0002 מאמר השושנה

שיעור 0002 (אני מפנה לתגובות שם התבארו דברים חשובים)

קישור לקובץ אודיו

לשון הזוהר:

(דף א ע"א) רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב, (שיר השירים ב) (פנחס רלג, ופ' תשא קפט) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. (בגין דאית שושנה ואית שושנה), מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּר, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלהִים דְּהָכָא (נשא דף קלא ב, וקלח, וקמז) (שמות קפו א) מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַהּ.

מתורגם לעברית:

רִבִּי חִזְקִיָּה (נ"א רבי אלעזר) פָּתַח, כָּתוּב (שיר השירים ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מִי הַשּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל [משום שיש שושנה ויש שושנה]. מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁהִיא בֵּין הַחוֹחִים יֵשׁ בָּהּ אָדֹם וְלָבָן – אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהּ דִּין וְרַחֲמִים. מַה שּׁוֹשַׁנָּה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עָלִים – אַף בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁמַּקִּיפוֹת אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ. אַף אֱלֹהִים שֶׁל כָּאן, מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְכַּר, הוֹצִיא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵבוֹת לְהַקִּיף אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ.

.

.

.

עמדנו על חלק מהקושיות הבולטות בטקסט. 

אם שושנה זה סמל או משל לכנסת ישראל, אין מקום לעבור על הפרטים ולומר כמו שבשושנה יש אדום ולבן כך בכנסת ישראל יש דין ורחמים, מה בשושנה יש שלושה עשר עלים גם בכנסת ישראל יש שלוש עשרה מידות רחמים.

למשל המשל למעשה מרכבה זה אדם רוכב על סוס. כך גילוי האלוהות המופשט רוכב על גלוי האלוהות המצומצם. אבל לא נאמר מה לסוס יש אזניים וזנב כך לנמשל יש. הנמשל לא דומה בפרטיו למשל. או אם זה לשון מושאל, שכתב במילות ההגיון שמשתמשים בו בעיקר בשיר, דהיינו מטאפרה, לא אומרים שאם דוד אמר "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת" אז נאמר מה לקאת מדבר יש מקור ונוצות כך לדוד יש מקור ונוצות.

השוואה בין פרטים מתאימה כשמודבר בדברים שונים, כמו שאומרים חז"ל שהאדם הוא עולם קטן, ואומרים מה בעולם יש כך וכך כעין זה באדם יש משהו דומה כך וכך. אבל השושנה וספירת מלכות שהיא המציאות הם לא שני דברים.  

אם השושנה היא לא משל או מטאפורה, אז זה כמו מילה נרדפת, שם קוד. כשאומרים שושנה זה לומר כנסת ישראל. אפשר להחליף את המילה שושנה ולכתוב במקומה כנסת ישראל. אם כן, כעת נאמר על כנסת ישראל שיש בה דין ורחמים, ולא צריך לומר שכמו כן יש בשושנה אדום ולבן. 

צריך להבין מה בכלל הקשר בין שושנה לכנסת ישראל. כלומר זה לא קשר של משל ונמשל, ולא קשר דמיון בין שני דברים (כי הם לא שני דברים שונים) ולא קשר של מילים נרדפות, אז איזה קשר זה כן? 

גם כתוב:

"משום שיש שושנה ויש שושנה". "משום ש…" זו נתינת סיבה, נתינת טעם, משום שיש זהב ויש זהב, אז בדקתי את התכשיט אם הוא מזהב טהור או זהב באיכות נמוכה. וכאן אל מרור, משום שיש שושנה ויש שושנה אז…

אז מה? מה זה בא להסביר?

.

כתוב:

"מה השושנה שהיא בין החוחים יש בה אדום ולבן כו'"

המילים "בין החוחים" מיותרות כאן. אדם אומר: 'ראיתי בין הקוצים פרח, הפרח הזה יש בו אדום ולבן'. לא צריך לומר: 'הפרח שהוא בין הקוצים יש בו אדום ולבן'. הרי כבר אמרנו שהוא בין הקוצים, וכעת מדברים עליו ולא על הקוצים. הקריאה מחוייבת להתפרש שיש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים, ועל השושנה שהיא בין החוחים אנו אומרים שיש בה אדום ולבן, מה שאין כן השושנה שאינה בין החוחים אין בה אדום ולבן.  

זה המשך של מה שכתוב מקודם שיש שושנה ויש שושנה. כיוון שכתב בהמשך שאותה שושנה שהיא בין החוחים יש בה אדום ולבן, אם כן מזה נלמד שמה שכתוב "יש שושנה ויש שושנה", הכוונה שיש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. ועל זה ממשיך שאותה שושנה שהיא בין החוחים היא זו שיש בה אדום ולבן. ומזה נלמד שהשושנה שאינה בין החוחים אין בה אדום ולבן. 

כך הוא מבנה הטקסט. 

הלשון משום שיש שושנה ויש שושנה, משמעו שזה הסבר למשהו, נתינת טעם או סיבה למשהו, משום שכך אז…

מה יכול להיות השאלה שצריך להסביר בהסבר שמשום שיש שושנה ויש שושנה לכן העניין יוסבר? רק אמרנו שושנה בין החוחים, איזו קושיא יש להסביר בזה? 

הקושיא היחידה היא שאם השושנה היא כנסת ישראל, כלומר היא כל המציאות, אז איך יכול להיות שיש חוחים? הם צריכים להיות מחוץ למציאות ואיך זה ייתכן?

על זה הסביר משום שיש שושנה ויש שושנה. יש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. זה יתרץ את הקושיא איך יתכן שיש חוחים. ואז ממשיך שמשתי השושנים הוא מדבר על זו שהיא בין החוחים שהיא זו שיש בה אדום ולבן ויש לה שלושה עשר עלים. ובשושנה שאינה בין החוחים אין אדום ולבן ואין לה שלושה עשר עלים. 

.

.

לגבי גישה לקושיות שיש בטקסט. 

גם בסוגיות בתלמוד ועוד לימודים, לפעמים קוראים טקסט, ואם קוראים בדקדוק היטב, בחדות, בלי לקבל ניסוחים מטושטשים, רואים שיש בו קושיות. הקושיות הם הידית, הסדק, להכנס פנימה.
אפשר כל קושיה לתרץ תירוץ מקומי, להסביר שהתכוונו לכך וכך, למרות שזה לא לגמרי מה שכתוב לפי פשוטו, או שדיברו דווקא על סיטואציה מסויימת למרות שלא אמרו בפירוש שמדובר רק באופן כזה,  וכל כיו"ב.
זו גישה בעייתית כיוון שלפי זה הטקסט פגום, מי שכתב אותו התרשל ולא התנסח מספיק מדוייק וברור ולכן יש קושיות, והתירוצים שלנו מתקנים את המחדלים של כותב הטקסט. 

לטעמי עדיף לכבד את הטקסט ולהניח שהכותב כתב אותו היטב. אני לא חושב שללמדו כדי לתרץ קושיא זה לימוד טוב. ז הלא הסתכלות ישרה בלי דעות קדומות, זה כבר מראש בא עם אג'נדה. יש קושיא, עכשיו אנסה לקרוא לאור הקושיא כדי לחפש לה תירוץ. קריאה נכונה זו הקשבה נקייה, להיות כמו נייר חלק, אוזן תמימה, לא לבוא עם דברים מוקדמים. 

לדוגמה כשלומדים סוגיא שעוסקת בשור המזיק, אז כשרק מתחילים ללמוד אומרים יש שני צדדים להבין איך אדם מתחייב לשלם את מה שהשור שלו הזיק:

צד אחד אומר שכיוון שהשור קנוי לו אז השור זה כמו הוא בעצמו. תמיד יש סיבה מהותית, בעצם, שהוא ישלם כי זה הוא שהזיק. אם הוא שמר כראוי אז יש הלכה מחודשת שפוטרת אותו מלשלם אפילו שבעצם יש סיבה לשלם. 

יש צד שני שאומר שהשור לא נחשב שזה הוא בעצמו, ולכן בעצם אין שום סיבה מהותית, בעצם, שישלם על נזקי השור. התורה חידשה הלכה מחודשת שכיוון שהשור קנוי לו הוא חייב לשמור עליו כראוי. שהוא חייב לשמור עליו, ואם לא שמר זו התרשלות וההתרשלות מחייבת לשלם.  

עמדנו על חלק מהקושיות הבולטות בטקסט. 

אם שושנה זה סמל או משל לכנסת ישראל, אין מקום לעבור על הפרטים ולומר כמו שבשושנה יש אדום ולבן כך בכנסת ישראל יש דין ורחמים, מה בשושנה יש שלושה עשר עלים גם בכנסת ישראל יש שלוש עשרה מידות רחמים.

למשל המשל למעשה מרכבה זה אדם רוכב על סוס. כך גילוי האלוהות המופשט רוכב על גלוי האלוהות המצומצם. אבל לא נאמר מה לסוס יש אזניים וזנב כך לנמשל יש. הנמשל לא דומה בפרטיו למשל. או אם זה לשון מושאל, שכתב במילות ההגיון שמשתמשים בו בעיקר בשיר, דהיינו מטאפרה, לא אומרים שאם דוד אמר "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת" אז נאמר מה לקאת מדבר יש מקור ונוצות כך לדוד יש מקור ונוצות.

השוואה בין פרטים מתאימה כשמודבר בדברים שונים, כמו שאומרים חז"ל שהאדם הוא עולם קטן, ואומרים מה בעולם יש כך וכך כעין זה באדם יש משהו דומה כך וכך. אבל השושנה וספירת מלכות שהיא המציאות הם לא שני דברים.  

אם השושנה היא לא משל או מטאפורה, אז זה כמו מילה נרדפת, שם קוד. כשאומרים שושנה זה לומר כנסת ישראל. אפשר להחליף את המילה שושנה ולכתוב במקומה כנסת ישראל. אם כן, כעת נאמר על כנסת ישראל שיש בה דין ורחמים, ולא צריך לומר שכמו כן יש בשושנה אדום ולבן. 

צריך להבין מה בכלל הקשר בין שושנה לכנסת ישראל. כלומר זה לא קשר של משל ונמשל, ולא קשר דמיון בין שני דברים (כי הם לא שני דברים שונים) ולא קשר של מילים נרדפות, אז איזה קשר זה כן? 

גם כתוב:

"משום שיש שושנה ויש שושנה". "משום ש…" זו נתינת סיבה, נתינת טעם, משום שיש זהב ויש זהב, אז בדקתי את התכשיט אם הוא מזהב טהור או זהב באיכות נמוכה. וכאן אל מרור, משום שיש שושנה ויש שושנה אז…

אז מה? מה זה בא להסביר?

.

כתוב:

"מה השושנה שהיא בין החוחים יש בה אדום ולבן כו'"

המילים "שהיא בין החוחים" מיותרות כאן. אדם אומר: 'ראיתי בין הקוצים פרח, הפרח הזה יש בו אדום ולבן'. לא צריך לומר: 'הפרח שהוא בין הקוצים יש בו אדום ולבן'. הרי כבר אמרנו שהוא בין הקוצים, וכעת מדברים עליו ולא על הקוצים. הקריאה מחוייבת להתפרש שיש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים, ועל השושנה שהיא בין החוחים אנו אומרים שיש בה אדום ולבן, מה שאין כן השושנה שאינה בין החוחים אין בה אדום ולבן.  

זה המשך של מה שכתוב מקודם שיש שושנה ויש שושנה. כיוון שכתב בהמשך שאותה שושנה שהיא בין החוחים יש בה אדום ולבן, אם כן מזה נלמד שמה שכתוב "יש שושנה ויש שושנה", הכוונה שיש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. ועל זה ממשיך שאותה שושנה שהיא בין החוחים היא זו שיש בה אדום ולבן. ומזה נלמד שהשושנה שאינה בין החוחים אין בה אדום ולבן. 

כך הוא מבנה הטקסט. 

הלשון משום שיש שושנה ויש שושנה, משמעו שזה הסבר למשהו, נתינת טעם או סיבה למשהו, משום שכך אז…

מה יכול להיות השאלה שצריך להסביר בהסבר שמשום שיש שושנה ויש שושנה לכן העניין יוסבר? רק אמרנו שושנה בין החוחים, איזו קושיא יש להסביר בזה? 

הקושיא היחידה היא שאם השושנה היא כנסת ישראל, כלומר היא כל המציאות, אז איך יכול להיות שיש חוחים? הם צריכים להיות מחוץ למציאות ואיך זה ייתכן?

על זה הסביר משום שיש שושנה ויש שושנה. יש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. זה יתרץ את הקושיא איך יתכן שיש חוחים. ואז ממשיך שמשתי השושנים הוא מדבר על זו שהיא בין החוחים שהיא זו שיש בה אדום ולבן ויש לה שלושה עשר עלים. ובשושנה שאינה בין החוחים אין אדום ולבן ואין לה שלושה עשר עלים. 

.

צריך להבין גם למה לספירת מלכות הוא קורא כאן כנסת ישראל. כתבו בספרי הקבלה ש"כנסת ישראל" זה אחד מהכינויים של ספירת מלכות. אבל לכל כינוי שלה יש סיבה למה משתמשים בו, הוא מכוון לבחינה מסויימת. מה הכינוי "כנסת ישראל" מכוון, ולמה מבין כל הכינווים דווקא בו השתמשו כאן. 

.

.

לגבי גישה לקושיות שיש בטקסט. 

גם בסוגיות בתלמוד ועוד לימודים, לפעמים קוראים טקסט, ואם קוראים בדקדוק היטב, בחדות, בלי לקבל ניסוחים מטושטשים, רואים שיש בו קושיות. הקושיות הם הידית, הסדק, להכנס פנימה.
אפשר כל קושיה לתרץ תירוץ מקומי, להסביר שהתכוונו לכך וכך, למרות שזה לא לגמרי מה שכתוב לפי פשוטו, או שדיברו דווקא על סיטואציה מסויימת למרות שלא אמרו בפירוש שמדובר רק באופן כזה,  וכל כיו"ב.
זו גישה בעייתית כיוון שלפי זה הטקסט פגום, מי שכתב אותו התרשל ולא התנסח מספיק מדוייק וברור ולכן יש קושיות, והתירוצים שלנו מתקנים את המחדלים של כותב הטקסט. 

לטעמי עדיף לכבד את הטקסט ולהניח שהכותב כתב אותו היטב. אני לא חושב שללמדו כדי לתרץ קושיא זה לימוד טוב. זה לא הסתכלות ישרה בלי דעות קדומות, זה כבר מראש בא עם אג'נדה. יש קושיא, עכשיו אנסה לקרוא לאור הקושיא כדי לחפש לה תירוץ. קריאה נכונה זו הקשבה נקייה, להיות כמו נייר חלק, אוזן תמימה, לא לבוא עם דברים מוקדמים. 

לדוגמה כשלומדים סוגיא שעוסקת בשור המזיק, אז כשרק מתחילים ללמוד אומרים יש שני צדדים להבין איך אדם מתחייב לשלם את מה שהשור שלו הזיק:

צד אחד אומר שכיוון שהשור קנוי לו אז השור זה כמו הוא בעצמו. תמיד יש סיבה מהותית, בעצם, שהוא ישלם כי זה הוא שהזיק. אם הוא שמר כראוי אז יש הלכה מחודשת שפוטרת אותו מלשלם אפילו שבעצם יש סיבה לשלם. 

יש צד שני שאומר שהשור לא נחשב שזה הוא בעצמו, ולכן בעצם אין שום סיבה מהותית, בעצם, שישלם על נזקי השור. התורה חידשה הלכה מחודשת שכיוון שהשור קנוי לו הוא חייב לשמור עליו כראוי. אם לא שמר זו התרשלות בציווי המחודש לשמור, וההתרשלות היא הסיבה שהוא חייב לשלם. 

לדעתי אסור ללמוד כך, המבנה שאומר שיש רק שני צדדים להבין, הוא מבנה בדוי שבניתי לפני שלמדתי, וכעת אני כופה על הסוגיא להיות מתאימה לאחד משני הצדדים שהחלטתי על דעת עצמי שרק הם האפשרויות להבין את העניין. צריך להיפגש עם הטקסט בלי מבנים מוקדמים, למשמש בו הרבה, ולראות מה צומח מתוכו באופן אורגני, מהפגישה התמימה איתו. 
שנים למדתי לפי המבנה הזה שלמדתי אותו בישיבה. ופעם מצאתי הוכחה לצד הזה ופעם לצד השני. ויש עשרות רבות של שיעורים של ראשי ישיבות שמביאים הוכחות פעם לצד הזה ופעם לצד השני. ויוצא שיש סתירות בין הסוגיות לגבי שאלת היסוד של ההגדרה מה השורש המהותי של החיוב לשלם על נזקי השור. 

אחר כך עזבתי את המבנה הזה של שני הצדדים שבהם אפשר להבין את המחייב המהותי של התשלום, ובמקום ללמוד את הסוגיות בשבוע למדתי אותן בשנה, מגשש כעיוור גמור, מנסה להקשיב לדממה. מנסה להיות סביל, מקבל. וצמחה מזה הבנה שהיא לא כמו אפשרות א' ולא כמו אפשרות ב', שלא יכולתי לחשוב עליה מראש, וכל הסוגיות מאירות כאחת לפיה. (כתבתי על זה הרבה בבלוג "תלמוד מוסבר ומאמרים" על בבא קמא, ובביאור על ברכת שמואל בבא קמא)

וכל שכן שאין ללמוד במטרה למצוא תירוץ לקושיות. זה אילוץ עוד יותר גדול של התבניות שלי על הסוגיא. מי אמר שזה באמת קושיא, אולי סתם לא הבנתי על מה מדברים. 

.

בתלמוד לפחות אנו יודעים מה זה שור ומה זה נזק ומה זה לשלם. בספר הזוהר אין לנו מושג על מה בכלל מדובר. כאן זו טעות עוד יותר גדולה לנסות לתרץ את הקושיות באופן מקומי. התפקיד של הקושיות הוא שנלך צעד אחורה, נסתכל במבט כללי, על מה בכלל מדברים. אם נעשה את זה נכון כל הקושיות תיעלמנה והטקסט יהיה נהיר וברור ונקי מקושיות. כמו שבוודאי הכותב רצה וידע לכתוב. 

.

.

לכן צריך להקדים קצת על מה מדובר. 

שמו של הספר הוא ספר הזוהר. הוא עוסק בזוהר. 

עיקר הפירוש של המילה "זוהר" נלמד מהפסוק בדניאל: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד."

ויש גם פסוק ביחזקאל פרק ח':

"וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה."

.

אם מסתכלים על שמי התכלת, לא על השמש אלא על חתיכת שמיים, נניח שאין שמש, הם מוארים. זה אור ששורה בכל, כאילו אין לו מקור, אינו הקרנה מאיזה מקור אור, אלא שפעת אור שווה שמתפשטת בכל. זה זוהר. זה נקרא גם זיו. נראה שזוהר הוא לשון מקרא וזיו הוא לשון חכמים. זה נקרא גם הוד, אבל הוד הוא יותר מצד מידת הדין, משהו שמעורר יראה, בעוד שזוהר הוא מהבחינה שמעוררת תשוקה ואהבה. הזוהר נקרא במקרא גם הדר. 

שמות רבה בא ט"ו:

"הקדוש ברוך הוא לבושו הוד והדר ונתן לשלמה הוד מלכות"

ספרי דברים וזאת שנ"ג:

"בכור שורו הדר לו, מלמד שניתן לו הוד למשה והדר ליהושע שאילו ניתן הוד ליהושע לא היה העולם יכול לעמוד בו "

זוהר זה אור שלא רואים את המקור שלו, כמו האור שלפני הזריחה או שאחרי השקיעה (בתפילה שמעט לפני הזריחה אומרים "הכין ופעל זהרי חמה").

אפשר לתפוש אותו כדבר בפני עצמו, יפה ומאיר, כך הוא. ואפשר מהזוהר להרגיש שיש לאור הזה מקור. המקור נעלם אבל הזוהר מעיד עליו, נותן טעם מועט ממנו, ומהיופי של הזוהר נעשית תפישה כלשהי במקור וכיסופי אליו כי באמת לא רואים אותו, רק את זהרו.  

בזה עוסק ספר הזוהר, בהסתכלות על הזוהר שיש במציאות. אפשר לפתח את הרגישות ליופי, את התפישה של הזוהר, להכנס לתוך זה, לאהוב, לכסוף, לעמוד על הגבול בין הזוהר למקור הזוהר שהוא טמיר ונעלם, נשגב. 

.

.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

אהבה היא רגש, באה מהלב, מכח הדמיון והנפש הבהמית. בהלכות תשובה י' ג' הרמב"ם אומר שאהבת הבורא היא כמו להיות חולה אהבה לאשה, והמשל לזה הוא שיר השירים. זה בא מהגוף, תשוקה. כמו שגם כתב במו"נ ג' נ"א על החשק שמביא למיתת נשיקה.     

איך אפשר לאהוב את המופשט המוחלט שלא נתפש כלל בכח הדמיון אלא רק בשכל עיוני מופשט לגמרי, בכח של רגש גופני שהוא מחובר לחוש וגשמיות? 

התשובה היא שמתבוננים במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. אבל הם מוגבלים, איך הם גורמים לי להכיר את מי שעשה אותם עד שאוכל לאהוב אותו. צריך לדעת כדי לאהוב, להכיר, שיהיה משהו נוכח שאוכל לאהוב אותו. מעשיו מוגבלים, הם לא יכולים להנכיח את המופשט או ללמד עליו. הוא שונה מהם לחלוטין באופן המציאות שלו.

למשל משהו כמו מלפפון לא יכול לתת לי לטעום משהו כמו משפט פיתגורס, עד שאוכל לאהוב את משפט פיתגורס באהבה רגשית חושנית. כי ישות מתמטית היא מופשטת יותר מישות חומרית כמו מלפפון, זה מישור מציאות אחר לגמרי, אין דמיון כלל ביניהם. וכל שכן שהבורא מרוחק מהמוגבל לאין שיעור יותר. 

כתוב ברמב"ם: " ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ". הברואים יש להם קץ, אבל רואים בהם חכמה שאין לה קץ. ל אמדוב רשלומדים ומבינים את החכמה הזו, כי כתוב "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה"

חכמה לא לומדים "מיד", זה לוקח זמן. גם אי אפשר ללמוד חכמה שאין לה קץ. לא מדובר ללמוד את החכמה הזו אלא לראות אותה. היא נתפשת כזיו ששורה על מעשיו וברואיו. לכן מעשיו נפלאים, פלא הכוונה משהו לא מובן, זה סוד מעשה מרכבה שהוא לא מובן, איך האין סופי רוכב על המוגבל. הדרך שספר הזוהר מסתכל על זה היא שהזוהר של האין סופי שורה על המוגבל. איך הוא יכול לשרות? מה הקשר? זה לא מובן, זה סוד, אבל כך הסוד הזה נתפש, כזוהר.   

הבורא נודע על ידי מעשיו, זה על ידי הזוהר שלו ששורה על מעשיו. לכן הם "גדולים". גדול זה יחס, יותר גדול ממשהו. מליון זה גדול? זה יותר גדול מאלף אבל יותר קטן משני מליון. אין "גדול" כתואר עצמי של דבר. לפעמים אומרים: 'הגדולה שיש בדבר היא ש…'. זה כשל לוגי. בכל דבר יש גדולה כי יש משהו קטן ממנו, ובכל דבר יש קטנות כי יש משהו גדול ממנו. אלא יש גם גדולה כתואר עצמי שהוא לא יחס בין גדול לקטן. הכוונה ששורה על זה משהו מזיו האין סוף, הנשגב, הנעלם. האין סוף הוא גדול בעצמו, לא ביחס למשהו אחר. ומה ששורה עליו מהזיו הזה יש בו גדולה מצד עצמו. 

"כזוהר הרקיע מזהירים" אמרו חז"ל שזה דיין שדן דין אמת לאמיתו. יש גדולה בדיין כזה. היושר המוחלט הוא סתירה לטבע המוגבל החומרי, היושר המוחלט בא מזיו נשגב של מעלה.

.

.

על רחל כתוב שהיא "יפת תואר ויפת מראה", ורש"י פירש שתואר זה התווים החיצוניים, ויפת מראה זה "זיו קלסתר". יש בה איזשהו אור. נסוך עליה משהו מואר. אין לנו מושג מה זה ה"משהו" הזה, איזה אור זה, מאיפה הוא בא. זה אור של מעלה, אבל מהו ה"מעלה" הזה איננו יודעים. לכן זה רק זיו. כל הבריאה היא זיו כזה, ספר הזוהר זה הסתכלות כזו על כל הבריאה.

השושנה היא היופי, יופי זה אותו דבר כמו זוהר. אנחנו אוהבים את היפה, מתאווים אליו. למה? הוא מעורר כיסופים עזים למשהו, איננו יודעים למה. למקור היופי, שהוא נשגב טמיר ונעלם. אנחנו מוכרחים לדבוק בו.  

השושנה היא העולם בהסתכלות כזו.

.

.

עוד בחינה בעניין הזוהר. 

 קראנו את השיר של רחל:

"עֲקָרָה

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ."

עקרה זהו העדר. 

ההעדר מצייר את אורי. אורי כל כך נמצא, כל כך חי, האחיזה בידו הקטנה היא חווייה כל כך חיה ונוכחת. איך זה ייתכן, הוא לא קיים, הוא רק מילים כתובות.

המשורר חזי לסקלי כתב על זה:

"שלוש סיבות

אֲנִי שׂוֹנֵא שִׁירָה

וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ סִבּוֹת.

הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכֹל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה.

הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי.

הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם.

וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית."

השירה היא שום דבר, רק נייר ומילים, אי אפשר להניח על כתפיה את הראש. אבל על אורי של רחל אפשר, לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. חזי לסקלי יודע את זה, הוא רק עומד על כך שזה סוד ושזה חמקמק, והסוד יכול להתפוגג. אולי הסוד הוא הסיבה הרביעית, הוא שונא את הסוד כי הוא כואב, הוא כיסופים, לא מלאות. 

אם משוררת מוכשרת ומיומנת היתה מתבקשת לכתוב תיאור יפה של ילד, זה היה שיר יפה אבל שיר סתם, לא חי עד דמעות כמו השיר של רחל. 

כי רחל כתב מכח ההעדר. מה שנעדר הוא הילד בשר ודם שאינו קיים. ההעדר הזה הוא שכתב את השיר. לכן יש באורי מהזיו של הילד האמיתי החי. הילד האמיתי אינו דומה לאורי בשום דבר, איננו יודעים עליו מאומה. אולי הוא צהוב שיער. אבל ממשותו מאירה בילד המצוייר בשיר. לכן אורי הוא לא רק נייר ומילים. מכח שהוא העדר של ילד חי שורה בו זיו של חיים. הזיו זה הצורה, היא ציור. לכן באורי יש משהו שלא רואים בילד בשר ודם, כי אורי הוא הפרדת הצורה מהחומר.

.

.

אם יש ילד שגדל באי בודד ואל ראה אדם או חיה מימיו, בגיל מסויים יהיה חסר לו מגע רך של אמא, קול נעים. הוא אל יודע שיש אמא ולא יודע שום דבר עליה. הוא יצייר משהו, לא בדמות ראש גוף וגפיים, אולי למשל הוא יצייר ענן רך וחמים שנוגע בו בשנתו, אולי יצייר קול כלשהו שיש בוך רוך וחמימות. ההעדר מצייר ציורים.

כי ההעדר הוא העדר של משהו. ההורים בשר ודם האמיתיים הם אלה שמצטיירים בענן הדמיוני, לכן יש בענן משהו מהם. החום והרוך שהילד מרגיש בענן הדמיוני שלו הוא אותו חום ורוך שיש באמא האמיתית, הענן הוא ציור שלה. לכן יש בענן זיו שלה, שהוא אותו רוך וחום שהילד הבודד שואב ממנו.

.

.

האר"י בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתב שהיה אור אין סוף פשוט, ובוא נברא עיגול ריק, כלומר ההעדר. ואז נכנס קו אור להעדר וצייר בו צורות, הן הספירות.

וכתוב שהקו הוא קו של אור אין סוף. איך אור אין סוף יכול להיות קו, הקו הרי מוגבל?

זה סוד מעשה מרכבה, החיבור של האין סוף למוגבל, וזה כי הקו הוא רק ציור של מה שנעדר, והציור מוגבל, הוא לא תופש את הדבר עצמו כי הדבר עצמו הוא האין סוף שאינו נתפש, אבל כיוון שזה ציור שנובע מההעדר, מהכיסופים, יש בו מהזיו של מה שנעדר, ומכח זה יש צד שבו אפשר לומר על הקו שהוא קו של אור אין סוף, הוא מוגבל ששורה עליו זיו האין סוף. הוא החכמה שאין לה קץ ששורה על מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. 

השושנה היא הסתכלות על העולם כעל זיו. 

.

.

החומר הוא העדר. ההמון (כלומר הילד, שנמצא בכל אחד מאיתנו הואו כח הדמיון) תופש שהמציאות היא דווקא בחומר. רק הוא באמת נמצא, מציאות חזקה. השאר הוא רעיונות ודיבורים שאין בהם ממש. 

החומר משקר. הוא אומר איני העדר אלא אדרבא, אני המציאות במובן הכי ראשוני מוחלט ואמיתי (כלשון הקטגוריות פרק ה').

 מכות מצריים הן גילוי של הטבע לעמקו. במכת חושך אמרו חז"ל שהיה חושך כפול ומכופל עד שמי שעמד לא היה יכול לשבת, ומי שישב לא היה יכול לקום. העדר לא יכול לעצור אדם מלשבת, החושך אינו מציאות חיובית אלא רק העדר אור. אלא התפישה התהפכה, ההעדר נתפש כמציאות. 

הזיו יכול להיתפש לא כזיו אלא כאור עצמו. יש אמנים שאצלם היצירה היא התכלית האחרונה, המציאות הכי אמיתית מוחלטת וראשונית. הם משתמשים בחיים שלהם כחומר גלם ליצירה והחיים מתכלים ונשרפים.

יש יופי שהוא יפת תואר בלי זיו קלסתר. הוא הנשגב בעצמו, לא משהו ששורה עליו הזיו של הנשגב. 

על הנביא כותב הרמב"ם שהוא נקי לגמרי מתאוות ומחרפת תאוות חוש המישוש, כלומר תאוות המשגל. והרי שיר השירים מדבר על תאוות המשגל והוא המשל לאהבת הבורא והרי שאינו יכול להיות חרפה וגנות.

אלא תאוות חוש המישוש היא התאווה לצורות היפות, שהן יופי שנתפש כקיים בפני עצמו, לא זיו של משהו עליון. תאווה ליופי של אשה שיש לה תווים חיצוניים יפים, לא יופי של זיו קלסתר. 

והאדם ידע את חווה אשתו זו ידיעה שלמה של כל הכוחות של כל קומת האדם, מהכי גבוה עד הבשר ממש. באופן כזה הבשר נתפש שנושא את הזיו של הגבוה. ואז התאווה למשגל היא טהורה וקדושה. חוש המישוש בפני עצמו לא תופש זיו נשגב. לכן מה שבא מכוחו הוא חרפה. 

.

בהלכות איסורי ביאה פרק כב:

 

"וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות. ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה [לשבת תמיד עם אשה] גורם לטהרה יתירה גדולה. מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"

תשוקה של בשר לאשתו היא טהרה יתירה גדולה. כי זה מסלק את התאווה של חוש המישוש לאשה זונה שאין בה ידיעת כולה וזיו קלסתר אלא רק יפי תואר חיצוני. 

 

יש שושנה ויש שושנה. יש שושנה שהיא זוהר, היא זוהר של הנשגב העליון.

"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ." 

היופי הוא הגילוי של האלהים בעולם. הוא הזוהר של האלוהות. 

.

ויש שושנה שהיא יופי שקיים בעצמו לא כזוהר. 

כשהשושנה היא הזוהר, אז יש חוחים, כי תמיד בהכרח חלקים ממנה נתפוש לא כזוהר אלא כיופי מנותק שעומד לעצמו. תמיד אשה יפה ביופי חיצוני, בתואר, בלי זיו קלסתר, תעורר בנו משהו. אלה החוחים. 

באמת השושנה היא כל המציאות, החוחים אלה "חורים" במציאותה אמיתית, חורים של פנטזיה, אשליה, תעתוע. יופי חיצוני הוא רק תעתוע דמיון, כשמתחברים אליו הוא כיעור ומוות, כי נעקרנו מהמציאות ולא התחברנו לשום דבר. זה ההעדר שהתחפש ליש. קוץ הוא דקירה, הוא פצע, מוות, העדר שמתגלה כהעדר.  

השושנה היא בין החוחים, כי אדם מתחיל מחוחים. בצעירותו הוא נמשך ליופי החומרי החיצוני. אם הוא הצליח להתעלות מתאוות היופי החיצוני, שם נפתח לו חלון ליופי האמיתי. רק מהטעות אפשר להגיע לאמת, מי שלא נמשך ליופי חיצוני גם לא ישיג יופי אמיתי. האור נגלה רק על רקע של חושך. החטא של דוד ובת שבע עוסק בזה. הוא ראה אותה רוחצת על הגג והתאווה, זה התחיל כמשיכה ליופי חיצוני. אבל מהכשלון הוא שב בתשובה והתעלה וראה שהיופי הוא חיצוני ושאינו יופי ומזה נגלה לו היופי הפנימי, והוא אהב אותה באופן כזה ועל זה אמרו שהוא ידע שמששת ימי בראשית היא מיועדת לו. 

לכן זה חטא כמו שכתוב בפשטות בתנ"ך בפירוש, ועל זה הוכיח אותו נתן הנביא, ודוד אמר שהוא חטא, ואמרו חז"ל שזה כדי ללמד את התשובה, וגם אמרו כל האורמ דוד חטא אינו אלא טועה. זה הגבול בין הכשלון לתשובה, ומשם נגלית השושנה. רק משם. בלי חטא ותשובה, בלי טעות והבנה שזו טעות, לא יתגלה הזוהר, כי האור לא נגלה אלא רק מתוך החושך. לכן השושנה היא בין החוחים. יש שדה חוחים, הכל חוחים. בנקודה אחת בתוך זה, של תשובה, נגלית נקודה אחת של שושנה. והיא בין החוחים, זו מהותה.
שושנה שלמה, שאינה בין החוחים, זו השושנה שכולה זיוף, שכולה יופי שאינו זוהר, יפי תואר בלי זיו קלסתר.

.