מעט ביאור בהקדמה ואחר כך מעט מקורות לסמלי היסוד של הקבלה.
במשך הלימוד אוסיף כאן עוד סמלי קבלה שנעסוק בהם בשיעורים.
למי שרוצה להדפיס כדי שיהיה מול עיניו כשמדברים בשיעור יש קישור לקובץ וורד כאן: מקורות לספר הזוהר
מקור מסירת הקבלה לפיה אנו לומדים
רבי ירוחם ליבוביץ היה תלמיד של הסבא מקעלם (רבי שמחה זיסל זיו), והיה משגיח בישיבת מיר, לפני מלחמת העולם השנייה.
.
רבי ירוחם קיבל את חכמת הקבלה איש מפי איש מהגאון מוילנא. הקבלה שאנו לומדים בשיעור מבוססת על הקבלה שהוא מסר. הוא מסר לתלמידו הרב שלמה וולבה, ואני שמעתי ממנו. הרב וולבה הראה לי איך כל מה שנאמר בשיחות של רבי ירוחם הוא ביאור סוגיות בספר הזוהר ובתורת האר"י ז"ל, פירוש של הכתוב ממש פסקה אחר פסקה.
סדר המסירה הוא: הגאון מווילנא, רבי חיים מוואלאז'ין, רבי זונדל סלאנט, רבי ישראל סלאנט, הסבא מקעלם, ורבי ירוחם.
מה שהסבא מקעלם ורבי ירוחם קראו לזה תנועת המוסר ולכאורה עסקו במוסר, הוא הסתרה של העניין, הלבשה שלו בכלי, כמו שהמורה נבוכים כביכול עסק רק בפילוסופיה (ואכן ההסוואה הצליחה ורוב האנשים בטוחים שהמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה ואין לו שום קשר לחכמת הקבלה. וכך הרוב בטוחים שרבי ירוחם עסק רק במוסר ואין לו שייכות לקבלה). אני מתכוון דווקא לרבי ירוחם והסבא מקעלם, ולא לשאר חכמי תנועת המוסר בני דורם שהם אכן באמת עסקו במוסר, לא כהסוואה. שרשרת מסירת הקבלה מהגר"א הוסוותה על ידי היחידים שפעלו בתוך שאר חכמי תנועת המוסר וכאחדים מהם.
.
רבי ירוחם אמר שיחות שנכתבו משמיעה על ידי תלמידיו וכונסו בספר שנקרא דעת חכמה ומוסר. (השיחות של הסבא מקעלם כונסו בספר שנקרא חכמה ומוסר)
.
.
.
הקדמה (קצרה שטחית וחלקית) לשפת הסמלים של הקבלה.
בקבלה יש עיסוק רב בצירופי ספירות, מספרים, אותיות, גימטריאות חשבונות ועוד, באופנים מסובכים וענפים מאוד. יש שלומדים את זה כמו שלומדים לוח הכפל. אנחנו לא נלמד כך. גם לא נדבר בסגנון של: 'השם המפורש הוא כנגד עשר ספירות, כשהיו"ד היא ספירת חכמה וכן הלאה'. זה לא מבאר שום דבר.
במורה נבוכים א' ס"ב כתב:
"ואני סובר שזה שאמרו "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוקי.
והיה אצלם גם כן 'שם בן שתים וארבעים אותיות'. וידוע אצל כל בעל ציור שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם היו אלו מלים רבות כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו. ואמנם נקראו אלו המילות הרבות האותיות 'שם' להיותם מורים על ענין אחד לבד כשאר השמות המיוחדים. ואמנם רבו המילות להבנת הענין כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה.
[…]
ודע שזה הדבר אשר ילומד היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל 'שם בן שתים עשרה אותיות' זה ולא 'שם בן ארבעים ושתים אותיות' – 'שם המפורש'; אבל 'שם המפורש' הוא 'השם המיוחד לו' כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלוקית בהכרח.
[…]
כי הרוב יחשבו שהם אותיות ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלוקיים מכלל הענינים שהם 'סתרי תורה' כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו'.
וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב והמאמר שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם' יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך."
אם לומדים הרי שמצפים שללימוד תהיה פעולה כלשהי, למשל להעלות ולזכך ולהאיר את נפש הלומד, לקרב אותה אל הבורא, או כל השפעת טובה אחרת. אם לומדים בלי להבין הרי מצפים שאותה פעולה תבוא על דרך מאגיה, עושים א' ונפעל ב' בלי שיש קשר ידוע בין א' לב'. הטומאה שבמאגיה היא שהעושה אותה נשאר מנוכר, הוא לא מוסר את ליבו ביגיעה עצומה של "אדם כי ימות באוהל", שנובעת מאש אהבה שבוערת בו ומאפשרת לו מאמץ גדול כל כך של הבנה, שמשברת את כל דרכי המחשבה שלו שהיו לו מקודם. שעל זה נאמר שזוכה לתורה רק מי שמקיא את חלק אמו עליה. זו מדרגה של עזה כמוות אהבה, של מסירת ליבו ועצמו לגמרי. נובע מזה חיבור, החיבור הוא דעת ,הבנה, ידיעה, בכל הכוחות, השכל והדמיון.
מי שפועל בדרך של מאגיה לא צריך להתאמץ כל כך, הוא עושה מעשה טכני, יבש, מנוכר, בלי אש של אהבה והתמסרות, וכבר משיג בזה את התוצאה שביקש. לכן על העושים כך כתב הרמב"ם שהם רשעים ופתאים. גם אם הם נמשכים לעיסוק הזה מתוך כיסופי אהבה כלשהם, הרי בלי הבנה כלל לא יוצא מזה שום חיבור בינם לבין מה שהם לומדים, וסופה של האהבה לדעוך או ליהפך לזנות שהיא עיסוק בשטחי בלי הפנים שלו.
לא מדובר במו"נ כאן על לעשות מהתורה קרדום לחפור בו, כי זה אפשרי גם אצל מי שלומד בהבנה ועושה כך לשם הכבוד. אלא הנושא הוא העניין של מאגיה. והמאגיה היא טמאה ואסורה גם אם הכוונה לזכך את נפשו ולהתקרב לבורא. אם הכוונה היא לפעול ניסים מעשיים בוודאי זה עוד הרבה יותר גרוע וזה ממש אופן של עבודה זרה.
גם רש"י בסנהדרין נ"ו א' כתב שדין התורה שאוסר הזכרת שם המפורש הכוונה היא שמזכירו באותיותיו ופירושיו, והרי שבלי פירוש אינה הזכרת השם כלל כי הוא סתם צפצף כעורב (מדובר על בן דעת שלא טעה לחשוב שישיג איזשהי פעולה מהזכרה כזו והזכיר סתם, ולכן עד שלא פירש את התוכן לא עשה מאומה, כי האותיות כשלעצמן אין בהן שום עניין).
מי שלומד בדרך הרשעים הפתאים ולא מנסה להבין, יכול לעסוק בצירופי אותיות וספירות לרוב, חוסר ההבנה לא מגביל אותו, אבל מי שלומד כדי להבין מוגבל מאוד בזה, כי כל צירוף הוא צריך להבין את משמעותו.
.
.
רק לדוגמה שם בן מ"ב אותיות שהרמב"ם אומר שיש ללמוד את החכמה שבו מבואר לגביו בספר הקנה שהוא מספרי הקבלה היסודיים הקדומים:
"סוד של שם מ"ב אותיות:
ועתה יש לך לדעת כי השכינה פועלת בכח י"ב הויות ובמ"ב אותיות הנקראות שם בן מ"ב ואלו הן:
אְבַג יְתַץ קְרַע שָׂטָן נְגַד יְכָש בְּטַר צְתָג חְקַב טְנַע יְגַל פְזָק שְׁקָו צְיָת:
ועתה שמע ענינם כי אלו אותיות של שם מ"ב כל אות יוצא ממנו מלאך הפועל מכח השם ואלו הן:
האדירירון בהירירון גבירירון יגבהיה תלמיה צפניה קרמיה רגריה עדיריה שגניה טלטיה נהריה נשמריה געריה דוהריה יעליה כסיה שגיוניה בועליה ורריה רמיה צ' וזהנהיה גלגליה חנניה קהה ב' טבטניה נ' עממיה והנהיה והו הויה ידלריה גורריה למימריה פקורקדיה זוהר זרעיה ווליה תהורריה רויה והאל אליה צעיריה יההריה תמוזליה.
והיה יהו"ד חונניא תיה והאל אליה ויהוה יה.
בשכמל"ו:
ועתה הם י"ד שמות מג' אותיות כל שם והם אב"ג ית"ץ וכו' ותכפול אותיות יה"ו עם כל אות ואות מאותיות מ"ב וא"כ ד' פעמים מ"ב הם קס"ח אותיות חלקם כ"ח חלקים ויעלו ו' אותיות לכל שם, כי ו' פעמים כ"ח עולים קס"ח וזה ציורו כו'" וכן הלאה וכן הלאה.
כל שם וצירוף וחשבון צריך ללמוד ולהבין עניינו. כמובן שאיננו יודעים להבין במדרגה כזו ולכן אין לנו רשות לעסוק בכל השמות והצירופים והחשבונות האלה.
.
.
איך בכלל אפשר ללמוד בהבנה טקסט כמו:
"אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית"?
עוד לפני כל הצירופים והחשבונות ושמות המלאכים שנובעים ממנו.
.
.
השפה של הנבואה היא צירוף של כח דמיון עם שכל. יש בזה מדרגה של השגת היופי על ידי כח הדמיון ביחד עם החכמה שהיא היסוד היופי הזה ובהשגתה השכל עוזר לכח הדמיון.
יש בזה גם צד שני, שבו השכל הוא העיקר וכח הדמיון עוזר לו. מילה בשפה היא סימון של משהו מופשט שקיים במציאות והשכל העיוני ראה בראייתו המופשטת וחיבר לו מילה כדי לסמן אותו ('ראובן' אינה מילה, 'אדם' הוא מילה והוא האידיאה המופשטת שכוללת את כל האנשים הפרטיים). למילה יכולות להיות משמעויות רבות, וכאן כח הדמיון עוזר לשכל. למשל המילה "מחנה ריכוז" מבחינה שכלית היא כפירושה כמו שהיה לפני השואה, מחנה כלשהו שמרכזים בו משהו. בימינו יש למילה הזו משמעות נוספת, והיא לא נובעת מהשכל, מההגדרה המילונית האובייקטיבית של המילה, אלא מאסוציאציה, שהיא פעולה של כח הדמיון.
.
יש מילים, כמו "אהבה" "אב" "כח" ועוד הרבה מאוד, שיש להן אסוציאציות רבות ומורכבות מאוד. אי אפשר להשתמש בשפה בהתעלמות מכל האסוציאציות האלה, כח הדמיון מצטרף לשכל כי הוא זה שמקשר את האסוציאציות ומרגיש את השקלן בפירוש המילה.
.
מספר, אות, מבנה של סדר כלשהו כמו עשר הספירות, או חשבון מתימטי כלשהו, הם גם מילים בשפה. כמו שהמילים הרגילות מובילות אל מה שהן באו לציין על ידי פעולה משולבת של שכל ודמיון, גם המילים האלה כך. רק שכאן השילוב של שכל ודמיון הוא באופן מיוחד ובמדרגה גבוהה יותר ממה שיש בשפה הרגילה. לכן זו מתודה של נבואה דווקא, שבה הצירוף של שכל ודמיון הוא אחדותי יותר ופועל בדרך שצריך להתלמד בה לאט לאט ובמאמץ רב.
.
אפשר לקרוא פסוק בתורה, וכל פעם למצוא בו פירוש נוסף, כל פעם לשים לב לאיזשהו קפל נוסף שבו, זווית נוספת, דיוק נוסף, ולפעמים הפירושים אפילו סותרים.
כך גם בעשר ספירות, בכל פעם יש הבנה נוספת מה הן, ויש אין ספור זוויות והבנות. אי אפשר לומר פירוש אחד שמסביר מהן הן עשר הספירות, מה הכוונה בהן, ולומר שהבנו אותן. זה כמו שאי אפשר למצוא פירוש אחד לפסוק "בראשית ברא וכו'" ולומר שכעת הבנו את הפסוק. או לפסוק "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל". וגם לא לשום פסוק אחר וגם לשום ספר אחר.
.
מילה היא סימון של מציאות. יש במציאות סוס, לולא המילה הוא היה קיים גם כן. במקום לומר סוס היינו מצביעים עליו. במקום בכל פעם ללכת לאורווה להצביע על הסוס, המצאנו את המילה 'סוס' והסכמנו שהיא תהיה אצבע שמצביעה על הסוס (במו"נ ב' ל' כתב שהשפה היא הסכמית, וכן מבואר באריסטו ואפלטון). למילה הזו יש רק פירוש אחד ברור ושלם.
אבל אם המילה מצביעה על מציאות שהיא למשל "אהבה", זה לא רק הצבעה על רגש שהרגשתי בזמן מסויים או על זוג שמתחבק. אלא החץ המצביע הוא כמו חץ שנורה בתוך יער והוא חודר דרך עץ ועוד עץ ועוד עץ וכך הלאה.
יש קשר בין כל העצים, הם בקו ישר, כולם בתוך הקו של הצבעת המילה.
זה התוכן של המורה נבוכים חלק א' מתחילתו. הוא אומר מילה ובוחן את הקו של ההצבעה האצבע של המיהל מצביע העליו. המילה "אשה" מצביעה על אשה ממש, ועל נקבת בעל חיים, וגם על כל מה שמתחבר כמו היריעות של המשכן. האשה, הנקבה באופן כללי, והיריעה דהיינו המושג המופשט של חיבור, כולם בקו אחד, הם מדרגות של פנים וחוץ של אותו עניין עצמו, לכן ההצבעה של המילה נוקבת דרך כולם.
.
גם מספר, המבנה של עשר הספירות, אות, ושאר סמלי הקבלה, הם מילים שנוקבות דרך שורה של משמעויות שכולן אחת (כי הקו המצביע של המילה הוא אחד) אבל הן במדרגות של זה לפנים מזה, ולכן נראות שונות.
דרך הקריאה של מילים כמו "עשר ספירות" היא עמוקה ודורשת התבוננות רבה מאוד, אבל ביסודה היא כמו ללמוד שפה, לומדים את המילה ואז את המשמעויות שלה. הקשרים שבין המשמעויות הם מה שהמילה מלמדת לפי פשוטה, לכן בפתיחת המורה נבוכים אומר שלימוד התורה על האמת הוא הלימוד של הקשרים בין המשמעויות של אותה מילה.
למשל המילה 'עין' הוסכם שהיא אצבע שמצביעה על מעיין מים. והיא גם מצביעה על איבר הראייה. מבואר מזה שיש קו שעליו עומדות שתי המשמעויות, וכשיורים חץ על אחת מהן הוא חודר אותה וממשיך בקו ישר עד שהוא פוגע במשמעות השנייה. בהבנה של פשט, שטחית, שמחפשת משמעות אחת לכל מילה, אנו אומרים שאלה שמות משותפים כלומר במקרה שני דברים במציאות משתמשים באוהת מילה אבל המשמעויות זרות זו לזו. כאילו כשבאנו להסכים על מילה שתציין דבר מה, לא היו לנו מספיק מילים ולכן השתמשנו באותה מילה פעמיים. אם היו מספיק מילים אז למה לא הסכמנו שתהיה מילה שונה לכל משמעות.
אלא לפי הפנים באמת יש כאן מציאות אחת ולכן הוסכם שתהיה לה מילה אחת. העין שהיא כח הראיה היא לפי האמת, הפנימיות, כמו מעיין מים. מי שמסתכל בעין שהיא איבר הראיה בדרך הסתכלות של העין היא ראי ללב (שזה נעזר בכח הדמיון), שואב מהעין מעיין מים של לב. ויש עוד הרבה קשר עמוק בין עין ללב ולא אאריך בזה כאן. כך שלימוד המילים המשותפות הוא הוא לימוד הסוד והאמת של התורה.
.
כמו הקשר שבין עין לעין, יש קשר בין המספר שתיים לחכמה.
אריסטו אומר במטאפיזיקה ספר מ', שיש שני שימושים שונים לגמרי במספרים. האחד הוא כדי לספור כמות, והשני הוא שכל מספר הוא אידיאה בפני עצמה. כלומר שתים במובן של לספור הוא אחת ועוד אחת, אבל במובן האידיאה שתיים הוא לא סכום של שתי יחידות אלא הוא עניין בפני עצמו, הוא מדבר על השניות, עניין הפירוד, שהוא צד באהבה שהיא אחדות ופירוד. השלוש האידיאי אינו סכום של יחידה ועוד יחידה ועוד יחידה, אלא הוא אידיאה בפני עצמה, הוא מדבר על כך שהאחדות שהוא המספר האידיאי 'אחד' והפירוד שהוא ה'שתיים' יכול שתהיה בחינה שתאפשר את קיומם ביחד, והיא נקראת שלוש. כשחז:ל אומרים שהתרוה משולשת (תורה נביאים כתובים) הם אל מתכוונים ל'שלוש' כספירה של כמה יחידות יש, תפוח ועוד פתוח ועוד תפוח, אלא על שלוש כאידיאה, שהוא פתרון הסתירה בין האחדות והריבוי שהוא סוד מעשה מרכבה.
השפה הזו נלמדה מהפיתגוראים ועברה לאפלטון שמסרה לאריסטו. היא אותה שפה עצמה של חכמת הקבלה.
גם המורה נבוכים עוסק בשפה הזו, למשל בב' י':
"הנה אלו ארבע סיבות לתנועת הגלגל, וארבעה פנים מן הכחות הכוללות הבאות תחילה מאתו אלינו, והם: כח הויית המחצבים, וכח הנפש הצומחת, וכח הנפש החיה, וכח הנפש המדברת, […]
ומספר הארבעה הזה הוא נפלא ומקום התבוננות. במדרש תנחומא אמר: כמה מעלות היו בסולם? ארבע; רוצה לומר אמרו (בראשית כח יב): "והנה סולם מוצב ארצה". ובכל המדרשות יזכר שארבע מחנות של מלאכים הם, והושב זה פעמים […]
ובמשלי זכריה, בתארו (זכריה ו א) "ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת", אמר בפרוש זה (זכריה ו ה): "אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ"; והן עילת כל מה שיתחדש כו'"
.
.
הבאתי כאן מעט ככל האפשר מהמילים הכי יסודיות וכלליות משפת הקבלה. אין טעם לנסות להבין אותן, כי אין להן פירש אחד. אם נחפש בספרי הקבלה נראה אין ספור פרושים שונים לכל מילה בשפה הזו, והרבה מהם נראים כסותרים.
בינתיים רק נראה את המילים, הרי לפני שמתחילים לקרוא צריך להסתכל על המילה, לדעת שזה א' וזה ב'. ורק אחר כך לחפש איך להבין מה כתוב.
הבאתי באופן הפשוט ביותר כמה דברים שהם היסודות הכי ראשוניים, הספירות והאותיות.
אחר כך הבאתי עוד קצת דברים באופן הפשוט ביותר שיכולתי, אבל הם קצת פחות פשוטים, כי מאמר השושנה בזוהר מתייחס אליהם וננסה בלימוד שלנו קצת להתחיל להבין אותן לפי ערכנו המועט. כדאי להסתכל גם בזה, כי לאט לאט במשך הלימוד יש תקווה שנוכל להגיע לרמה מעט יותר מפותחת ומורכבת של קריאת שפת הסמלים הזו, ולשם כך ננסה מדי פעם לעסוק בה ברמה מעט יותר גבוהה.
השפה של חכמת הקבלה לא לגמרי דומה לשפה שלנו, העניין שהמילה היא הסכמית מקבלת מובן אחר, והמילה עצמה נכנסת בפני עצמה לשדה הישויות שעליהן היא מצביעה. מתבטלת ההפרדה שבין המילה למציאות שעליה היא מצביעה והמילה נעשית חלק מהמציאות ולא רק סימון של המציאות. המילים כבר לא רק הסכמיות אלא מהותיות, האור האלוהי מתגלה לא רק במציאות שעליה המילה מצביעה אלא גם במילה עצמה כיישות מופשטת. קשה מאוד לבאר על מה מדובר כאן, אם נזכה לעסוק בזה לאורך זמן, במשך הזמן אולי הדברים יקבלו קצת מובן.
אותם חכמים קדמונים קדושים שעסקו בזה כראוי הגיעו למדרגה שכשהם הסתכלו בשמיים הם ראו בהם את האותיות שבהם נכתבה בריאת השמיים, ואת כל המהלך של הנביעה והשפיעה מהאותיות עד השמיים הגשמיים שרואים בעין, וכמו שכתוב בפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים"
עשר הספירות:
כתר חכמה ובינה נקראות ג' עליונות. דעת אינה ספירה בפני עצמה ולא נכללת במניין עשר. הכתר הוא מעל החכמה, כלומר אינו מושג כלל בשכל, כל מה שאנו משיגים בהסתכלות שכלית לגבי הכתר, אפילו ההשגה שהוא משהו שאי אפשר להשיג, זה לא הכתר ממש, כיוון שבעצמו השכל כלל לא יכול לפנות לכיוון שלו, לכן לכתר כפי שהוא בהשגתנו יש שם נפרד שהוא "דעת". כתר ודעת זו אותה ספירה עצמה.
מתפארת עד מלכות הן שבע ספירות תחתונות, והן מחולקות לשש הספירות של הגוף ולמלכות שהיא הנקבה שכוללת הכל.
תפארת היא הלב, היא כנגד השם המפורש שהוא הוי"ה, והיא המרכז של כל שבע התחתונות. לכן לפעמים כולן נקראות תפארת (או ששת הספירות מגבורה עד יסוד נקראות ביחד תפארת, כי המלכות היא כוללת את כל מה שמעליה ביחד בבחינת נקבה שהיא מדרגת מציאות אחרת, ולכן היא בפני עצמה).
.
ציור נוסף:
בספר עץ חיים מהאר"י שער א' ענף ב' מסביר שיש שני ציורים של הספירות: "כי שתי הסברות נכוחות ואמיתיים, כי שתי בחינות היו בענין העשר ספירות. א' הוא בחינת היותם עגולים בציור עשרה עגולים זה תוך זה, וגם היה בהם בחינה אחרת והוא היותם עשר ספירות ביושר דרך ג' קוים [קו ימין, קו שמאל, וקו אמצע] כמראה אדם בעל ראש וזרועות ושוקיים וגוף ורגלים"
.
אותיות שם המפורש הן כנגד הספירות. הקוץ של היו"ד הוא כנגד כתר. היו"ד הוא חכמה. ה"א ראשונה היא בינה, הוא"ו הוא ששת הספירות מגבורה עד יסוד (שביחד נקראות על שם התפארת שהיא מרכזן), וה"א אחרונה היא מלכות.
השם הוא גם כנגד היסודות. קוצו של יו"ד הוא היסוד החמישי שממנו גרמי השמיים. יו"ד הוא אש, ה"א ראשונה היא אויר, וא"ו הוא רוח, ה"א אחרונה היא עפר.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
פרצופים
יש הסתכלות על מערכת עשר הספירות כעל פרצופים:
ספירת כתר – נקראת אריך אנפין (ארוך פנים)
ספירות חכמה ובינה – נקראות אבא ואמא (החכמה אבא והבינה אמא)
ששת הספירות התחתונות נקראות זעיר אנפין (קטן פנים) הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.
ספירת מלכות נקראת נוקבא (הנקבה)
.
.
.
.
המבנה היסודי של האותיות לפי ספר יצירה (ספר יצירה הוא ספר הקבלה הראשון, הקדום והיסודי. כל ספרי הקבלה האחרים ובראשם הזוהר מבוססים עליו):
עשרים ושתיים האותיות נחלקות לשלוש קבוצות:
א – שלוש אותיות שהן "אמות", כלומר היסודיות ביותר, והן האותיות א, מ, ש
ב- שבע אותיות כפולות, והן האותיות ב, ג, ד, כ, פ, ר, ת
ג – שתים עשרה אותיות פשוטות, והן האותיות: ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק
.
.
ליקוט מדברי ספר יצירה על האותיות
פרק א'
משנה א':
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות [בביאור הגר"א כתב שהשמות האלה כאן כולם בבחינת ספירת החכמה] את עולמו: בשלשה ספרים, בספר ספר וסיפור [מביאור הגר"א: "ספר וספר הן חכמה בינה, שעדיין הוא בשכל לבד. וסיפור הוא הדעת שמוציא השכל מהכח אל הפועל כמו הסיפור"].
משנה ב':
בעשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד, שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות. [מבואר בפירוש הגר"א שהכוונה ששלושים ושתיים הנתיבות הן עשר הספירות וכ"ב האותיות]
…
משנה ה':
עשר ספירות בלי מה, מדתן עשר שאין להם סוף, עומק "ראשית" [הגר"א: חכמה] ועומק "אחרית" [הגר"א: בינה], עומק "טוב" [הגר"א: כתר] ועומק "רע" [הגר"א: מלכות], עומק "רום" [הגר"א: נצח] ועומק "תחת" [הגר"א: הוד], עומק "מזרח" [הגר"א: תפארת] ועומק "מערב" [הגר"א: יסוד], עומק צפו"ן ועומק דרו"ם. אדון יחיד א"ל מל"ך נאמן מושל בכולם, ממעון קדשו ועד עדי עד.
[מביאור הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא):
עומק הוא דבר שיש לו שלשה רחקים [כלומר שלושה ממדים. בגיאומטריה יש נקודה, קו, שטח, וגוף תלת ממדי, בעל נפח, שנקרא גוף בעל עומק] ואין כל דבר פחות ממנו בגשמיים [אין מציאות לגוף גשמי אלא אם יש לו שלושה ממדים, נקודה קו ושטח לא קיימים במציאות החומרית אלא הם רק מושגים גיאומטריים מופשטים], וברוחניים יש להם שלשה רחקים והן ג' אותיות א' מ' ש' שהן אמות כל דבר כמו שיתבאר לקמן, והן במספר אב"ג שהן התחלת כל מספר שהא' השרש והב' התחלת הזוגות והג' התחלת הנפרדים. ובספירות הן חב"ד [חכמה בינה דעת] שבהן ברא כו' כנ"ל במשנה א' (שם כתב שספר ספר וסיפור הם חכמה בינה ודעת), והן יה"ו שבשם (הה"א האחרונה שבשם הוי"ה היא ספירת מלכות והיא לא נמנית כאן)
משנה ו':
עשר ספירות בלי מה, צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו, ולפני כסאו הם משתחוים.
פרק ב'
עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור.
עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן בקול חצבן ברוח קבען בפה בחמשה מקומות אחה"ע בגרון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסשר"ץ בשינים, בומ"ף בשפתים.
עשרים ושתים אותיות יסוד קבען בגלגל כמין חומה ברל"א שערים [ב 231 שערים] וחוזר הגלגל פנים ואחור וסימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע.
כיצד צרפן שקלן והמירן א' עם כולם וכולם עם א' ב' עם כולם וכולם עם ב' וחוזרות חלילה ונמצאות ברל"א שערים ונמצא כל היצור וכל הדבור יוצא משם אחד.
יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש וזה סימן א' עם כולם וכולם עם א' צופה וממיר ועשה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד וסימן לדבר עשרים ושתים חפצים בגוף אחד.
פרק ג':
"שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים.
שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות ויצאו מהם אויר מים אש ומהם נולדו אבות ומאבות תולדות.
שלש אמות אמ"ש חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם שלש אמות אמ"ש בעולם ושלש אמות אמ"ש בשנה ושלש אמות אמ"ש בנפש זכר ונקבה.
שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש. שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים. ואויר מרוח מכריע בינתים.
שלש אמות אמ"ש בשנה חום קור ורויה. חום נברא מאש קור נברא ממים ורויה מרוח מכריע בינתים.
שלש אמות אמ"ש בנפש זכר ונקבה ראש ובטן וגויה. ראש נברא מאש ובטן נברא ממים וגויה מרוח מכריע בינתים.
פרק ד':
שבע כפולות בג"ד כפר"ת מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולם.
פרק ה':
שתים עשרה פשוטות ה' ו' ז', ח' ט' י', ל' נ' ס', ע' צ' ק', יסודן שנים עשר גבולי אלכסון, גבול מזרחית רומית [רומית פירושו עליונה] גבול מזרחית צפונית גבול מזרחית תחתית, גבול דרומית רומית גבול דרומית מזרחית גבול דרומית תחתית, גבול מערבית רומית גבול מערבית דרומית גבול מערבית תחתית, גבול צפונית רומית גבול צפונית מערבית גבול צפונית תחתית, ומתרחבין והולכין עד עדי עד והן הן גבולות עולם.
שתים עשרה פשוטות ה' ו' ז', ח' ט' י', ל' נ' ס', ע' צ' ק', יסודן חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם שנים עשר מזלות בעולם שנים עשר חדשים בשנה שנים עשר מנהיגים בנפש זכר ונקבה.
פרק ו':
אלו הם שלש אמות אמ"ש ויצאו מהם שלשה אבות והם אויר מים אש ומאבות תולדות, שלשה אבות ותולדותיהם ושבעה כוכבים וצבאותיהם ושנים עשר גבולי אלכסון. ראיה לדבר עדים נאמנים בעולם שנה נפש ושנים עשר חק ושבעה ושלשה פקדן בתלי וגלגל ולב."
.
זה רק ליקוט חלקי. אי אפשר לתמצת או לקצר את ספר יצירה, אבל איננו לומדים כאן את ספר יצירה אלא רק מכירים קצת מושגים ממנו שספר הזוהר ישתמש בהם בפסקאות הקרובות, ואת הדברים נלמד מהזוהר ולא מספר יצירה. בהמשך יהיו עוד מושגים מספר יצירה שהזוהר מדבר עליהם ואז אביא גם אותם.
.
.
.
דברים חשובים על ספירת מלכות מדברי פירוש הגר"א על ספר יצירה א' ה'
על עומק "רע" כתב הגר"א כאן:
"עומק רע. הוא מלכות אע"פ שאין שם רע כלל חס ושלום כמו שכתוב "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם." (מלאכי ג'). מכל מקום "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ." (משלי ה'). וכל מאני כו' [הכוונה לתיקוני זוהר ס"א א' "דאוצרין דמלכא, דכל מאני קרבא דמלכא בהון", תרגום: באוצרות של המלכות יש את כל כלי המלחמה], וכן אמרו בגמרא בא דוד והורידן לארץ שנאמר לא יגור במגורך כו' [עיין גמרא חגיגה י"ב ב', שהדברים הרעים שהיו בשמיים דוד הורידן לארץ והארץ פירושה מלכות] והיא ראש לשועלים דעלמא דפרודא. וכן במספר העשיריות היא ראש לעשיריות שהם נפרדים אע"פ שהיא בכלל אחדים. [אין מספר מעל עשר. אחרי עשר סופרים או עשר ועוד מספר, כלומר אחת עשרה שתים עשרה וכו', או שסופרים את מספר העשיריות דהיינו עשר עשרים שלושים וכו', זה ספירת דברים נפרדים, כי המספרים שבתוך העשר הם כולם עניין אחד. המלכות שהיא עשר, היא סוף המספרים היחידים שהם מחוברים זה לזה, ותחילת ספירת העשיריות שהיא ספירה של דברים מפורדים זה מזה. היא הגבול שבין עולם האחדות לעולם הפירוד]"
.
.
.
י"ב גבולי אלכסון שנזכרו בדברי הספר יצירה שהבאתי:
מספר "פרדס רימונים" (מאת רבי משה קורדובירו) כ"א ז':
כל דבר גשמי שיהיה לו שש קצוות [שלושה ממדים, אורך רוחב ועומק. כל ממד אפשר לנוע בו לצד זה או לצד ההפוך, למשל על ציר הגובה אפשר לנוע למעלה ולמטה, כך שציר הגובה נחשב שני כיוונים, ולכן שלושת הממדים הם ששה קצוות] יחוייב היות לו י"ב גבולים באלכסון [גבולי האלכסון הם 12 הקווים הצבעוניים שבציור, נקראים בגיאומטריה מקצועות הקוביה. השטחים המרובעים נקראים פיאות הקוביה, והצלעות שהן קווי הגבול של חיבור הפיאות זו לזו נקראים מקצועות].
הא כיצד? נצייר בדעתינו בית אחד בד' כתלים וקרקעית ותקרה שהם שש קצות. הנה יחוייב י"ב גבולים באלכסון שהם י"ב הוויות. הא כיצד? גבול שבו יתדבק כותל מזרח עם התקרה שהוא גבול מזרחית רומית [רומית פירושו עליונה, זה הגבול שהוא קו החיבור בין הקיר המזרחי לתקרה]. וכן לד' כתלים, גבול צפונית רומית, גבול מערבית רומית, גבול דרומית רומית. הם ד' גבולים. וד' גבולים אחרים למטה. גבול מזרחית תחתית, גבול צפונית תחתית, גבול מערבית תחתית, גבול דרומית תחתית. הם ד' גבולים אחרים למטה. והם ח'. וד' זוויות מקום דבוק הכתלים זו בזו. כיצד, גבול מזרחית צפונית והיינו צפונית מזרחית הרי א', וכן גבול מזרחית דרומית והיינו דרומית מזרחית הם ב', וכן גבול מערבית דרומית והיינו דרומית מערבית הם ג', וכן גבול מערבית צפונית והיינו צפונית מערבית הם ד'.
ונקראים גבולי אלכסון מפני שהם באלכסון. ואינם כסדר הו' קצוות שהם ביושר מזרח נגד מערב צפון נגד דרום מעלה נגד מטה. אבל אלה הם נגדיים זה לזה באלכסון. גבול מזרחית רומית נגד מערבית תחתית, וגבול מערבית רומית נגד מזרחית תחתית, וגבול צפונית רומית נגד דרומית תחתית, וגבול דרומית רומית נגד צפונית תחתית, וגבול מזרחית צפונית נגד מערבית דרומית, וגבול מזרחית דרומית נגד מערבית צפונית. וכלם נגדיים באלכסון. ובישוב דברים האלה הם קרובים אל השכל בציור נקל מאד כמו שפירשתי. [הצבעים של הגבולים ממחישים את האלכסון. כל זוג גבולים שעומד זה נגד זה הוא באותו צבע.]
ששת הכיוונים, מזרח מערב, צפון דרום, למעלה ולמטה, הם כנגד שש ספירות:
מזרח – ספירת תפארת
מערב – ספירת יסוד
צפון – ספירת גבורה
דרום – ספירת חסד
מעלה – ספירת נצח
מטה – ספירת הוד
ספירת המלכות היא נקודת האמצע שכוללת את כולם.
עיקר העניין של גבולי האלכסון הוא הכיוונים. כלומר אם אדם עומד יש לו ששה כיוונים: קדימה-אחורה, ימין-שמאל, למעלה-למטה (או מזרח-מערב, דרום-צפון, למעלה-למטה). יש לאותו אדם שעומד גם עוד שנים עשר כיווני אלכסון: הציר מצפון-מזרח לדרום-מערב, הציר מצפון-מערב לדרום-מזרח, ציר האלכסון מלמעלה-מזרחה אל למטה-מערבה (קו שעולה בזווית 45 מעלות כלפי מעלה ונטייתו לכיוון מזרח), ציר אלכסון מלמעלה-מערבה אל למטה-מזרחה, ציר אלכסון מלמעלה-צפונה אל למטה דרומה, ציר אלכסון מלמעלה-דרומה אל למטה-דרומה. אלה ששה צירים, וכל ציר יש לו כיוון לצד זה ולצד ההפכי ולכן הם שנים עשר כיוונים (בכיוונים שאינם באלכסון יש שלושה צירים: ציר מזרח-מערב, ציר צפון-דרום, וציר למעלה-למטה. לכל ציר יש שני כיוונים, למשל לכיוון מזרח ולכיוון מערב. ולכן הם נחשבים ששה קצוות. כך באלכסונים יש ששה צירים והם נחשבים י"ב קצוות)
.
גבולי האלכסון עניינם החיבור בין ההתחלות הראשונות. הם חיבורים בין הכיוונים, בקוביה הם מחברים את הפיאות, השטחים, שהם ששת הכיוונים הראשיים. גם באדם שעומד ויש לו שלושה צירי כיוון ראשיים, שלושת הממדים, האלכסון הוא החיבורים שביניהם. גבולי האלכסון הם גם חיבורים בין ספירות. למשל הקיר המזרחי של החדר, שהוא ספירת תפארת, יש לו קו של חיבור לקיר הצפוני, שהוא ספירת גבורה, קו החיבור שבפינה המזרחית-צפונית, הוא גבול האלכסון של חיבור תפארת וגבורה. בין הקיר המזרחי לקיר המערבי אין פינה שמחברת, אין ביניהם גבול אלכסון. וכן בין הקיר הצפוני לדרומי וכן בין התקרה והרצפה, אין גבול אלכסון שמחבר.
.
.
.
לשון הפרדס רימונים שם לגבי החיבורים שבין הספירות מבחינת גבולי האלכסון [אפשר גם לדלג]:
וכענין הזה אל הספירות להבדיל כמה הבדלות. כי הכל על דרך משל ולשכך את האזן. כיצד?
ת"ת [ת"ת הוא קיצור לתפארת] שהוא המזרח יתיחד עם הצפון שהוא הגבורה ועם הדרום שהוא החסד ועם הנצח שהוא המעלה ועם ההוד שהוא המטה. וכמו שלא ישתוה הדרום עם הצפון דהיינו החסד עם הגבורה, שהרי הם שתי ספירות, לכל אחד מהם פעולה בפני עצמה. כן לא ישתוה יחוד הת"ת עם החסד עם יחודו עם הגבורה. וכן לא ישתוה בחינת יחודו עם הנצח עם בחינת יחודו עם ההוד. נמצא לפי זה יתהוה בחינה אחת מיחוד התפארת עם החסד והיא תקרא גבול מזרחית דרומית. ובודאי שהיה מתהווה מיחוד שתי מדות בחינה של רחמים. הרי גבול אחד. ונגד הגבול זה שהוא מזרחית דרומית היא גבול מערבית צפונית. והיינו יחוד יסוד עם הגבורה. והנה היחוד הזה הוא דין, כי היסוד בעצמו דין והגבורה דין, ויחודם יתהוה ממנו דין. והיינו גבול ב'.
עוד יתייחד הת"ת עם הגבורה, וזה יהיה בהכרח נוטה אל הדין כי הגבורה דין, וזה נקרא גבול מזרחית צפונית. הרי גבול ג'. ונגד הגבול הזה שהוא מזרחית צפונית הוא גבול מערבית דרומית, והיינו יחוד היסוד עם החסד. וזהו ודאי רחמים הפך הגבול הקודם. הרי גבול ד'. והם שנים נגד שנים תפארת נגד היסוד.
עוד יתייחד הדרום עם המעלה. והיינו יחוד החסד עם הנצח. ואז ודאי היא בחינת רחמים, שכן שניהם רחמים. והיינו גבול דרומית רומית. הרי גבול ה'. ונגד זה הגבול גבול צפונית תחתית והיינו יחוד הגבורה בהוד, וזה ודאי דין גמור, שכן שניהם דין, וזהו יחוד הצפון עם התחת. והרי גבול ששי.
עוד יתיחד הדרום עם התחת, והיינו יחוד החסד עם ההוד, והיא בחינת רחמים, והיינו גבול דרומית תחתית. הרי גבול ז'. ונגד הגבול הזה הוא גבול צפונית רומית, והיינו יחוד הנצח עם הגבורה, והוא הפך הגבול הקודם. הרי גבול ח', הם שנים נגד שנים.
עוד יתייחד הרום עם המזרח, והיינו יחוד הנצח בת"ת, והיא בחינת רחמים, והיינו גבול מזרחית רומית. הרי גבול ט'. ונגד גבול זה גבול מערבית תחתית, והיינו יחוד הוד ביסוד, והיא בחינת דין. הרי גבול י'.
עוד יתיחד הנצח עם היסוד, והיינו גבול מערבית רומית, והיא בחינת רחמים. והיינו גבול אחד עשר. ונגד גבול זה גבול מזרחית תחתית, והיינו יחוד התפארת עם ההוד, והיא בחינת דין. והיינו גבול י"ב. הרי שנים נגד שנים נצח נגד הוד.
נמצא כלל הגבולים האלה ששה לדין וששה לרחמים ולכן בחינתם י"ב כדפי'. וכאשר נבחינם בערך ד' קצוות שהם מזרח ומערב צפון ודרום שהם עיקר ועולים ג"כ ברוחניות אל ד' רגלי המרכבה ואין מעלה ומטה נחשבים לעצמם אלא נטפלים אל הד' הנזכר, כנודע ומפורסם בדברי הרשב"י ע"ה בענין ד' רגלי המרכבה אברהם יצחק יעקב דוד, כי יסוד ומלכות הכל אחד לענין מערב כמפורסם הם י"ב נחלקים אל ד'.
כיצד? ג' לכל אחד מהד' רוחות, והם ד' פעמים ג' יעלו י"ב. הנה גבול מזרחית צפונית משוך כל פני המזרח וגבול מזרחית רומית וגבול מזרחית תחתית הם ג' גבולים למזרח.
ומתמתח והולך עד גבול דרומית מזרחית ומשם תחלת גבולי דרום. כיצד? גבול דרומית מזרחית וגבול דרומית רומית וגבול דרומית תחתית הרי ג' גבולים לדרום.
ומתמתח והולך עד גבול מערבית דרומית ומשם תחלת גבולי המערב. כיצד? גבול מערבית דרומית וגבול מערבית רומית וגבול מערבית תחתית. הרי ג' גבולים למערב.
ומתמתח והולך עד גבול מערבית צפונית ומשם תחלת גבולי הצפון. כיצד? גבול מערבית צפונית וגבול צפונית רומית וגבול צפונית תחתית הרי ג' גבולים לצפון.
ומתמתח והולך עד גבול צפונית מזרחית שהוא מכלל גבולי המזרח כדפי'.
נמצאו לפ"ז שלשה גבולים למזרח שלשה גבולים למערב שלשה גבולים לדרום שלשה גבולים לצפון. וכלם גבולים לאילן האמצעי שהוא הת"ת כדפירשנו בפ' הקודם. וזהו "אילן אחד יש לו להקב"ה ובו י"ב גבולים והאילן באמצע".
.
.
.
.
שלוש עשרה מידות של רחמים (בארמית: תליסר מכילין דרחמי)
בספר אור החמה שהוא פירוש על ספר הזוהר מאת רבי אברהם אזולאי (הוא היה תלמיד של רבי חיים ויטאל שהיה תלמידו של האר"י), כאן על מאמר השושנה, כתב על שלוש עשר המידות של רחמים:
"סוד י״ג מדות שהם רמז לי״ב גבולים והנקודה", הכוונה לנקודת האמצע, שהיא ספירת המלכות הכוללת את הכל ומחזיקה את הכל כמציאות אחת של יציאה אל הפועל כאחד. (לכן היא נקראת "כנסת" כי היא כונסת את הכל לאחד, כמו שנקודת האמצע כונסת את כל כיווני ההתפשטות לאחד).
.
.
בספר שערי אורה (מסוף האמה השלוש עשרה, מאת רבי יוסף ג'יקטיליה, תלמידו של רבי אברהם אבואלעפיא) שער י' (העוסק בספירת כתר) כתב:
"השם העשירי משמות הקודש נקרא אהי"ה [זו גרסה של שם הוי"ה בן ארבע אותיות ונלמד מהפסוק שכתוב בו "אהיה אשר אהיה"]. זהו השם העולה בראש הכתר שאין בו ידיעה לזולתו. הוא השם המסתתר בשפריר חביון דהממונה על עולם הרחמים. והנה זה השם יש לו שנים עשר צירופים, ונקודת הרחמים מקור ההוי"ה באמצע. ואלו שנים עשר מיני צירופים ונקודה האמצעית, שהוא סוד תליסר מכילן דרחמי אשר כולם רחמים גמורים ואין בהם תערובות דין. ובדוגמתן השם המיוחד יהו"ה באמצע הספירות למעלה ולמטה ולצדדין, כמו שכבר רמזנו בשערים שכתבנו, ואותן י"ב צירופים של השם המיוחד והקו האמצעי המתווך בינתים הן סוד י"ג מידות המחזיקות דין ורחמים. וכשיופיעו מידות עליונות משם הכתר שהוא אהי"ה, אשר כולם רחמים, אז יתמלאו כל העולמות וכל הספירות ברכה וחיים ורחמים וכל מיני שפע. וכבר ביארנו בשער הראשון היאך שם יהו"ה הוא עומד באמצע שני השמות שהם אהי"ה אדנ"י, ושם אדנ"י הוא אוצר לקבל כל מיני השפע הבאים משניהם. והנני מבאר. דע כי בהיות שם אהי"ה למעלה בעולם הרחמים, ובהיות שם יהו"ה באמצע בעולם המשפט, ובהיות שם אדנ"י למטה בעולם – גמר דין, צריך אתה לדעת היאך פועלים בהתחבר אלו לאלו, או בהיות כל אחד מהם פועל בפני עצמו.
דע כי פעולת השם העליון שהוא אהי"ה הוא פעולת הרחמים הגמורים, והוא השם המטיב והנותן מתנת חינם ומרחם שלא מצד הדין אלא מצד הרחמים הגמורים, כמו שאמר.
וקראתי בשם יהו"ה לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג, יט). את אשר אחון ואת אשר ארחם, הכול כפי הרצון שאין בו ידיעה לכל נברא. ובמידת השם הזה שכולו רחמים, שהוא אהי"ה, יצאו ממצרים."
.
.
.
.
צילום שני העמודים הראשונים מספר אור יקר (פירוש על הזוהר מאת רבי משה קורדובירו). סימנתי באדום את מה שנעסוק בו בשיעור:
.
.
.
שם בן מ"ב (כלומר בן ארבעים ושתים אותיות):
השם הוא:
"אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית"
.
.
רבי אברהם אבולעפיא בספר חיי העולם הבא כתב על שם בן ע"ב אותיות:
"[שם בן ע"ב אותיות] הוא פירוש שם בן מ"ב אותיות. וגם שם בן מ"ב אותיות, הוא פירוש שם בן י"ב אותיות. וגם שם בן י"ב אותיות, הוא פירוש שם בן ד' אותיות [הוי"ה], אשר הוא השורש והעיקר, ואלו כולם הם הפירושים עליו, להודיע סוד יחודו יתברך. וזה השם שהוא בן ד' אותיות הוא לבדו שם המיוחד, ושאר שמות הם כולם (פארותיו) פירותיו, אשר כולם מתבארים עליו."
.
.
הגר"א (בפירוש מעשה בראשית על דרך רמז) כתב על שם בן מ"ב:
"ויאמר אלהים יהי אור". י' אמירן [עשר אמירות, הן עשר המאמרות שבהן נברא העולם, שהן עשר הפעמים שכתוב "ויאמר" בפרשת בראשית].
עשר ספירות שהן מ"ב [עשר המאמרות שהן מתפשטות לארבעים ושתים באופן כזה:], ל"ב שבילין [זהו מה שכתוב בספר יצירה: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו" נתיבות הן השבילים] וי' אמירן.
[שלושים ושתיים נתיבות או שבילים הם הסכום של עשרת המספרים (דהיינו הספירות) בתוספת כ"ב האותיות, כמו שהבאתי לעיל מהגר"א. זה מה שכותב כאן:] כ"ב אותיות וי' נקודין [הספירות נקראות נקודות ביחס לאותיות, כי המספרים יותר מופשטים מהאותיות]. אותיות – נפש, ונקודין – רוח [כמו שכתבתי שהנקודות, הם המספרים, עשר הספירות, הם בבחינת רוח שהיא מופשטת יותר מבחינת נפש שהיא בחינת האותיות. לפי הקבלה הסדר מלמטה למעלה הוא נפש רוח נשמה (לא כמו הרמב"ם ורוב פסוקי התנ"ך ששם נשמה היא המדרגה התחתונה הגשמית של החיים ונפש היא המדרגה העליונה המופשטת)].
עשר ספירות הם ל"ב, ובהם טעמים, נשמה שמנהיג אותן, והוא י' אמירן.
[שם בן מ"ב הוא עשרה מספרים, כ"ב אותיות, ועשר מאמרות. (10+22+10=42). כ"ב האותיות יש בהן טעמים שזו הנשמה שמנהיגה אותן, הטעמים הם עשר המאמרות,
לכן על עשר הספירות וכ"ב האותיות אנו מוסיפים עוד עשר מאמרות ומסתכם הכל בארבעים ושתים שזה שם בן מ"ב]
וזהו שם מ"ב עד ב' של "וָבֹהוּ" שבהם נברא העולם כידוע [מהאות הראשונה בתורה שהיא בי"ת של "בראשית, עד האות בי"ת של המילה "ובהו" יש ארבעים ושתים אותיות]. ל"ב נתיבות במוח שבהן ברא אלהים בינה בי' אמירן הוא רוח דליבא"
.
.
בדומה לזה כתב רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) באור יקר על בראשית:
"עשרה מאמרות הם בחכמה, ואחר כך מתפשטין ל"ב, שהסוד מ"ב [הוא צירוף של] עשרה מאמרות ול"ב נתיבות"
.
.
בספר קנאת ה' צבאות כתב הרמח"ל:
"וצריך שתדע כי סוד העליה והעפיפה בשם מ"ב, וסודה "וו" [כלומר פעמיים האות ו'], והיינו (ישעיהו ו, ב) "בשתים יעופף" ["שתיים" היינו פעמיים האות ו'], כי שרש הכל ו' שהוא תפארת. ואח"כ בהיות הו' הזאת מכה בו' השנית, שהוא יסוד, נעשה ו' פעמים ו', והם ל"ו – כלם מ"ב [יש ו' ראשונה שהיא תפארת, הו' השניה היא יסוד. כשהו' הראשונה מכה בו' השניה, מהמכה נעשה שהו' השניה מוכפלת בעצמה (או מתפרקת למרכיביה) והיא כעת שלושים ושש. הו' הראשונה נשארה כמו שהיתה והיא שש, וביחד עם השלושים ושש (שזהו היסוד אחרי המכה), הכל מסתכם בארבעים ושתיים, וזה שם בן מ"ב]. והו' הראשונה היא אבגיתץ (זהר שם), והל"ו היוצאים ממנו הם שאר השמות (קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית), וזהו סוד (ישעיהו ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", בסוד הל"ו שבו' השניה כנ"ל, שש כנפים בסוד הו' הראשונה."
.
.
רל"א (231) שערים
בספר יצירה נזכרו רל"א שערים והתבאר שם שאלו הם. השערים הם זוגות האותיות שנובעים מהצירוף של כל אות עם כל אות אחרת:
"אב אג אד אה או אז אח אט אי אכ אל אמ אנ אס אע אפ אצ אק אר אש את
בא בג בד בה בו בז בח בט בי בכ בל במ בנ בס בע בפ בצ בק בר בש בת
גא גב גד גה גו גז גח בט גי גכ גל גמ גנ גס גע גפ בצ גק גר גש גת
דא דב דג דה דו דז דח דט די דכ דל דמ דנ דס דע דפ דצ דק דר דש דת
הא הב הג הד הו הז הח הט הי הכ הל המ הנ הס הע הפ הצ הק הר הש הת
וא וב וג וד וה וז וח וט וי וכ ול ומ ונ וס וע ופ וצ וק ור וש ות
זא זב זג זד זה זו זח זט זי זכ זל זמ זנ זס זע זפ זצ זק זר זש זת
חא חב חג חד חה חו חז חט חי חכ חל חמ חנ חס חע חפ חצ חק חר חש חת
טא טב טג טד טה טו טז טח טי טכ טל טמ טנ טס טע טפ טצ טק טר טש טת
יא יב יג יד יה יו יז יח יט יכ יל ימ ינ יס יע יפ יצ יק יר יש ית
כא כב כג כד כה כו כז כח כט כי כל כמ כנ כס כע כפ כצ כק כר כש כת
לא לב לג לד לה לו לז לח לט לי לכ למ לנ לס לע לפ לצ לק לר לש לת
מא מב מג מד מה מו מז מח מט מי מכ מל מנ מס מע מפ מצ מק מר מש מת
נא נב נג נד נה נו נז נח נט ני נכ נל נמ נס נע נפ נצ נק נר נש נת
סא סב סג סד סה סו סז סח סט סי סכ סל סמ סנ סע ספ סצ סק סר סש סת
עא עב עג עד עה עו עז עח עט עי עכ על עמ ענ עס עפ עצ עק ער עש עת
פא פב פג פד פה פו פז פח פט פי פכ פל פמ פנ פס פע פצ פק פר פש פת
צא צב צג צד צה צו צז צח צט צי צכ צל צמ צנ צס צע צפ צק צר צש צת
קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קכ קל קמ קנ קס קע קפ קצ קר קש קת
רא רב רג רד רה רו רז רח רט רי רכ רל רמ רנ רס רע רפ רצ רק רש רת
שא שב שג שד שה שו שז שח שט שי שכ של שמ שנ שס שע שפ שצ שק שר שת
תא תב תג תד תה תו תז תח תט תי תכ תל תמ תנ תס תע תפ תצ תק תר תש"
בטבלה הזו יש 462 זוגות של אותיות, כלומר פעמיים רל"א. כי כל זוג בא פעמיים בחילוף סדר האותיות, למשל יש "אב" ויש "בא", יש "אג" ויש "גא" וכן הלאה. אם סופרים את שניהם כצירוף אחד אז יש 231 צירופים. אם סופרים אותם פעמיים זה תס"ב (462) צירופים. לכן אומרים בספרי הקבלה 'רל"א שערים פנים ואחור', כלומר רל"א לפנים ("אב") ורל"א לאחור ("בא").
.
.
קטע מספר התניא (שער היחוד והאמונה א') [אפשר גם לדלג]:
""וְאַף שֶׁלֹּא הֻזְכַּר שֵׁם אֶבֶן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי כֵן נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵרוּפִים וְחִלּוּפֵי אוֹתִיּוֹת הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בִּרל"א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵרוּף שֵׁם אֶבֶן, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן. וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּשְׁתַּלְשְּׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַל יְדֵי חִלּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בִּרל"א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה עַל יְדֵי חִלּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת, שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי. וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְּצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד:""
שיעור שבועי בספר הזהר - על ידי ניר שטרן 