזור לרצון הראשון ולא להיות משועבד לשום לוגיקה. כשחנה התפללה לבן, התשובה היהת שלא יתכן שיהי הלה בן כי בששת ימי בראשית העולם נברא בסדר של חכמה מחייבת, ולפי הסדר הזה לא יתכן שיהיה לה בן כמו שלא ייתכן שאחת ועוד אחת לא יהיו שתיים. והיא טענה מי קבע שכך הסדר, והקב"ה החזיר את העולם לתוהו ובוהו וברא מחדש את החכמה בלוגיקה אחרת שלפיה כן יתכן שיהיה בן (כמובן יש כאן בלי סוף שאלות ולא נעסוק בזה).   

.

.

בסיפור הבריאה השני שמתייחס לחומר, כותב אפלטון (בטימיאוס):

0

[…]

.

.

12

[…]

.

.

34

.

.

בסיפור הבריאה הראשון הוא דיבר על הדוגמה שהיא המקור העליון, הכתר, ועל מה שנבנה בהתאם לדוגמה, היא המלכות. וכמו שנאמר בבראשית רבה א' א' שהמלך (הוא השם יתברך כלומר ספירת כתר, המקור העליון), נתן תוכניות לאומן (ספירת מלכות, וכמו שכתב בפרדס רימונים) שיבנה ארמון לפי התוכניות האדריכליות.

סיפור הבריאה השני מכניס לתמונה את הצמצום, החומר הראשון, העיגול הריק שהאר"י דיבר עליו (בספר עץ חיים שער א' ענף ב' שהתחלת הבריאה היא שבאור אין סוף הפשוט נתהווה עיגול ריק. ולתוכו חדר קו של אור שמצייר בתוכו את כל הצורות). לזה אפלטון קורא"הכרח" בתחילת הקטע שהבאתי. 

הוא הדבר השלישי שאי אפשר להשיג אלא בהשגה תמוהה כמו חלום. העיגול הריק שכתב האר"י זה כמובן גם הבורא עצמו, הבורא עצמו ברא את עצמו ברצונו החופשי להיות אלוה מוכרח. אפלטון כבר כתב שהשכל לא באמת יכול לתפוש את זה.

.  

זה מקביל בדיוק לסיפור הבריאה השני בספר בראשית ב' פסוק ד', שמספר מחדש והפעם מנקודת המבט שמתייחסת גם לחומר הראשון. לכן יש בה גם צד שבו הארץ קדמה לשמיים:

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם."

.

.

ההכרח הזה הוא רק בספירת מלכות ואיננו בספירות החכמה והבינה (שנחשבות לאחד). לכן השושנה העליונה של ספירת הבינה אין בה חוחים, והשושנה התחתונה שהיא המלכות, כנסת ישראל, יש בה חוחים. החוחים הם ההכרח. 

ההכרח הזה, הגבול, ההעדר, מכריח שתהיה החוסר שלמות בבריאה החומרית, מעצם מהותה. בריאה חומרית מושלמת זה כמו מים יבשים. זה סתירה למהות של עצמו. במהלך ההשתלשלות של ההווייה זה לבסוף מתבטא בדברים כמו הרי געש ושטפונות  או מומים מולדים וכיו"ב שהם חוסר שלמות בטבע.

זה לשון המורה נבוכים ג' י"ב:

"המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד הטבע ההויה וההפסד, רוצה לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלע״ז לנבי״ש, או שקיעת מקומות. וכבר בארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד [הכוונה שספירת החכמה היא הצמצום ומזה מתחייב חוסר שלמות], ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה נמשכת ההויה המינית.

הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה. ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה [פגיע, מועד לחוסר שלמות], ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר [חסרונות השלמות שכרוכים בחומר], אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה [הוא לא מבין שהוא רוצה דבר והיפוכו], וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה [הוא רוצה להיות קיים כנברא חומרי שבהגדרתו יכול לקבל פגיעה וחוסר שלמות] לא מקבל מעשה [ועם זה לא לקבל חוסר שלמות ופגיעות]. שאילו היה בלתי מקבל למעשה [בלתי פגיע כי לא תיתכן בו שום חוסר שלמות] לא נתהוה

[…]

ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעיתים רחוקים, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות, ואם יתגבר המתגבר ולא יאמר על צד זרות, הוא מעט מאד ואינו לא חלק ממאה ולא חלק מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות."

המומים וכל חוסרי השלמות הם החוחים שבשושנה התחתונה שלפי המהלך הזה היא ספירת המלכות. 

.

.

.

כעת נמצא שיש לנו שני מהלכים בטקסט של הזוהר.

מהלך ראשון  – לפי השושנה התחתונה זה השושנה המזוייפת של מי שלא רואה שיש לה מקור עליון, לא רואה שהיא זיו. לפי התפישה החומרית היא שלמה ולכן אין בה חוחים. והשושנה העליונה היא ספירת מלכות שהיא תפישת היופי כזיו של משהו עליון יותר מהיופי, המופשט, האין סוף. ויש בה חוחים כי התפישה החומרית מסתירה חלקים ממנה. 

מהלך שני  – השושנה התחתונה היא ספירת מלכות, ויש ב החוחים שהם חוסר השלמות שהוא עניין החומר. והשושנה העליונה היא ספירת בינה שהיא מעל החומר כי היא תפישה שהמציאות היא על גבול נקודת התחלת החומר, ועדיין אינה חומר.

(לגבי המהלך הראשון שתופש שאידיאת היופי היא לא זיו של המופשט אלא קיימת בפני עצמה (לכן היא נקראת תפישה חומרית כי אינה תופשת שאפשרית מציאות מופשטת אפלטון כתב יפה:

זיו הצלם הוא אידיאת היופי. עצם היסוד שממנו היא התהוותה הוא האין סוף, היא קיימת רק כזיו ששופע מהאין סוף, כמו צל שהאין סוף מטיל, לכן היופי נשגב כל כך. "צלם" כאן פירושו צל. כיוון שהיא רק צל היא צריכה משהו שיהיה לה מצע. כמו שצל קיים רק אם יש אדמה שהוא נופל עליה. בלי שהוא מצטייר על האדמה הוא לא קיים. האדמה היא החומר. למשל אם אני רואה תפוח יפה, החומר הוא המצע, הצורה של התפוח לא יכולה לעמוד בפני עצמה אלא חייבת מצע להצטייר בו, כמו שציור חייב בד או נייר. למה היופי חייב מצע? כיה וא רק צל, של האין סוף, הוא רק זיו. אם הוא היה קיים לגמרי הוא היה יכול להתקיים בלי מצע, ואז היה תפוח שהוא רק צורה ויופי בלי חומר. זה התפוח שהאמן רואה.  

חורמ וצורה הם מושגים שכל הזמן נעסוק בהם, וכל פעם נראה זווית אחרת שלהם, ואם הזוויות השונות יצטברו אולי נראה מצירוף הזוויות משהו תלת ממדי לגבי הנושא הזה. לכן אני מאריך בזה כאן, כדי שיהיה בסיס להמשך. )

.

.

שוב, יש שני מהלכים איך לקרוא את הלשון "בגלל שיש שושנה ויש שושנה. אלא לא שני פירושים שונים כי שניהם כתובים. אלא הם אחד, ננסה לראות איך הם אחד. (ההסבר שלי לא לגמרי מראה שהם אחד, עדיין נשאר שהפירוש מה הם חוחים שונה בין המהלכים. אפשר להראות שגם זה ביסודו אחד, אבל אני לא רוצה להאריך יותר מדי) 

.

.

ההסבר איך שני המהלכים הם אחד. ביסודו של ההסבר עומדת ההסתכלות שהגילוי הכי גבוה, נקודת ההשקה שבין כתר לחכמה, שם מתגלה הרצון הראשון שמעל השכל בנקודת תחילת גילויו בדרך של חכמה, והגילוי של החומר המוחשי הניתן למישוש שהוא הגילוי הכי נמוך (וכמו שכתוב בספר יצירה על הספירות: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", ובפיוט לך דודי: "סוף מעשה במחשבה תחילה"), שניהם הם מה שמתגלה לנו לגבי האין סוף שנוגע בתחילת המוגבל, זהו הרצון הראשון שמעל השכל. וכל מה שביניהם מגלה רק את המוגבל שהוא החכמה האלוהית והיופי האלוהי, הסדר. שכל זה הוא מערכת צורות, וצורות הן דבר מוגבל. לאין סוף אין צורה.  

הגילוי העליון הוא ספירת בינה היא השושנה העליונה שלפי המהלך השני היא זו שאמרנו שאין לה חוחים, והגילוי התחתון הוא השושנה התחתונה ביותר, החומר ממש, שלפי המהלך הראשון על זה אמרנו שאין לה חוחים. וכעת אנו אומרים ששתיהן אחד. 

.

.

הסבר איך החומר הכי חומרי ומוחשי ותחתון דווקא הוא גילוי של הרצון העליון שמעל השכל:

מקרה זה דבר שקורה בלי שכל, בלי חוק הסיבתיות שהוא המוגבל והשכלי. בלי הסדר של העולם שהוא החכמה. המדע המודרני לא מאמין כלל במקרה. לשיטתו כל מה שנראה מקרי זה כי איננו יודעים את כל המשתנים, אבל אם היינו יודעים היה אפשר לחשב הכל מראש, כי הכל הוא לפי חוקי הסיבתיות. (יש מי שרצה לומר שהטבע, החומר, פועל רק לפי סיבתיות הכרחית, חוקי הטבע, ולכן אפשר לחשב אותו מראש אם יודעים מספיק. אבל רצון האדם הוא חופשי, ויש לאדם בחירה חופשית. אחרי עיון מעמיק רואים שזה לא יתכן. בקצרה אפשר לציין שהאדם הוא חלק מהטבע, מהמציאותה חומרית, אם אומרים שהמציאות החומרית דטרמיניסטית, קבועה מראש, אז מנתקים לחלוטין את גוף האדם הקבוע מראש, הוא הרי חומר פיזי שפועל רק לפי חוקי התנועה של ניוטון, מהרצון החופשי. ואם אומרים שאין ניתוק מוחלט, הרי שרצון האדם פועל בטבע החומרי, משנה אותו לפי הבחירה החופשית, ואם כן הטבע החומרי לא קבוע מראש. יש עוד הרבה עיון בזה וככל שמתבוננים רואים יותר ויותר שזה לא פתרון.   

.

אריסטו מוכיח ומבאר (במטאפיזיקה אפסילון ג', ועי' גם בפיזיקה ספר ב' פרקים ה'-ז') שלא יתכן שאפשר לחשב את המציאות מראש גם אם יודעים את כל הנתונים הנדרשים, וזה מכריח שבאמת יש מקרה אמיתי, שבאמת קרה בלי כפיפות לשכל ולחוק הסיבתיות. 

אם למשל פתאום יופיע אדם ויאמר התהוויתי הרגע במקרה, בלי שום סיבה. בלי שכל וחוקים טבע או לוגיקה. אני לא אוסף של חלקיקים שהסתדר פתאום לאדם, התהוויתי במקרה כלומר בלי סיבה כלל, יש מאין, כי כל סיבה היא שכל וזה לא מקרה. אם מדען אתאיסט רציונליסט יראה את זה וייוודא לחלוטין שזה כך, הוא יאמר ראיתי נס ואני מאמין באלהים. הוא לא יוכל לומר שאכן זה קרה במקרה ספונטני סתם כך. חבריו המדענים ישאלו, הרי "אלוהים" זו מילה חסרת הגדרה, היא לא מובנת, ולכן לא יכולה להסביר כלום. ראית משהו לא מובן, ואתה משתמש במושג לא מובן כדי להסביר אותו, מה הרווחת?

התשובה היא שאלוהים זה לא נסיון להסביר את הנס, אלא ה"נס" כלומר המקרה (האמיתי, שאינו רק חוסר ידיעת הכוחות הפועלים), מוכיח שיש רצון לא שכלי ולא מסובב על ידי חוקי הטבע, שמכוחו קרה המקרה הזה. 'אלהים' בהקשר הזה זה רק שם נרדף לרצון, וכל מילה נרדפת אחרת תהיה טובה באותה מידה. לא יתכן שזה קרה בלי שמישהו רצה שזה יקרה, אפילו אם הרצון לא מובן כלל, לא מי רצה, לא איזה מין רצון זה, לא למה רצה. אבל לא יתכן לומר שזה קרה באופן סתמי. אם זה לא תוצאה של חוקי טבע ושכל, זה תוצאה של רצון כלשהו. לכן אם רואים שקרה משהו במקרה, למשל הפיזור של הכוכבים בשמיים שהוא מקרי, זה מכריח שיש רצון כלשהו שפועל בעולם. מה שהמחשבה המודרנית לא משתכנעת, זה כי הם לא רואים בזה מקרה אמיתי, הם חושבים שחוקי התנועה של ניוטון, המכניקה, קבעו שהכוחות שפעלו במפץ הגדול גרמו לפי החוקיות שהכוכבים יגיעו דווקא לשם, כמו שחוקי ניוטון יודעים לנבא לאן יגיע כל כדור ביליארד אחרי המכה הראשונה אם יש מספיק נתונים. אחרי שאריסטו הוכיח שאין חוקיות שיכולה לגרום שאפשר לחשב את התנועות שבעולם הפיזי מראש גם אם כל הנתונים ידועים, כי יש בו מקרה גמור אמיתי, אז המקריות כן תהיה הוכחה חותכת שפועל כאן רצון (וכמו שכתב המורה נבוכים ב' י"ט לקראת סוף הפרק, שזו הוכחה חותכת לכך שהבורא אינו רק שכל אלא גם רצון חופשי. שהוא מישהו ולא רק משהו. סובייקט ולא רק אובייקט).  

.

.

המקרה קורה רק כשאיננו רואים, כמו שאמרו חז"ל אין ברכה שורה אלא בסמוי מן העין (מי שקצר תבואתו ולא ספר כמה יש, התבואה מתרבה בתוך האסם, ויש דיון הלכתי למי שייך מה שהתרבה כשזה היה סמוי. אחרי שהוא ספר כמה יש זה מפסיק להתרבות. התוספות אומרים שמה שהתרבה הוא הפקר ולא שייך לבעל התבואה, זה לא דומה לעגל שנולד מפרה שלו או לחלב שיצא מפרה שלו, כי הפרה היא סיבת מציאות העגל, אבל מה שהתרבה מהתבואה אינו בסיבת התבואה שהיתה שם, אלא הוא בלי שום סיבה כלל. שהרי זה תוכן עניין המקרה). 

במטאפיזיקה זתא פרק ז 1032a27 כתב שמה שתולעים נולדות מאב ואם זו דרך הטבע, ואותן תולעים עצמן לפעמים מתהוות באופן ספונטני מעצמן, במקרה, וזה לא לפי הטבע (עיין בזה גם במטאפיזיקה זתא פרק ט'). החומר שלהן נוצר מעצמו ביצירה של התהוות חדשה. כלומר זה אופן של נס. לכן גם איננו רואים תולעים כאלה, כי המקרה נסתר. הן מתהוות  רק כשלא רואים, כמו שריבוי התבואה קורה רק כשלא רואים (אגב גם לפי הפיזיקה של הקוונטים הראיה של האדם משפיעה על המציאות והופכת אותה לרציונלית, ובלי שאדם רואה המציאות היא לא רציונלית. למשל חלקיק יכול להיות בשני מקומות באותו זמן, אבל רק אם לא רואים את זה, ברגע שרואים, על ידי מכשיר מדידה כלשהו, הוא מייד הופך להיות נמצא רק במקום אחד. כמובן שזה הרבה יותר מורכב, אבל העקרון באופן גס הוא כזה)

.

.

ייתכן שסופר יכתוב ספר אמין לחלוטין, כלומר בסיפור שלו כל סיבה גוררת את התוצאה ההכרחית שלה לפי חוקי הטבע או הפסיכולוגיה. לפי זה אחרי שאנו יודעים את הדמויות והמצב, נוכל לחשב מראש מה יקרה בעלילה לפי החוקיות. ובכל זאת הסופר יכול לשלוט באופן לא מוגבל בעלילה. למשל אם הסופר רוצה שהגיבור והגיבורה ייפרדו לנצח, הוא יכתוב שהיא ישבה באוטובוס, והוא רץ וכמעט השיג אותו ובסוף בשבריר השנייה האחרונה לא הצליח לעלות, במקרה, כשהוא דופק על הדלת בהיסטריה ועוקב במבט המום אחרי אהובתו המתרחקת, בלי שהשאירה פרטים איך למצוא אותה. ואם הסופר רוצה שיתחתנו הוא יכתוב שברגע האחרון ממש הגיבור הצליח, במקרה, לעלות לאוטובוס ולשבת לידה ולרכוש את אהבתה. 

אם העלייה לאוטובוס היא לא מקרה אמיתי אלא אם היינו יודעים את כל הנתונים אפשר לחשב לפי חוקי הפיזיקה אם יצליח לעלות או לא, אז הסופר לא באמת שולט בעלילה. אבל אם זה מקרה אמיתי, לא כפוף לשום חוק טבע, אז דרך ה"מקרה" הסופר שולט ביד נעלמה בעלילה בלי שמבחינים בכך.

.

.

רמב"ם הלכות תעניות א':

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי."

הרמב"ם מדבר כאן על הסוגיא של "מקרה". הרי מוטציה בנגיף זה לגמרי מקרה, היא יכולה לתת כל תוצאה, וקורה מעצמה. מקרה קורה סתם כך. גם אם אני מאמין באלוהים אני עדיין יכול לומר שזה קרה במקרה. 

למשל אם מישהו ישאל אותי למה עיפעפת בשניה הזו בדיוק ולא שבריר שנייה מאוחר יותר. אומר לו זה במקרה. אין לי שום כוונה בזה. סתם כך, יצא לי, כפי שהזדמן. אותו אדם מאמיןם שאני קיים, ושאני חכם ויכול ורוצה וטוב, ובכל זאת מבין שמה שהעפעוף היה בדיוק בנקודת הזמן הזו ולא מליונית שנייה אחר כך זה במקרה. אפשר כך גם להסתכל על הקב"ה, הוא קיים, הוא חכם ויכול ורוצה וטוב, ויש דברים שהוא עושה במקרה, סתם כך. איפה הוא התחייב שכל מעשיו הם רק עם כוונה ומשמעות ואמירה. אולי הוא החליט גם לעשות דברים במקרה. 

זה הדעה שהרמב"ם תוקף וקורה לה אכזריות. הבעיה כאן היא לא חוסר אמונה במציאותו של אלהים. ומה זה קשור לאכזריות? 

חלק ממה שכתב בהלכות יסודי התורה שעין הלב יודעת את אדון הכל, היא שעין הלב רואה שלא יתכן שהבורא יעשה משהו בלי רצון, במקרה. כי עצמותו היא רצון, הוא רצון, זו הווייתו. זו מילה נרדפת למציאות כשמדברים עליו. ורצון הוא היפך ממקרה. מי שלא רואה את זה מתכחש לעין הלב שלו, ולכן הוא אכזרי, על עצמו. אכזרי זה מלשון זר, הוא זר ללב שלו. 

לכן אם יש מקרה אמיתי בעולם, שאינו נובע מחוסר ידיעת כל הנתונים, לא יתכן אלא שהמקרה הוא הרצון האלוהי. זה גילוי ברור וחזק שנובע מהחומר הכי מוחשי, המקרי, לא פחות ממי שמשיג את המופשט ביותר, שהיא השושנה העלינוה בספירת הבינה. 
זה קצת תוספת הסבר למה שדיברנו על כך שבעומק שתי השושנים שאין בהן חוחים הן אחת.

.

.

עוד משל לזהות של הכי נמוך עם הכי גבוה.

כשתינוק רק נולד, אז הוא הכי אהוב מאיר ויפה. בזכות עצמו, לא רק מכח הפוטנציאל.  הוא לא יפה, לא חכם, לא טוב, בעצם רק גוש בשר מדובלל. ואין יופי פלאי ונוגע בלב ומאיר יותר ממנו.

כי הוא חיים בלי שום דבר נוסף. אין שום דבר שיעיב על האור הפשוט של חיים במובן הכי פשוט. כמו אפרוח שחופנים ביד ומרגישים את פעימות הלב, הרטט והחמימות. נבט שרק הוציא חוט ירוק ראשון. משביעים אותו בלידתו לא לקלקל את זה, את הנקיות הזו. הכי פשוט והתחלתי הוא הכי נקי ומאיר, הוא החיים ותו לא, כלשעצמם, כמעט בלי שום כלי. 

המדרגה הכי גבוהה היא היותו של האלוה נמצא במציאות פשוטה, מופשטת לגמרי, שאין בה מורכבות כלל. בלי שום דבר אחר, בלי שום דבר נוסף על עצם המציאות, עוד לפני שנמצא 'משהו' במציאות הזו. המציאות הזו היא חיים ואור פשוטים, היא נקראת אור אין סוף. זה האור שיש בתינוק. תינוק הוא הדבר הכי חומרי, אין בו שום "רוחניות", לא חכמה ולא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. הוא חיים פשוטים, וזה מאיר באור זך ונפלא שהוא מעין אותו אור עצמו של האין ברוך הוא. הכי נמוך חוזר להכי גבוה. נעוץ סופו בתחילתו. 

.

.

.

.

עוד דיברנו בשיעור על ההקבלה בין השושנה לכנסת ישראל. אמרנו שאם שושנה זה מטאפורה, או משל או סמל או שם קוד כלשהו לכנסת ישראל, מספיק פעם אחת לומר שהפירוש של המילא שושנה היא כנסת ישראל, ואין טעם לפרט כל פרט בצבעים ובעלים. מטאפורה לא דומה לנמשל בכל פרט. 

אלא אלה שתי פריזמות של הסתכלות על העולם שצריך להסתכל תמיד בשתיהן. כמו שכל עין רואה את העולם בזווית אחרת, וכשמצרפים את שתי התמונות מקבלים תמונה תלת ממדית (אני משתמש רק בעין אחת, כמו שאולי הבחנתם, ואני יכול למזוג חלב לכוס והוא יישפך מאחרי הכוס, כי אצלי זה נראה שטוח, אם החלב מעל הכוס הוא אמור להישפך לכוס כי אינני רואה אם הוא רחוק יותר ממנה). הראיה התלת ממדית היא סוד. כי איך שתי תמונות נפרדות יכולות (כל עין והתמונה הדו-ממדית שלה) להפוך לתמונה אחת ממש. אם נניח את תהמונה הזו על זו בשקף, נקבל משהו מטושטש שהוא ערבוב של שתי התמונות, לא נקבל תמונה אחת לגמרי. ואיכשהו האיחוד של שתי התמונות הדו-ממדיות לא רק שהוא מתאחד ונעלמת הסתירה שבין התמונות, אלא גם מוסיף משהו שלא היה מקודם, התלת ממדיות.

למשל אם אני מסתכל על תפוח ובקבוק, עין שמאל רואה שהמרחק בין התפוח לבקבוק הוא חצי מגובה התפוח, עין ימין רואה שהמרחק הוא שליש מגובה התפוח. זו הרי סתירה ממש. מבחינה מתימטית חצי ושליש אלה שני מספרים שונים. אי אפשר לאחד את המספר שתיים ואת המספר שלוש למספר אחד.   העין מאחדת ונולד מזה משהו חדש שהוא התלת ממדיות. 

זה משל איך הנבואה מאחדת את התמונה שרואה השכל ואת התמונה שרואה כח הדמיון ונוצרת תמונה אחת שיש בה עומק חדש. 

השכל והדמיון (הרגש) רואים תמונות שונות. אתמול שמעתי פרודיה על רופאת שיניים במבטא רוסי שאומרת למטופלת: למה את צועקת כל הזמן, אני כבר יודעת שכואב לך. זה לוגיקה צרופה, נכונה כמו אחת ועוד אחת. הרגש כמובן רואה אחרת לגמרי. זו לא דוגמה כל כך טובה, יש דוגמאות הרבה יותר חריפות ומהותיות לסתירה הזו. 

יש הלכה שאם יש עשרה אנשים, ובאו צוררים ואמרו תנו לנו להרוג אחד מכם או שנהרוג את כולכם, אז צריכים כולם ליהרג. לפי השלכ עדיף שיתנו אחד והוא ייהרג מאשר שכולם ימותו, במיוחד אם הוא מסכים. אבל אסור, צריך שכולם ימותו. כי זה לא רק שכל.

יש גם הלכה לצד השני, אם שניים הולכים במדבר ויש לאחד מהם מים שמספיקים רק לו, יש מי שאומר שהוא צריך להתחלק עם חברו ושניהם ימותו. כי מבחינה רגשית איך אפשר לראות במות חברי ואני אשתה את כל המים לבדי. איזה חיים יהיו לי אחר כך מבחינה רגשית? ולהלכה חובה שבעל המים ישתה בעצמו את הכל, כמו השכל.

איך מאחדים את שתי התמונות לאחד גמור, שנותן עומק מיוחד שלא היינו יודעים על אפשרות קיומו לפני האיחוד. זה סוד הנבואה.   

 

.

.

.

.

.

.

.

 

(במאמר מוסגר על השושנה התחתונה והאמנות:

ראיתי שירים נפלאים על מישהו שמפזר מלח על האוכל שלו או על פחית שתיה מושלכת ברחוב (במקרה כעת ראיתי שורה יפה בויקיפדיה על חזי לסקלי:

"כמו כן, רב השימוש שלסקלי עושה בשירתו בחפצים דוממים, כמו ידית של דלת, כוס, משור, עיפרון, מחק ועוד". (מי שכתב את הערך יש לו נפש פיוטית)

ציירים גדולים מאוד ציירו תפוח אדמה, גרוטאות, וכיו"ב. ויש ביצירות כאלה יופי מופלא עליון ועז לא מפחות משירים על פרחים או הירח. למה יש בציור של תפוא אדמה משהו שאני לא יכול לראות בתפוח האדמה שיש לי במטבח?

 בשעת שקיעה כל העיר נעשית בצבעי כתום וורוד מופלאים, היא כבר לא עיר סתם אלא חזיון, הרי זה לא היופי של הלבנים והאספלט בעצמם, זה משהו ששורה על הלבנים והאספלט ולא הם עצמם. מוכרחים להפריד בין האבנים והאספלט לבין זוהר קרני אור השקיעה כדי לראות את יופי השקיעה, מי שבאמת רואה ממש אבנים ואספלט ותו לא, גם אם הם כתומים-וורודים, לא יבחין שיש כאן התלקחות של יופי מיוחד. מהנדס בניין שבא לבחון את הבניינים, ונשמש שוקעת והכל בצבעי שקיעה, הוא לא יתרגש. הוא לא מסתכל על האור כאור, הוא מסתכל רק על האבנים. המשורר או הצייר וכל עדין נפש מחפשים לראות את האור, האבנים והאספלט בשבילם הם רק כלי לאור ששורה עליהם, מסתכלים עליהם כדי לראות את האור, לא כדי לראות אותם בעצמם.  

אידיאת היופי שורה על החומר כמו שאור השקיעה כתום-וורוד-סגול שורה על הבטון והאספלט של העיר. לכן במבט פשטני לא רואים את היופי, כי יש כאן מורכבות, שני ממדים, יש את הבטון ויש את האור הנופל עליו. מי שיודע לראות כך רואה את האור גם בבטון ואספלט, הוא יכול לצייר פחית שתייה ריקה או לכתוב עליה שיר ולהאיר את הבטון או הפחיות ביופי שמיימי מופלא מאוד. זה ההבדל בין ציור או צילום שמבחינה אמנותית נחשב "טוב", ברמה גבוהה, לבין ציור או צילום חובבני חסר ערך, שרק מעתיק את הדברים כמו שהם ולא עושה מהם דבש כמו שהדבורה עושה מהצוף, לא מעביר את הראייה דרך האספקלריה של נפשו ומפרק ממנה את היופי ששורה על החומר. זה מה שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"

מי שרואה בלי לב, רואה רק גולם וצורה ביחד. האמן יש לו לב, הוא מחלק, והוא רואה את היופי ששורה על החומר ואינו החומר בעצמו.

כשאני רואה תפוח אדמה במטבח שלי, אני רואה גולם וצורה כאילו הם אחד גמור. זה כמו שבשעת שקיעה מישהו מסתכל על אבני הבניין ורואה רק אבן וורודה. יש אבנים וורודות בטבען. או אבנים שצבעו אותן בוורוד. הוא לא רואה את האור. מי שהוא בעל לב יראה אור שורה על העיר. כמו בשיר, ראיתי ציפור רבת יופי, ציפור רבת יופי כזו לא אראה עד יום מותי. הרי כל יום רואים עשרות או מאות ציפורים, אבל רק פעם אחת הוא זכה לחלק בליבו ולראות את היופי ששורה על הציפור כמו האור ששורה על הארץ. לאור הזה אנו קוראים בעקבות אפלטון אידיאת היופי. 

.

הסיבה שנשים מציירות קו שחור סביב העין, כי זה מכוון את המסתכל לחלק את הצורה מהגולם. הוא לא רואה רק עין מבשר, באותו מבט שרופא עיניים רואה, זה מכוון אותו להפריד את הצורה, להפשיט אותה מהחומר, ומשם זה מוביל להבחין בזיו היופי ששורה על הבשר. 

כשרואים נוף יפה רוצים לצלם אותו, יש מי שבשפתו אומרים שרוצים "לתעד". לפעמים כל הטיול הוא רק עסק במצלמה, אנשים כל הזמן מצלמים, לא נלאים. פעם היו קוראים לזה להנציח את הרגע. מה הטעם לתעד או להנציח פריחה של רקפות, הרי היא חוזרת בכל שנה, ובכל מקום זה אותו הדבר. מה הטעם לתעד את כל החיים בצילומים, למה לא פשוט לחיות אותם. אלא זה נסיון להפריד את הצורה כמו שציור קו סביב העיניים הוא נסיון להפריד את הצורה. לא תמיד מודעים שזה המניע, כמובן לרוב זה לא מצליח, אבל יש רעב לזה ולכן מנסים. משהו בפרוזאי כל כך חסר, שכל דבר שנראה כמו מחלק ממנו את היופי גורם להתמכרות. יש אנשים שבאים לבקר את הנכדים והאמא של הנכדים מראה להם תמונות של הנכדים בזמן שהם מסביב מבקשים תשומת לב. 

.

אני מכיר צייר שבעיני הוא מהטובים שיש, גדול מאוד, יש יופי מופלא פשוט אמיתי ואינטנסיבי בציורים שלו. הוא כבר לא צעיר, במשך שנות עמל גדול הצטברו לו בבית כששת אלפים ציורים, שאיש מעולם לא ראה וגם לעולם לא יראה. אחרי מותו ישליכו אותם לאשפה. שמו לא ייזכר, היופי שראה לא יישאר בעולם. הוא ניסה לעשות תערוכות, לקבל הכרה, וכיו"ב, אבל כל זה הוא רק פוליטיקה של אמנות, אין לו שום ערך. נניח שהיה מציג תערוכה, היו באים כמה פנסיונרים שמבחינתם כל אירוע אחר היה משמח אותם באותה מידה, כמה ידידים וקרובים, וכמה ציירים שמבינים מה הם רואים אבל הכאב שממלא אותם על חוסר התוחלת בעבודתם שלהם לא משאיר להם מקום להיות כלי קיבול לעבודה של צייר אחר. היה בא מבקר, כותב משהו כי זו העבודה שלו, היה מופיע מאמר במוסף אמנות של עיתון כלשהו, ואחרי שבוע כל זה היה כלא היה. להערכתי רק כאחת מכל מאה אלף תמונות שצויירו, בהתייחסות רק לאלה שהן ברמה האמנותית הכי גבוהה ושלמה, מוסיפה משהו למישהו ונזכרת על ידי מישהו. במקרה הטוב הן מוסיפות דקורציה נאה לקיר של מישהו.

אלה שנזכרות כמעט תמיד זה משום שהאמן היה יותר מצייר. היה בו משהו יותר מהיכולת לראות את היופי ולבטא אותו. למשל יש אנשים שרואים בבאך מורה רוחני גדול וחיים לאור דמותו, כאילו היה נביא של דת כלשהי

הצייר שאני מדבר עליו כמשל, מלא כאב, ייאוש מר, אכזבה. יש כל כך מעט אמנים אמיתיים שאינם אכולי כאב כוסס. לפעמים אם יש להם קהל הם מתמכרים לאהבת הקהל בנסיון שכשלונו ידוע מראש למלא את הבור שנפער בנפש. או מתמכרים לכל מיני דברים אחרים. 

.

השראה מתוקה/חזי לסקלי

"אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם
לְבַד
מֵאָמָּנוּת.
אֵין רָעָב,
אֵין מְדִינִיּוּת
פָּנִים וְחוּץאֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים
אֵין וְרָדִים
אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת
אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלְאוֹת יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת אֶצְבָּעוֹת נֶהְדָרוֹת

אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי
אֲדָמָה
אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד
מָוֶת. רַק אָמָּנוּת."

בעיני זה שיר נורא. הוא מתאר את הדברים שאין. התיאור שלו נוגע בהם ביד אמן שמציירת את כמה שהוא משתוקק לגעת בכל הדברים האלה ואת חוסר היכולת לגעת בהם. השורות מופרדות: "אין דבר בעולם". זו חוויית החיים. "לבד". גם זו חוויית החיים. "מאמנות". נו, אז יש אמנות, אי אפשר לשים את הראש על כתפה, והיא לא שמה על כתפי את ראשה, כמו שכתב חזי לסדקלי בשיר אחר (שגם אותו הבאתי בשיעור אחר), וכתב שלכן הוא שונא אמנות. היא גוזלת את כל מה שאפשר לשים עליו את הראש. אצבעות יפות (של מי?), גשם, אפילו את פחד המוות, חוויית חיים מוחשית וחמה בדרכה, אנושית, היא גוזלת. וכל הדברים האחרים שהזכיר גם הם בדרכם שימת ראש על כתף, אפילו הם, כל כך מועט, נחמה מועטה של 'יש' ואפילו אותה אין ואפילו אותה אין. אין מאומה. 

כי כל דבר אי אפשר למשורר לא לראות בו את האור של אידיאת היופי שנופל עליו, ואז הוא מפסיק להיות חומר ממשי, פשוט, פרוזאי, רגיל, נוגע בגוף, שאפשר לשים את הראש על כתפו.

.

משורר צריך הכרה והערכה ואהבה לא מתוך רדיפת כבוד, הוא צריך תמיכה ונחמה על כך שהוא מאבד את כל מה שאפשר להניח עליו את הראש. המשוררת רחל אהבה את אורי הילד שכתוב בשיר, התנחמה בו, אבל כמה הנחמה הזו מתעתעת, מעמיקה את החסרון והבדידות עד אימה. זה בור ללא תחתית, שהולך ומעמיק ככל שמתאמצים למלא אותו. כמה זמרים גדולים התמכרו לכל מיני דברים, מתו בגיל צעיר. כמה מהם ניהלו חיים שפויים ובריאים, משפחה בריאה וכיו"ב. זה יותר מכך שהם חושבים שהם יכולים להשיג הכל או מרדיפת כבוד ותאוות.  

.

.

.

עוד שיר, של טוביה ריבנר, שאינו עוסק רק במשהו יפה, אלא ביופי עצמו, אידיאת היופי, השושנה של מטה:

SAVE_20210227_145739

 

.

.

זה לא רק משוררים. אחרי שנה של סגר יש אנשים רבים שמרגישים מצוקה גדולה בגלל שאין תרבות. נניח שהיו סוגרים גם כל אפשרות לשמוע מוזיקה ברמקול כלשהו (המוזיקה, ובעיקר הקולית, היא בעלת משקל פי כמה וכמה מכל שאר האמנויות ביחד. כל הזמן אנו שומעים שירים ברדיו או בכל אמצעי אחר ולא יכולים לחיות בלי זה), או לראות קולנוע או ציורים במחשב, וכן כל אפשרות לקרוא ספרות יפה או שירה בספר או במחשב. 

נניח שגם כל הבגדים היו מסיב גולמי ובלי עיצוב, שק, וכל הקירות היו מטוייחים בלי סיוד או צבע או כל קישוט בבית, וכל הכלים והרהיטים היו גולמיים בלי שום עיצוב וצבע. כולנו היינו מרגישים כמו אסירים ממש. לדעתי תוך זמן מסויים האנשים היו כל כך מאבדים טעם ורצון לחיות, מרגישים מצוקה נפשית כל כך גדולה, שזה היה מוביל לכליון פיזי של האנושות. איך השכל יכול להסביר דבר כל כך גדול, איך יתכן שבזה החיים עצמם תלויים? אנחנו מרגישים שזה כך אבל לא מבינים למה. כמובן אני לא מנסה להסביר, רק לשים לב לשאלה הגדולה הזו. 

הנפש האנושית ניזונה מיופי, כפשוטו. ועיקר היופי הוא מה שאנו מקבלים דרך אמנות. לראות את השמיים השקיעה הכוכבים הים היערות וכו', לשמוע את הציפורים, זה לא מספיק. כי אין שם עיבוד של חילוק בין החומר לצורה. היופי הוא הגילוי של האלוהות, והוא ממציא כל נמצא, ברצונו החופשי, ומה שהוא ממציא כל נמצא הוא עניין אחד עם להיות בקשר של רצון ואהבה איתו דרך השגת היופי שהוא מגלה. יופי מעורר אהבה בהכרח, זה דבר אחד. מי שאוהב את היופי, הנגינה והשירה, אוהב את ה"ממציא כל נמצא", גם אם אינו קורא לו בשם אלוה.   

.

להישאר בהמה זו לא דרך לבעל נפש, להיות משורר זו דרך לתוך תהום. 

לכן אנו זקוקים לנבואה. 

גם כיהודי מאמין, שמאמין בלי שום ספק במעמד הר סיני כמו שנמסר לנו במסורת חז"ל, אני אומר שנבואה זו לא בדווקא תורת משה. אבן סינא לא היה רק פילוסוף אריסטוטלי, הוא היה גם איש דת מוסלמי. יש בספריו פרשנות נפלאה ועמוקה על פסוקים מהקוראן (בהרמיזות וההערות יש על סורת האור). הוא התייחס לקוראן כמו שיהודים מתייחסים לתורת משה, ספר נבואת האמת האלוהית המוחלטת. הרמב"ם העתיק מכתביו של אבן סינא את כל עיקרי האמונה היהודית כמו שהם, גם אלה שכתובים בספר משנה תורה שהוא כתיבה מחדש של נבואת משה רבינו בהר סיני, שבה הוא קיבל בנבואה את התורה שבעל פה, וספר משנה תורה של הרמב"ם הוא אותה נבואה בדיוק כמו שהיא, בלי יתר וחסר, באותן מילים כמו שנאמרה בהר סיני, רק בתוספת סידור העניינים, ניסוח משופר, והכרעת המחלוקות ההלכתיות. רק מסורת, קבלה כמות שהיא. משנה תורה של הרמב"ם אינו ספר חכמה אלא ספר נבואה. התורה שבעל פה נמסרה בהר סיני בנבואה כמו התורה שבכתב, שתיהן באותה נבואה. והרמב"ם כתב שהמוסלמים (וכוונתו דווקא לאבן סינא ואלפראבי, כל מיני קנאות דתית מעוקמת של המון נבער היא לא נקיון מעבודה זרה וזה שווה גם ביהודים), אינם עובדי עבודה זרה כלל. הפוסקים רואים בשיטתו זו היתר לכתחילה ליהודי להתפלל במסגד. הם "כשרים" לכתחילה מבחינה דתית יהודית. 

ושאלו על זה חלק מהפוסקים, הרי המוסלמים כופרים בתורת משה, וכפירה יותר גרועה מעבודה זרה, אז אם אוסרים להתפלל בכנסיה ולהנות מיופיה כי היא עבודה זרה, כל שכן במסגד שהוא כפירה. 

.

הפילוסופיה מחייבת את כל בני האדם. כל אדם בעולם אם הוא סובר שאחת ועוד אחת אינם שתיים אלא שלוש, הוא טועה. אין כאן מקום לומר שלכל אחד אמונתו שלו. כך מי שטועה מבחינה פילוסופית לגבי האלוה, למשל שסובר שהוא גוף, או שהוא שניים, או שאין אלוה כלל, הוא טועה באופן גמור ממש כמו מי שטועה במתימטיקה. טעות במתימטיקה מוגדרת כ'טעות', טעות "מתימטית" לגבי ההסתכלות השכלית על האלוה נקראת 'כפירה'. למעשים כלפי האלוה שנובעים מכח הטעות הפילוסופית, קוראים עבודה זרה.  

.

כל זה רק במה שנוגע לשכל. לגבי מה שנוגע לכח הדמיון הוא עניין אחר. 

  כח הדמיון הוא רגש, לב, מגע, יופי. 

אדם יכול לומר שאשתו הכי יפה וטובה בכל העולם, הקשר איתה הוא לבדו קשר אהבה אמיתית באופן מלא ומוחלט. הוא גם יכול למסור את נפשו ליהרג על זה אם הוא אוהב אותה במדרגת עזה כמוות אהבה.  לגבי אשתו של חברו הוא יאמר היא חיקוי זול של אשתי. כך הרמב"ם כתב באיגרת שכל הדתות האחרות הן כמו אדם מצוייר על קיר ורק תורת משה היא כמו אדם חי באמת. רק לה יש תוך ופנימיות, הדתות האחרות הן מעשיות דמיוניות בלי פנימיות.

נניח שראובן אומר כך על אשתו, ויודע בלי ספק שזה כך. והוא שומע ששמעון אומר לא כי, אלא האשה הכי יפה והאהבה הכי אמיתית זו אשתי שלי. מצד אחד כל אחד יישבע שהאמת איתו ומוכן גם להרוג וליהרג על זה, ומצד שני מצד השכל כל אחד מהם יודע שאין כאן סתירה. כל אחד אוהב את אשתו שלו.

התורה נקראת אשה, היא לא רק חכמה, היא נבואה, יש כאן גוף. גופי תורה. היא יצירת אמנות, שירה, ספרות, דמויות ועלילות, סגנון נמלץ. השכל מחייב את הכל, ושם לא היה נסלח למוסלמים אם היו טועים. אבל אחרי ששם אינם טועים, מצד הגוף יש להם את האשה שלהם, זו לא סיבה לשלול אותם מבחינה דתית גם ליהודי שמאמין באופן הכי מוחלט ומסורתי ושמרני בתורת משה שבכתב ושבעל פה ובמעמד הר סיני.

.

נבואה פירושה שהדמיון לא פועל לבד בהשגת היופי, הוא פועל באופן מאוחד עם השכל, שבאותו יופי עצמו רואה את החכמה. זה כל ההגדרה של הנבואה מבחינה מהותית, כמו שמבואר במורה נבוכים. מי שנקרא "נביא", זה מי שעומד בהגדרה הלכתית שלפיה מותר לו להורות לעם לבטל מצווה בתנאים מסויימים, ושהעובר על דבר חייב מיתה, כל זה מדובר על הגעה לשלמות מסויימת של השגה בדרך הלימדו שנקראת נבואה. כשההשגה מבוררת באופן זך, אז השגת המציאות פירושה שמיעת דבר האלוהים כי האלוהים פירושו המצוי הראשון, הכרחי המציאות, הוא המציאות והמציאות זה הוא.  ומיש משיג את המציאות לעומק מספיק יכול לדעת גם את העתיד, לא בדרך של חישוב דטרמיניסטי לפי חוקי הטבע, אלא בהשגה עמוקה של המהות של המציאות, כי הרובד הגבוה והעמוק של המציאות הוא מעל גדרי הזמן. כל ההבדל בין נביא לבין כל אדם הוא שהנביא הגיע לשלמות של השגה, לצלילות. אנחנו לא נביים כי השגתנו נשארה מעורבבת עם דברים אחרים, טעויות בשכל ופנטזיות בדויות שהדמיון לא תופש מהמציאות אלא מרכיב בלי קשר למציאות.

המורה נבוכים בא ללמד את כולנו ללכת בדרך הנבואה כדרך חיים גם אם לא נזכה להגיע לשלמות בה. כמו למשל שנאמר שכולנו נלמד לנגן גם אם לא נהיה נגנים מקצועיים, וכולנו נצייר, כמו שילדים כולם מציירים כל יום ולא יכולים לחדול מזה, גם אם לא יציגו את יצירותינו במוזיאון.  כך כולנו נעמול על דרך הנבואה גם אם לא נהיה נביאים.

.

יש יצירות אמנות שאין רק השגת יופי בכח הדמיון אלא פעולה שיש בה איחוד של כח הדמיון והשכל שמשיגים בשני הכוחות ביחד אותו הדבר עצמו. למשל יצירות של באך, או ספר כמו אנה קרנינה של טולסטוי, וכמובן יש עוד הרבה. אני באופן אישי מאוד למשל רואה גם בציורים של סזאן עניין כזה, או במוזיקה של עבדול ווהאב או בשירים של עמיר לב, ועוד. כיוון שהדמיון מעורב כאן יש כאן גם עניין של טעם אישי, כל אחד רואה את היופי בדרכו שלו, לפי חושיו ודמיונו. קשה מאוד להגדיר איזו יצירת אמנות יש בה גם גדולה שכלית, זה מופיע בדרכים שונות מאוד זו מזו, ובמדרגות שונות מאוד זו מזו, וכל אחד קולט לפי טעמו. הדוגמאות שהזכרתי הן רק להמחשה, וציינתי דווקא אותן רק משום שהן מאוד מפורסמות ומקובלות על הרבה אנשים, לא באתי לומר שהן בהכרח באמת כאלה או שהן עדיפות על אחרות וכיו"ב. מדובר בשכל עיוני שרואה את המושכלות, המציאות ברובד השכלי שלה, כמו שעין רואה. השכל הזה שותק כמו שכתב המורה נבוכים א' נ'. הוא לא מילולי או חישובי. לכן יכול להיות שאמן לא מראה שום דבר שאנו מכנים "שכלי", הוא לא מדבר ולא מגדיר. אבל את הרוח הוא רואה לא רק כיופי שהדמיון חש אלא גם כיישות שהשכל העיוני רואה. אין דרך לעמוד על זה או להוכיח את זה. 

כשהייתי נער צעיר, זכיתי להיפגש עם פרופ' קרל פרנקנשטיין, אדם משכיל וחכם ברמה מאוד גבוהה. אמרתי לו שהשאיפה שלי בחיים היא להיות זמר, כמו אריק איינשטיין. הוא אמר למה אתה לוקח דוגמה מטיפש כזה, יש לו קול יפה אבל הוא סתם טיפש. והשבתי לו יכול להיות שבהשוואה לפרופסור הגדול הוא נחשב טיפש בפילוסופיה ובמתימטיקה אבל הוא חכם בשירה. יש ביטוי כזה אצל אמנים, למשל עמיתים של אריק איינשטיין אמרו את זה עליו, שהשירה שלו אינטיליגנטית. מה זה קשור? יש לו קול יפה וחוש מוזיקלי, נניח גם רגש, כל זה רק עניין של כח דמיון, שליטה בקול זו יכולת גופנית כמו להיות ספורטאי, זה לא קשור כלל לשכל ואינטיליגנציה. אבל מדובר בשכל שאינו מילולי או חישובי, אפשר להרגיש בזה.   

זה גם להיפך, מתימטיקאים מאוד גדולים, אלה שמגלים תחומים חדשים במתימטיקה, מגיעים לזה מכח תפישת יופי שיסודה בכח הדמיון. מתימטיקאי עומד לפני שאלה או נושא, הוא "מרגיש" באינטואיציה כלשהי שהוא על סיפו של שדה מתימטי לא נודע. יש אין ספור כיוונים להתחיל לחקור בעניין הזה. אם הוא יהיה חישובי, כמו מחשב, הוא יצטרך להתחיל לברר אין ספור כיוונים אפשריים שאי אפשר לדעת איזה מהם ייגמר במבוי סתום ואיזה יגמר בדרך אל האור. אלא הוא משתמש באינטואיציה שלו ללכת דווקא לכיוון מסויים שנראה מבטיח. מה היא האינטואיציה הזו? מה מוביל אותה? חקרתי כמה מתימטיקאים ופיזיקאים תיאורטיים ברמה גבוהה, כולם לבסוף דיברו על כך שהיופי הוא זה שמוביל. יש יופי במתימטיקה, במיוחד כשזה לא רק לפתור תרגילים למבחני בגרות אלא באמת לחשוב ובאמת לגלות. לפעמים גם בפתרון תרגילים אפשר למצוא יופי. המתימטיקאי האמיתי עובד עם תפישת היופי של כח הדמיון כשהיא מחוברת עם השכל. 

כל זה הוא מדרגות שונות במתודה שנקראת נבואה.

אמנות כזו לא מובילה לתהום. גם עבודה אינטלקטואלית רציונליסטית קיצונית, יבשה וטכנית, מובילה לתהום, וכשהיא מחוברת לדמיון היא ניצולה מזה.

אמן רואה את אידיאת היופי, שמטילה זיו אור על החומר הפרוזאי, והוא נעצר שם. זו זכוכית שהוא מתרסק בה כמו יונה שמנסה לעוף דרך זכוכית החלון. הוא לא יכול כלל לתפוש שאידיאת היופי עצמה היא לא סוף דבר, אלא היא עצמה היא רק זיו שמוטל על ידי משהו עוד יותר עליון ממנה. תפישה כזו מחייבת שימוש בשכל. גם אם הוא שותק, גם אם הוא מתגלה רק כ"אינטואיציה" (שהיא מילה שהמציאו כדי לטשטש משהו שלא היה להם נוח להסתכל עליו במבט שואל חד. כמו גם מילים כמו אינסטינקט, מיסטיקה, ועוד כיו"ב הרבה).

שכל לא שונה מכח הדמיון, שניהם רואים כמו עין שרואה את אשר לפניה, רק שהשכל יכול לראות מציאות מופשטת בלי תיווך של חוש גשמי, והדמיון לא יכול. השכל והדמיון הם אותו הדבר אבל בהבדל מדרגה. הזיו של היופי שהאמן רואה הוא הפשטה ממה שהחוש רואה. השכל יכול לראות בלי שום הפשטה מחוש, מתחיל מיד מהמופשט (כמו שכתב המורה נבוכים א' סוף פרק א', ובהלכות יסודי התורה ד' ז' והצורות שאין להם גולם עין הלב יודעת כמו שהיא יודעת את אדון הכל. ובלי שום ספק ידיעת אדון הכל לא מבוססת על שום חוש. אם היתה מבוססת על חוש זו היתה הגשמת האלוה). לכן רק השכל יכול לראות שאידיאת היופי עצמה יש לה מקור נעלה ממנה, שהיא רק זיו שנובע ממנו. המקור הזה מופשט לגמרי, לכן אמן שפועל עם חוש לא משיג אותו ונשאר תקוע באידיאת היופי, היא עבורו סוף דבר, היא עבורו האלוה עצמו. זו השושנה התחתונה שבמבט של אמן, של כח דמיון, היא שלמה ואין בה חוחים, ובעיני השכל היא כולה חוח אחד גדול. וכשהשכל משיג את המופשט העליון אותה שושנה תחתונה משאירה שייריים של גשמיות והם החוחים. 

 למשל שושנה עליונה זו רחל שהיא יפת תואר וגם יפת מראה, שזהו זיו קלסתר לפי רש"י. היופי שלה הוא זיו של משהו נעלה יותר, מופשט. שושנה תחתונה זו רחל שהיא רק יפת תואר בלי יפת מראה, בלי זיו קלסתר, לא שורה על יופיה משהו שמיימי, זיו של השמיימי, שאינו שייך כלל לכח הדמיון אלא הוא זיו החכמה. בבחינת חכמת אדם תאיר פניו.    

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

כתוב: "ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד כו'". חכמה לוקח זמן ללמוד, זה לא קורה מיד. במיוחד חכמה שאין לה קץ. לכן וודאי שלא מדובר על ללמדו את החכמה הזו. רק לראות אותה. איך אפשר 'לראות' חכמה? איך אפשר לראות דבר שאין לו קץ? כח הדמיון, כל השגה שמבוססת באופן כלשהו על חוש, לא יכולה לראות חכמה ולא לראות דבר שאין לו קץ. יש כאן ראיה של כח תפישה מופשט לחלוטין. מרוב שהוא מופשט הוא משיג אפילו את האין סוף, ולמרות שהאדם מוגבל. 

זה מה שכתב במו"נ א':

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי,"

השגת הבורא אשר אינה בכלי, זה מוחלט שאין לה שום שייכות לכלי כלל ועיקר, אין להשגתו שום התחלה או בסיס כלשהם בהשגת חושים. הוא לא הפשיט את המושגים המופשטים על ידי הפשטה והכללה מהרשמים החושיים. זה זר מאוד תחת גלגל הירח, בעולם החומרי הכל מתחיל מחומר, כל השגה מחילה מהשגת חומר ואז מתקדמת לכיוון המופשט על ידי הפשטת מה שראינו בחוש, הכללה, המשגה, וכו'. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז' שלעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם, אלא לב האדם מחלק ורואה את הצורה. מתחילים בחוש שרואה צורה וגולם ביחד, ואחר כך מעבדים את זה בתהליך הפשטה להשגת הצורה באופן מופשט. 

אבל השכל של האדם יכול להגיע למדרגה שהצורות שאין להם גולם לב האדם יודע אותן כמו שיודעת את אדון הכל. השג המופשטת, מה שזר מאוד למהות של העולם הארצי. זה מלאך ששוכן בנו ואינו חלק מהטבע. כשאנו מתים המלאך הזה ממשיך לחיות (כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ח'). הוא לא באמת שוכן בנו כחלק מהחומר שאנו, הוא מלאך, הוא רק עומד עלינו כמו פרפר על פרח. כשהפרח נובל הפרפר עף ממשיך בדרכו.  

השכל הזה יכול לראות שאידיאת היופי יש לה מקור שהוא מופשט לגמרי, הוא יפה אבל זה יותר מיופי, אין לזה מילה כלל. הראייה הזו היא תמיד רק רמז, קצה קצהו, רק קוץ קטן שרומז כלפי מעלה. ויש שם תנועה אין סופית ללא מעצור. תמיד תופשים מעט יותר, ואז תופשים שיש עוד לתפוש. כמו מי שמעפיל בהר וככל שנקודת המבט שלו גבוהה יותר הוא רואה שהפסגה יותר רחוקה ממה שחשב. שהיא מעל השמיים, שזה אין סוף. תנועה של עלייה מתמדת, בלי מעצור, תיתכן רק אם רואים שיש משהו מעל אידיאת היופי. המשהו הזה לא נתפש ולכן אף פעם הדרך אליו לא מסתיימת, תמדי יש רעננות של רק הרגע התחלנו, אנחנו רק בצעד הראשון, ויש רעב ושמחה וסיפוק של כמה מרחב יש לפנינו להתקדם, וכולו מלא השגה, הוא אל ריק, גם ההשגה הלא שלמה היא השגה מלאה ומאירה לאין סוף. התנועה לכיוון האין סוף היא ההתחברות לאין סוף. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. התנועה היא התכלית. ולכן אין כאן התרסקות על זכוכית, אין תחושה של מחנק וייאוש וחוסר תוחלת. זה חי, התורה היא עץ החיים, היא רפואה לכל, והתורה זו הנבואה בכל אשר היא. גם בשירה של זמר שחכם בלשיר, גם בחקירת המתימטית של מתימטיקאי שתופש יופי, כל מי שמאחד את הדמיון עם השכל, בלכ דרך שץהיה, זה הגדרה של תורה. תור הפירושה נבואה. לחמישה חומשי תורה הרמב"ם קורא ספרי הנבואה, כל תוכנם הוא ללמד את האחדות בין הדמיון לשלכ, וכל מקום שיש אחדות כזו אלה דברי תורה. את החכמה עצמה לומדים מאריסטו, לא צריך לזה תורה, כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ד. התורה יכולה אפילו להפריע ללימוד החכמה. כתוב בה למשל שלבורא יש רגשות, שהוא שומע ורואה, מדבר. צריך עמל גדול כדי שזה לא יחשיך לנו את החכמה. וצריך לדעת מקודם את החכמה כדי לעשות את העמל הזה, אי אפשר ללמוד חכמה מהתורה לבד, כי היא עצמה לא מנקה את עצמה ממשמעויות שלפיהן הבורא מקנא וכועס ומעניש וכל כיוצא בזה. אם התורה לא מלמדת חכמה אז מה היא בה ללמדנו?

היא מלמדת את החיבור של דמיון עם שכל. היא בעצם לא מלמדת, היא נוגעת. היא באה כדי לגעת בנו, מעמד הר סיני היה חתונה והתרוה היהת הכתובה, מעמד הר סיני היה זייווג, כלומר יחסי אישות והתורה האיבר שמשמש ליחסים כאלה. אחרי שהתרו הנגעה בנו, וזה היה בשכלנו וגופנו ורגשותינו כאחד ממש, נמצאנו למדים מזה שצריך לחבר את השכל והדמיון. זה כל תוכנו של המורה נבוכים, הניתוק של השכל והדמיון הוא המבוכה שעליה הוא מדבר בהתחלת הפתיחה למורה נבוכים, מי שלמד חכמה ויודע תורה ולא יכול לחבר בין שני אלה (למרות שאין לו שום ספק לא בזה ולא בזה, המורה נבוכים לא בא להציל מספקות באמונה). המורה נבוכים מלמד את הנבואה, וזה העניין של לימוד מעשה מרכבה. מעשה מרכבה הוא סוד החיבור הבלתי אפשרי בין המופשט למוגבל. השכל הוא המופשט והדמיון הוא המוגבל והנבואה היא סוד החיבור ביניהם.)  הנבואה מחברת את הכל, גם כלפי מעלה ומזה נובע גם כלפי מטה, הבשר גם מתחבר. מעתה יש גם על כתף על מי לשים את הראש, לאכול מחית תפוחי אדמה כפשוטו, כמו ילד, ולהתנחם ולשבוע מזה. תפישת היופי לא מנתקת מזה. היופי לא עומד בפני עצמו, הוא לא אלוה, לא מלך, יש משהו מעליו שהיופי מחובר אליו בענווה, קצת שבור, ולכן הוא גם מחובר אל מה שמתחתיו, הוא לא מתנשא כאילו כל מה שאינו אמנות אין בו טעם. הוא רק חוליה בשרשרת שכוללת הכל שהיא האור הכי עליון שזוהר עד הבשר הכי תחתון ומאחד את הכל.   

ההתנתקויות בין השכל לדמיון, שתמיד קורות במידה כלשהי, בהכרח כל זמן שאנו בגוף בשר, הן החוחים של השושנה הזו. כל זה לפי המהלך הראשון בלשון של הזוהר.)

5 מחשבות על “0003 מאמר השושנה

  1. פינגבק: 194 – על אמנות ועל אידיאת היופי | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. תוך כדי קריאה הרגשתי לפעמים שהמוח שלי קטן
    להפשטות המרקיעות שחקים
    ואז אמרתי לעצמי תקרא את זה כמו מוסיקה
    שבתוכה מוטיבים יוצאים אחד מיתוך השני
    מתנגשים אחד עם השני
    והעיקר שההרמוניה
    נשמרת.
    אוהב אותך ניר יקר,
    פנחס

    אהבתי

    • תודה, גם אני (:
      אתה חושב שאני כן מבין? ממש לא
      הלוואי שהייתי יכול להקשיב לספרים כמו למוזיקה,

      שמעתי סיפור על רבי אהרן מבעלז ז"ל (מחסיד בעלז שעוד הכיר אותו), שהיה קורא בדף הגמרא שורה מפירוש רש"י (שבצד ימין של הגמרא עצמה), וגם אם היא נפסקת באמצע המשפט היה עובר לקרוא את השורה מהגמרא שנמצאת באותו גובה, ואז גם אם שורת הגמרא נפסקת באמצע המשפט היה עובר לקרוא שורה מהתוספות שנמצאת באותו גובה. ואז יורד שורה ושוב קורא כך.
      וכששאלו הוא אמר שהוא מדבק את עצמו באור של הכתוב.

      כך שיש יותר מדרך אחת לקרוא

      אהבתי

  3. כל השיעור חשבתי על השיר של פנחס שדה "כפות רגלייך"
    שיר שנכתב בעת מלחמת העצמאות שהיה נלחם במנזר נוטר דאם מול העיר העתיקה.
    ראה בתוך המנזר ההרוס פסל של מריה הקדושה
    להלן דבריו והשיר

    "לא היה בה יופי ארצי. היא לא הבטיחה אושר בשרי. היתה הה יפעה שלא מן העולם הזה. חיוכה היה חמור ורציני. עיניה – היצומות אך לשלושה רבעים – היו מואכות, ואולי פזולות. פיה היה דק. צבע פניה כמעט ירקרק. שבתי לאולם הגדול ותלשתי דף מתוך אחד הספרים. מצאתי בדל-עפרון, ובעמדי לפני הדמות הלבנה רשמתי, בשכרון רך, את מלות השיר האלה.

    כפות רגלייך לבנות
    כשושנים של מות.
    כפות רגלייך נוטפות אדם (odem)
    של אהבה נואשת
    ושל הרבה הרבה תפלות.
    שמעי,
    השושנים מאושות ברעדה של כלות הנפש
    את שמך,
    ראי
    איך הן מיחלות ממך לנס הפריחה
    שהיא היא גויעה
    מתוך נשיקת-דמים אלי כפות רגליך.

    אם אין את יכולה לאהוב את הבזוי ואת הנשכח
    לו בחלומי תבואי.
    נא עברי קדושה ואלילית בין ערוגות שושניי החורות
    ורמסין לעפר.
    הן תאשרנה לקמל תחת כפות רגליך –
    כי זו להן הפריחה
    אל המציאות האחרת.

    Liked by 2 אנשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s