0001 מאמר השושנה

שיעור 0001 – כולל צילום של הטקסט לשיעור – בתגובות כאן יש דיון בעקבות השיעור ובו גם הסבר חשוב ויסודי מהי "ספירת מלכות"

קישור לקובץ אודיו

הטקסט לשיעור. ההתחלה של הקדמת ספר הזוהר (הארמית זה הטקסט המקורי של הזוהר, והבאתי ממקום שיש בו גם תרגום לעברית. הבאתי משני מקומות רק בגלל ההבדל בגרפיקה, מה שנוח לכל אחד). אני ממליץ להדפיס ולהיות עם זה בשיעור, שיהיה קל לעקוב:

ZOHAR_LHK_MACHULAK-5762_Page_0001

2021-01-31 13_13_18-הזוהר המתורגם - הקדמת ספר הזוהר

.

.

עוד מקורות לשיעור:

מורה נבוכים ג' נ"ד

ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא חכם משני פנים מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:

וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי

.

.

הלכות תשובה פרק י':

הלכה ג
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

.

.

הלכות יסודי התורה ב' ב':

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול […]

וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות

.

.

מורה נבוכים ג' נ"א:

"וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח״כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.

[…]

עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.
ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו שאמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ (דברים לד ה) מלמד שמת בנשיקה (בבא בתרא יז א); וכן נאמר באהרן על פי ה׳ וימת שם (במדבר לג לח); וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה (בבא בתרא יז א), אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה"

.

כאן יש קובץ שמביא קצת דוגמאות מדברי רש"י בפירושו על התורה, שאומר שהוא רק מיישב את הכתוב לפי פשוטו ולא מביא דרשות, ורואים שהוא מביא הרבה דברים שנראים לנו כמו דרשות. 

רשי על התורה

עד כאן מקורות

 .

קצת תמצית ממה שדובר בשיעור:

במורה נבוכים ג' נ"ד אומר שתורה וחכמה הם דברים נפרדים. התורה יש בה שכליות של מושכלות ושל מידות, אבל הן לא מבוארות בדרכי החכמה. מהתורה אי אפשר ללמוד חכמה. 

עמדנו על כך שדווקא בגלל שהתורה מחוברת מתוכן שכלי ותוכן של כח הדמיון, המידות שזה רגש ולב, אי אפשר להשתמש בה כספר ללימוד חכמה. החכמה היא באדם, כמו שכתב בחובות הלבבות בהקדמה לשון נפלא:

"ואמר חכם אחר: יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ."

.

גם בהקדמת המורה נבוכים ועוד מקומות הוא אומר שמעשה מרכבה הוא המטאפיזיקה של אריסטו, ואת זה אפשר ללמוד והרמב"ם מדבר למי שכב רלמד את זה מקודם ובמו"נ ב' ב' הוא כותב שהוא לא בא לחדש בזה וללמד את זה. אלא הוא רק בא לפרש את פרק א' ביחזקאל, שהוא מעשה מרכבה, וכמו שפירש אותו בשבעת הפרקים הראשונים של חלק ג'.
אם כבר אנו יודעים את המטאפיזיקה של אריסטו, וזה מעשה מרכבה, מה מוסיף לנו ספר יחזקאל? המטאפיזיקה היא ספר קשה, אבל יחסית הרבה יותר נגישה ללימוד מספר יחזקאל פרק א'. 
.

עיקר הנושא של מורה נבוכים הוא הנבואה. הרמב"ם מבאר שנבואה היא עמל השגת דעת אלהים כמו החכמה, רק שהיא משתמשת בדמיון ביחד עם השכל. כמו כשאוהבים אשה אוהבים את המראה והיופי, זה לבד לא מספיק, צריך גם להכיר, אבל להכיר לבד גם כן לא מספיק. שניהם הם דבר אחד שלם ואחד מהם לחוד הוא חצי דבר. זה השפה של נבואה, הדרך לימוד של נבואה.

נביאים מדמים צורה ליוצרה, זו שפת הציור, רואים צבעים ויודעים מזה על ההשראה והלב של הצייר. השכל לא יכול להשתמש בשפה הזו, זה שייך לכח הדמיון. 
מזה באה אהבה, בא החשק, זה המיידיות שכשאדם מתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים מייד הוא אוהב ומשבח ומתאווה.  

התורה היא ספר נבואה, היא מדברת בשפת הנבואה, כך צריך לקרוא אותה. היא מביאה לאהבה ולשמחה ולחיוניות, היא עץ החיים. כח הדמיון רגיש ליופי, רואה אותו ומתאווה אליו. זה לא דווקא תורה, הרמב"ם מדבר על מעשיו וברואיו, זה כל העולם. 

זה מה שכתוב בשורה הראשונה של ספר הזוהר, שכנסת ישראל היא שושנה. כנסת ישראל פירושו ספירת מלכות, שזה כלל המציאות כמו שאנו יכולים לתפוש אותה. שושנה כלומר יופי, פרח. 
אדם נמצא בעולם, ורואה שכל המציאות היא פרח אחד גדול. והוא מייד אוהב ומתאווה. זה מה שכתוב בשורה הראשונה של הזוהר. 
נעצור רגע ונתבונן. כל המציאות כולה היא שושנה. יופי. איזה אופן קיומי של חיים זה. 

.

כשאוהבים קוראים את הפשט אחרת, זו הקריאה של רש"י בתורה, זה לא דרש. וזו הקריאה של הזוהר בתורה. הם קוראים את גוף הפשט, לא דרשות שרמוזות. אבל מבט אוהב רואה אחרת. מקרוב. רואה את היופי.  זה נקרא הסוד, הסוד הוא האהבה. 

הסתירה של מעשה מרכבה היא איך מצד אחד האלוה הוא מופשט לחלוטין, אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל. ומצד שני הוא אחד עם הבריאה. הפתרון הוא האהבה. מי שאוהב לגמרי, עזה כמוות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מיתת נשיקה, חולי אהבה, יודע שהוא ואהובו הם אחד גמור ופשוט. ואם שואלים אבל אתם שניים, אם הייתם ממש אחד לא היתה יכולה להיות אהבה, שהיא יחס בין שניים, האוהב יאמר כשתאהב תדע. מי שלא אהב לא יכול להבין. לכן הזוהר הוא הסוד, כי הוא מלמד את דרך הנבואה שמשתפת עם החכמה את הדמיון שרואה יופי ואוהב ומתאווה, ומזה האהבה. ומזה השגת הסוד, השגת סוד מעשה מרכבה, שבו הדבקות השלמה שנברא יכול לדבוק בבוראו.  

11 מחשבות על “0001 מאמר השושנה

  1. פינגבק: הטקסט של המורה נבוכים | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן

  2. . מניין למד הרמב"ם שמעשה מרכבה הוא המטאפיזיקה של אריסטו? האם אי פעם מישהו במסורת היהודית (או הנוצרית) חשב כך לפניו? איך זה מסתדר אם חז"ל מעולם לא הזכירו את אריסטו וכנראה גם לא הכירו אותו ואת תורתו.

    ב. דיברנו בשיעור על כך שהזוהר מביא הסתכלות נבואה על התורה, שהיא הסתכלות של אהבה. עכשיו רציתי לשאול כיצד אפשר לדון באהבה – אפילו כשאנחנו מדברים על איש או אישה אחת מה שאני אוהב בה זה לא מה שמישהו אחר אוהב בה וכו'. כלומר זה לא משהו שניתן לדיון, זה משהו מאוד סובייקטיבי, אבל הזוהר הוא ממש "קאנוני", זה לא שכל אחד מאיתנו כותב זוהר בעצמו (ואולי כך היה צריך?).

    ג. האם כאשר אתה מדבר על הזוהר אתה מדבר על כל הספר בחדא מחתא – הרי יש שם כן קטעים וסגנונות שונים, ויש שם דברים ממש אחד לאחד כמו שמופיע במדרש.

    אהבתי

    • לעודד:
      א.
      אריסטו כתב בפירוש שהוא עוסק במעשה מרכבה. במטאפיזיקה גמא שהיא בעצם תחילת הספר, אריסטו כותב שכל החקירה שלו היא במציאות כמציאות (או בנוסח שמדברים אחרי קאנט: במציאות כלשעצמה).
      במשל של המציאות החומרית התלת ממדית, הנפח הוא לא של שום גוף מסויים. יש נפח שהוא חלל ריק אינסופי, וכל הגופים בעלי הנפח הם תלת ממדיים מכח תלת ממדיותו של החלל הזה. החלל הריק אם אין בו שום גוף, הוא תלת ממדיות מופשטת, כלומר מציאות מופשטת לפי בחינת החומר שמזהה תלת ממדיות עם מציאות. לא מציאות של שום גוף אלא המציאות בפני עצמה, לא של 'משהו' שהוא זה שמצוי. רק אחרי המציאות המופשטת באים הגופים והם התגלות של המציאות הכללית המופשטת.
      החלל הריק אם הוא ריק לגמרי, אי אפשר כלל לתפוש אותו, אין דרך לדעת על קיומו. המושג "לתפוש" לא מתחיל, כי מי יתפוש, הרי אמרנו שאין שום דבר מלבד החלל הריק. וגם לו יצוייר שהיה משהו שיכול לתפוש, לא היתה לו שום יכולת לתפוש, שום נקודת אחיזה, הכל אותו דבר עד אין סוף ואין שום אפשרות לראות מה הוא הדבר שהוא "הכל אותו דבר", כי אין רקע, שחור ניכר על רקע לבן, ואז רואים אותיות, כאן אין רקע.

      המציאות האמיתית כוללת גם את השכלים הנפרדים, שהם עשרת הספירות, ונשמות הצדיקים וכיו"ב דברים מופשטים. גם הם מציאותם היא חידה, היא לא יכולה להיות שלהם בפני עצמם. מהיכי תיתי שתהיה להם מציאות. יש מציאות ריקה מכל דבר שמצוי, כמו שהחלל הריק אין בו שום דבר והוא המציאות התלת ממדית כלשעצמה. כך המציאות במובן הגבוה והכולל יותר היא ריקה, היא רק מציאות, לכן זה הכרחי המציאות. אפילו את החלל הריק אי אפשר להשמיד. המציאות הריקה הזו היא חיים וטוב ושכל ורצון. הם הם המציאות, הם מילים נרדפות למציאות. זה לא תואר שאומרים על המציאות אלא זו המציאות בעצמה שהיא דבר חי (זה כל הלימוד ללמוד לראות שזה כך ואיך מוכרח שזה כך, לא אכנס לזה כי נלמד את זה במשך הלימוד).

      אריסטו חוקר את המציאות המופשטת, המציאות כמציאות. לא את הדברים שנמצאים (לכן לומר שהאלהו הא המציאות זה לא פנתאיזם, כי לא מתכוונים לפרטים שקיימים במציאות אלא למושג המופשט האחד של מציאות שהוא אחדות פשוטה ולא נתפשת). המציאות היא מקרה שקרה למהות, כמו שכתב המו"נ א' נ"ז, כלומר יש מציאות שהיא לא של העצם, העצם מקבל משהו שאינו במהותו שלו, לכן זה נקרא מקרה לו, הוא נוטל חלק באותה מציאות מופשטת שהוא נמצא מאמיתת הימצאה ולא מכח עצמו. היא המצוי ראשון שממציא כל נמצא ואם יעלה על הדעת שאינו אז כל הנבראים יחדלו.
      בחקירה הזו מגיעים לשלב שבו היכולת לתפוש את המציאות במלוא המופשטות שלה נעצרת. סוף סוף אני לא יכול גם לתפוש משהו וגם לתפוש שאינני קיים ואין לי שום יכולת לתפוש שום דבר. הרי המציאות המופשטת אם מסתכלים ישר עליה היא שוללת קיום של הנבראים, אין עוד מלבדו. אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל. איך יש אותי ואת עין השכל שלי? אני בהכרח נעצר לפני השלמת התפישה של מציאות מופשטת (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה א' י'). כאן הגענו לחוד הסתירה שבין המופשט לחלוטין לבין המצומצם והמוגבל.
      כל הדברים האלה הם ספר המטאפיזיקה של אריסטו. בזה כל הספר עוסק, והוא אומר בפירוש שעל זה הדיון שלו. אין שום ספק לשום חכם מהקדמונים שזה הנושא של אריסטו, ולכן קראו לו איש האלוהים ולתורתו דעת אלהים (תיאולוגיה). אריסטו כתב בפירוש במטאפיזיקה למבדא שהמציאות כלשעצמה זה האלוה.

      הסתירה הזו בין המופשטות המוחלטת של המציאות כלשעצמה לבין המוגבלות שאין לנו דרך להשתחרר ממנה לגמרי, היא סוד מעשה מרכבה שדיברו בו חז"ל, כמו שכתב במו"נ א' ע', והביא מחז"ל שם דברים על זה. לכן זה מובן מאליו וגלוי וידוע לכל שאריסטו זה סוד מעשה מרכבה. זה לא חידוש כלל ואין צורך לומר את זה. אריסטו ותלמידיו לא אמרו את הנוסח "מעשה מרכבה", אבל אחרי שאנו יודעים את יחזקאל פרק א' שמדבר על אותו עניין עצמו, אנו יודעים שהן הן הדברים.
      כל מי שחושב מגיע לזה, זו חכמה, היא בלב כל איש תבונות, והוא דולה אותה משם כמו ממעיין. חז"ל לא צריכים לקרוא באריסטו כדי לדעת את זה. במו"נ ב' סוף פרק י"א הרמב"ם כתב שתורת אריסטו היא חלק מגופי תורתנו ושהיו ספרים בעם ישראל שהיא היתה כתובה בהם והיו חכמי ישראל שעסקו בזה, ורשעי האומות איבדו אותם מאיתנו.

      אהבתי

    • לעודד:
      ב.
      לגבי אהבה, זה כמו לגבי המציאות. יש 'אהבה' כשלעצמה שזה יש אחד כללי מופשט שקיים לפני שבכלל יש מישהו שאוהב את מישהו.
      אפשר קצת להיווכח בזה, למשל אם יש כיתה מעורבת בבית ספר, יהיו הרבה זוגות בתוך הכיתה. אם יהיו רק איש ואשה באי בודד, אם אין מחסום מיוחד שמונע, סופם להתאהב זה בזה. השידוכים או באתר אינטרנט מחפשים משיהו מתאים, כלומר שאין סיבה שתמנע לאהוב אותו, ואז נפגשים במטרה לאהוב ואם לא מתגלה מכשול מיוחד שלא היה ידוע מקודם, כמעט תמיד זה קורה והם מתאהבים.
      הרבה פעמים אדם הולך לשדכן או לאתר, כי הוא 'מחפש אהבה'. לאהוב את מי? באיזו אהבה? זה לא שאלה משמעותית. אהבה ותו לא. כי כל האהבות דומות. כי כולן נטילת חלק באותה מציאות אחת מוחלטת של אהבה כשלעצמה.
      כלומר לא האשה המסויימת הזו היא שעוררה את האהבה שלי. בעקרון אני יכול לאהוב כל אישה, ומי שהכי זמינה אותה אוהב. יש דברים שהם מכשול, אבל אם נתעלם מהם בעצם כל אחד יכול לאהוב את כל אחד. זה אומר שהאהבה היא לא באמת כל כך סובייקטיבית ופרטית. כולם מבינים את אותו מושג באותו אופן. אם אומרים לי ראובן התאהב בלאה, מייד אני יודע מה הם מרגישים, זה כמו שאני הרגשתי כשהתאהבתי.
      את הבדידות כל אחד מרגיש אחרת, אבל את האהבה כולם מרגישים באותה דרך.
      לומר שאני אוהב באשה משהו, ומישהו אחר יאהב בה משהו אחר, זה רק אם מדברים על אהבה שתלויה בדבר, ואז לכל אחד יש את הדבר שאצלו בזה האהבה תלויה. באמת איננו מכירים אהבה שאינה תלויה בדבר, לא מבינים את זה.
      למשל אם נניח אשתי תאמר אתה אוהב אותי בגלל היופי שלי, אם אומר שכן אז היא תשאל וכשאזדקן, או אם אהיה בשרפה ותהיינה לי כוויות, תפסיק לאהוב אותי? חלילה. אז זה לא בגלל היופי. ואם אזקין ואהיה לא צלולה בשכל תפסיק לאהוב אותי? חלילה תמיד אוהב אותך. אז זה לא בגלל השכל שלי. ואם תהיה לי מחלת מוח ואהפוך למרושעת, גם אז אוהב אותך. אז מה אתה אוהב בי, בגלל מה אתה אוהב אותי. פשוט כי את. אותך אני אוהב. מה זה "אותך"? מה מגדיר את זה, מה עושה אותי שונה מאחרות. כאן הגענו לקטגוריית העצם של אריסטו, העצם בעצמו בלי שום מאפיין. אין בו תפישה. על זה נאמרו פרקי שלילת התארים של הרמב"ם, כל תואר הוא לא על העצם, הוא רק מסתיר את העצם. העצם זה אור אין סוף, הקו שמצייר את כל הצורות שבעולם – בתוכו יש חוט מאור אין סוף. הכל הוא רק עטיפת הסוואה וכיסוי למציאות המופשטת לחלוטין שאין בה תפישה, ולכן הכל עשוי מחוטים שבתוכם אור אין סוף ואין שם תפישה מילולית (כמו שכתב בספר עץ חיים שער א' ענף ב', העתקתי בקובץ מקורות). האהבה כלפי "אותך" שלא תלוי בשום דבר ולכן גם אין לו שום הגדרה ואין לנו שום תפישה בו, זה אור אין סוף הנסתר בתוך הקו.
      הרצון הראשון הוא כלי התפישה לזה. ואין לו שום הגדרה, הוא מעל השכל, השכל שותק שם. לכן לא אוכל לעולם להסביר לאשתי במילים ונימוקים ושכל למה באמת אני אוהב אותה, ואיך יתכן שאוהב אותה בכל מצב שבו היא תהיה, בלי תלות בשום דבר. מה מצאתי דווקא בה, למה לי לאהוב אותה כשהיא כבר לא יפה וחכמה ונעימה, מה יוצא לי מזה. אותה אני רוצה, זה מי שאני, אני פירוש הרצון אליה. הרצון הראשון אינו בגלל שום סיבה או נימוק, הוא המהות הפשוטה. הוא לא תלוי בדבר, האהבה שבאה משם היא האהבה שאינה תלויה בדבר. וזו אחדות פשוטה לכן בשורש כל האהבות מגיעות לאותה אחדות פשוטה ואין ביניהן חילוק.

      אהבתי

    • ג.
      בנושא הדרשות לא התכוונתי "לעשות סדר" לסווג את הדברים לפי מחלקות, אלא התכוונתי רק לדבר על ספר הזוהר בעצמו.
      יש מדרשים כמו בגמרא בכתובות ל"ג שכתוב:
      "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:"
      ובגמרא נאמר:
      ""או" – לרבות את השליח"
      ברור שהמילה עצמה "או" שכתובה בפסוק, היא גופה לא מדברת על שליח. הפשט נקרא גופי תורה, הוא הגוף. יש דברים שלא מתבטאים בגוף, ואפשר למצוא בגוף רק רמזים דקים שמעידים עליהם. החיבור שלנו לדברים כאלה שונה מהחיבור שלנו לגוף עצמו.
      זה קצה אחד.
      קצה שני הוא כמו שרש"י אומר על "ולמקוה המים קרא ימים" שטעם דג בעכו שונה מטעם דג באספמיא. זו קריאה של גוף המילה "ימים" שגופה של המילה מדברת על בחינת ריבוי שיש בימים.

      כל מה שרציתי הוא להבחין בין התייחסות לגוף, ובין קריאה שלא נוגעת ישירות בגוף עצמו. כשמדברים על אהבה שמתעצמת לתשוקה, לחולי אהבה, לזה דורש גוף ממש.

      מדרשי חז"ל זה שם כולל לכל דברי חז"ל שהם לא הסוגיות ההלכתיות. יש תחת זה הרבה דברים שונים לגמרי זה מזה. יש דברי סוד גמורים, כמו המעשיות של רבה בר בר חנה בבבא בתרא דף ע"ג שהם לא כמו הזוהר שלומד את הפסוקים על דרך סוד, אלא זה סוד בפני עצמו, נעלם אף יותר מדברי הזוהר. ויש דברי מוסר כמו נוח לו לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים, ועד הרבה דברים.
      גם מה שרש"י כותב על "ימים" זה נקרא בשם הכללי מדרשי חז"ל. רש"י מבחין בתוך הקבוצה הכללית שלכולה אנו קוראים מדרשי חז"ל, בין דברים שהם פשט או שמועו של מקרא, שאותם הוא מביא, ובין דרש ממש שאותו הוא לא רוצה להביא. השתמשתי בהבחנה הזו לומר שלדעתי הזוהר קורא את התורה דווקא על דרך גופן של המילים ולא משתמש בהן כתמרור להבין ממנו על משהו שאינו בתוך גוף המילה ממש. יש הרבה ממה שנקרא "מדרשי חז"ל" שהוא על דרך סוד ולא ממש דרש במובן החמור של המילה, והוא יכול להיות זהה לזוהר.

      אהבתי

  3. נעמי כתבה:
    "יש לי שאלת הבהרה:
    היום ציינת כי כנסת ישראל היא המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.
    כאשר אתה מדבר על המציאות – הרי אלוהים הוא המציאות, המציאות היא האמת.
    מצד שני אנחנו לא מכירים את המציאות כמציאות עליונה אלוהית אלא תופסים את העולם בעזרת החושים שלנו ומתייחסים לזה כמציאות.
    כאשר אתה מדבר על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה – האם הכוונה היא למציאות האמיתית או לעולם המוגבל שאנחנו תופסים באמצעות החושים שלנו?
    המילה מציאות היא מילה מבלבלת בהקשר הזה. אשמח אם תבאר את הנושא"
    עד כאן דברי נעמי

    יצא שכתבתי שלוש פעמים תשובה על זה. כתבתי פעם במייל, כשבאתי להעתיק לכאן רציתי להוסיף ניסוח מקוצר שיהיה יותר קל להבין. ואז היתה תקלה במחשב וזה נמחק וכתבתי שוב. ואחר כך מה שנמחק בגלל התקלה הופיע. זה עניין שאיננו רגילים אליו, והוא חשוב ויסודי מאוד. לכן אני מעתיק את כל התשובות, יש בכל אחת מהן תוספת הסבר והבנה שאין באחרות. בתשובה ג' בלבד דובר על כך שהמציאות היא תולדה של התפישה שלנו, זה עניין חשוב ולא כדאי לדלג עליה.

    תשובה א:
    זו שאלה חשובה, כי השושנה היא בין החוחים, ואם כנסת ישראל זה כל המציאות אז איך יש חוחים, איפה הם?
    והזוהר עונה יש שושנה ויש שושנה, יש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. כך שצריך לדעת על איזו מציאות מדובר פה.

    יש מציאות שלא מבוססת כלל על יסוד של חושים. רק השכל תופש אותה. כח הדמיון לא משיג אותה ולכן גם נבואה לא משיגה אותה (לכן כתוב בגמרא שחכם עדיף מנביא).

    זה כתוב במורה נבוכים א' א':
    "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"

    וגם כתוב בהלכות יסודי התורה ד' ז':
    "לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה
    […]
    והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

    בהתחלה הוא מדבר על מה שנתפש בצירוף כח הדמיון וזה בהכרח מיסוד על חומר כלשהו.
    בסוף מדובר על שכל מופשט. בהמשך נלמד הרבה מהו שכל מופשט, זה רחוק מאוד מאיתנו.

    כל תשע הספירות שמעל מלכות (כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד) כל אחת מהן בחינה בפני עצמה, שונה מהאחרות. לתפוש את הבחינה עצמה זה לא יכול להיתפש על ידי כח הדמיון, ולא על ידי נבואה. רק על ידי שכל מופשט.
    המלכות היא כל הבחינות ביחד, הכל כלול בה, רק כשהכל מתורגם למדרגה שגם כח הדמיון תופש.

    מה שכח הדמיון תופש, זה לא רק החומר עצמו, אלא כולל גם את הזיו ששורה על החומר. הזיו הוא כל הספירות העליונות שמצטיירות במלכות.
    זיו זה כשרואים אור בלי לראות את מקור האור. כמו לפני הזריחה או אחרי השקיעה. כמו שהעיניים הן ראי לנפש. כמו שרחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ורש"י אמר שיפת מראה זה "זיו קלסתר".

    מי שלא ראה אף פעם את השמש ורואה את האור שאחרי השקיעה, יודע שאין אור בלי מקור אור, הוא מצד אחד לא יודע כלום על השמש, אבל יש בו כיסופים למשהו טמיר ונעלם, שהוא מקור האור של האור שהוא רואה. האור שאחרי השקיעה הוא זיו שמאפשר ידיעה של השמש למרות שלא רואים אותה. הזיו הוא הכניסה של הספירות העליונות לתוך המלכות.

    הספר נקרא "ספר הזוהר", זוהר פירושו זיו. הוא משתמש בכח הדמיון לראות לא רק את החומר אלא את הזיו ששורה על החומר. ובזה הוא מחבר את העלונים עם התחתונים. המלכות היא ירידה של כל הבחינות למדרגת ארץ, חומר, גוף. אבל לא גוף מת דומם, מטריאליסטי, אלא גוף שיש בו זיו.

    אם מסבירים משהו מופשט, השומע אומר פתאום עכשיו הבנתי, עכשיו אני רואה מה שאתה אומר, ולכן הבנתי והשתכנעתי. כי זה הצטייר לו, זה ירד למדרגה שהוא יכול לצייר את העניין כאילו הוא רואה אותו לפניו בעין, כח הדמיון הצליח להשתתף בהבנה. כמו שמסבירים לילד, צריך שהכל יהיה כל כך ברור עד שיהיה כמו מוחשי. הילד עובד רק עם כח הדמיון ומבין רק כשזה ברור עד מוחשיות. בתוך עצמנו צריך לחבר את הילד, זה החיבור של הספירות העליונות עם המלכות.
    לסיכום, המלכות זה כל המציאות, כולל הצד הרוחני שבה. אבל רק במידה שזה יכול להצטייר בכח הדמיון, וגם אם זה מאוד רוחני זה מצטייר בדרך של זיו. אבל מה שלא יכול להצטייר כלל בכח הדמיון, ואין לו שום שייכות לחוש, זה לא במדרגת ספירת מלכות אלא במדרגות גבוהות יותר. המטרה היא לחבר את הכל שייכנס למלכות, אבל כל זמן שלא הגענו לזה יש דברים שמושגים רק בשכל מופשט לגמרי, והם לא בתוך המציאות של מלכות.

    ———————————————————

    תשובה ב
    זו שאלה חשובה שדורשת הבהרה. מייד בהמשך כתוב יש שושנה ויש שושנה. יש שושנה שהיא בין החוחים ויש שושנה שאינה בין החוחים. אם השושנה זה כל המציאות אז מהם החוחים? לכן צריך להגדיר במדוייק מה פירוש שהשושנה היא כל המציאות.

    כל הספירות מלבד מלכות (כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד ויסוד), הן מציאות שכדי להשיג אותה צריך תפישה מופשטת לגמרי שלא מבוססת כלל על תפישת חוש. אנחנו לא מכירים תפישה כזו. במשך הזמן נעסוק בזה וננסה ללמוד על מה מדובר.
    יש תפישה שמבוססת על חוש למרות שהיא כוללת גם הרבה דברים שהם לא חומריים.
    למשל העין היא ראי הנפש, מסתכלים בעין ורואים הרבה דברים. אבל הכל מתחיל מהחוש שרואה את העין.
    ילד מתחיל מלראות צבעים, אחר כך אנו רואים סולם צבעים שאומר יותר מאת המציאות החומרית. למשל שקיעה, אין בה צבעים בוהקים חזקים כמו תכלת שמי הצהרים, הצבעים מעורבבים ושבורים והם בסולמות של כתום סגול אפור אדום, באור מעומעם. זה מעורר משהו שמעבר למציאות הפיזית. הנסיך הקטן אמר יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
    זו נעשית שפה, הצייר בונה סולם צבעים שמתאים לרגש כלשהו וגם לתפישה של השראה עליונה כלשהי.
    הנביאים משתמשים בשפת הציור, הם מדמים צורה ליוצרה. כל זה מבוסס על בסיס של חוש שראה בהתחלה צורות וצבעים בעין. רק במה שמבוסס על חוש יש לכח הדמיון שייכות, וכח הדמיון הוא מרכיב של הנבואה, ביחד עם השכל.
    מלכות נקראת ארץ, עולם העשייה, עולם החומר. אבל היא כוללת גם את כל מה שמשתקף בחומר.

    בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב:
    "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"
    ברואיו הם מוגבלים. חכמתו אין לה ערך ולא קץ, כלומר היא אינסופית. איך האין סוף נראה דרך משהו סופי?
    זיו זה לראות את האור בלי לראות את מקור האור. כמו האור לפני הזריחה או אחרי השקיעה. זה נקרא גם הוד. אומרים "יש במקום הוד קדומים". לא רואים את הקדומים בעצמו, רק את ההוד שלו. יש זיו של האין סוף על ברואיו שהם סופיים. כח הדמיון יכול לתפוש את הזיו, ומשם איזשהם כיסופים נעלמים למקור האור, שהוא טמיר ונעלם. הזיו נכלל בתוך ספירת מלכות. הוא יכול להיתפש בדמיון, שמבוסס על חוש. מקור האור עצמו לא נתפש, הוא לא בתוך ספירת מלכות, היא מזדווגת עם מקור האור בכך שהיא כלי, משכן, לזיו שלו. הזיו יכול להביא את תפישת מקור האור לתוך המלכות, אם מסתכלים על הזיו בהסתכלות אוהבת מספיק ומגיעים מזה לראיית עומק שרשו.

    כל החומר, וכל הזיו שמתגלה בחומר, על דרך שהעיניים הן ראי הנפש, שקלסתר יש בו זיו קלסתר (כמו שרש"י כתב על רחל שהיתר יפת תואר ויפת מראה, ש"יפת מראה" זה זיו קלסתר), זה הוא ספירת מלכות. היא הארץ, הגוף, החומר במובן הרחב שלו, המימוש, המוחשיות. היא לא בחינה מסויימת בהתגלות האלהית, היא כל הבחינות ביחד, היא הכל. אחד מהשמות של ספירת מלכות הוא "כל". היא תרגום של כל הבחינות למדרגה ששייכת לפעולת כח הדמיון. זה כנסת ישראל שאנו מדברים בה כאן.

    יש דברים שמשיגים בלי שום תיווך או בסיס או התחלה של חוש. זה מה שכתב במורה נבוכים א' א':
    "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"

    וכן בהלכות יסודי התורה ד' ז':
    "לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם, אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […]
    והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

    יש כאן סתירה, בהתחלה אמר שלא רואים צורה ללא גולם. ובסוף אמר שכן רואים צורה ללא גולם, ואפילו רואים את אדון הכל. איך אפשר לראות את אדון הכל? הוא מופשט, לא יראני האדם וחי.

    יש סוג תפישה שבו לעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם, ויש סוג תפישה שכן רואים, תפישה מופשטת, בלי כלי.

    בתפישה המופשטת רואים את הספירות שמעל ספירת מלכות. החכמה המופשטת משיגה את זה (כמו שאמרו חז"ל חכם עדיף מנביא. יש דברים שחכמה רואה ונבואה לא יכולה להגיע אליהם). העבודה היא להתחבר למופשט שהחכמה משיגה עד שזה ייראה גם על ידי כח הדמיון, ואז זה יכנס למלכות. ואז זה יושג לא רק בחכמה אלא גם בנבואה. המלכות נמשלת לנקבה, והספירות שמעליה נכנסות לתוכה כמו בזיווג. להגיע להבנה עד שזה מצטייר גם בכח הדמיון, זה ייחוד הספירות העליונות עם המלכות, בניית המלכות. זו עבודת הנבואה, לאחד את השכל והדמיון.

    למשל יש רעיון מופשט שקשה להבין, המורה מסביר ומסביר, פתאום התלמיד אומר עכשיו הבנתי. התלמיד יכול פתאום לצייר את זה בנפשו. הוא פתאום רואה שזה כך, הוא מבין, משתכנע. עכשיו אני רואה את מה שאמרת. זה עבר אצל התלמיד מחכמה למצב שגם כח הדמיון יכול לראות את זה.
    פעם לימדתי פנסיונרים גמרא. לקחתי את הספר הכי מופשט וקשה ועיוני, חידושי רבי חיים מבריסק. ולמדתי נושא ממנו שוב ושוב, אולי מאה פעמים, במאמץ עצום. עד שהיה לי כל כך ברור שממש יכולתי לנגוע בזה, לראות את זה. בבהירות ממש כאילו אני רואה משהו בעיניים. ואז יכולתי להסביר להם את זה והם היו שמחים מזה מאוד. זה המאמץ של להעביר משכל לתפישת כח דמיון. כמו ללמד ילד, ילד תופש רק מה שהוא יכול לצייר בדמיון, וללמד אותו דורש שהמורה יבין כל כך ברור וילמד כל כך ברור עד שזה יהיה משהו שאפשר לצייר במחשבה. בגמרא מספרים על רב שלימד את התלמיד שלו כל דבר ארבע מאות פעמים. כתוב שמי שחוזר על תלמודו מאה ואחת פעמים הוא זה שעובד את השם. אחרי מאה פעמים זה מספר עגול, כבר קשה, רוצים להמשיך לדף הבא. אבל עובד השם האמיתי רוצה שזה יצטייר אצלו ברור עד שהוא כאילו יראה את זה מול עיניו. ועד שזה לא ברור הוא לא ממשיך הלאה גם אם כבר חזר מאה פעמים.
    זה גם עבודה מהצד השני, לראות בדבר חומרי את הזיו של הנשגב שורה עליו, וגם זה מקרב את הקשר בין מה שעליון ומופשט לבסיס החומרי. זו עבודה בתוך עצמנו, לחבר את הכוחות המופשטים שלנו עם הגוף שלנו.

    .
    .
    —————————
    .
    .

    תשובה ג':

    שאלה מאוד טובה.
    בשמונה פרקים כותב שיש באדם חמישה כוחות נפשיים. חמש נפשות.
    נפש הזן (או נפש הצומח) זה החיות של הגוף ממש. אחר כך החושים ואיתם כח הדמיון שזוכר ומעבד את תפישות החוש. ואחר כך ההתעוררות הרגשית, ואחר כך השכל.
    בכלליות הגוף החושים והדמיון נקראים הנפש הבהמית, והשכל הוא הנפש השכלית או האלוהית.
    (כח ההתעוררות הרגשית שייך לכל הכוחות, הגוף מתעורר מול אוכל, והשכל מתעורר מול חכמה.)

    הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק א) מדגיש שזה נפש אחת, חיים אחד. אותם חיים עצמם נגלים כך וכך.

    רובד מציאות או עולם, פירושו אופן תפישה.
    למשל אם יש בית מדרש, והחכם רגליו מוליכות אותו מעצמן לבית המדרש מרוב אהבתו ללימוד, והוא בא למעיין החכמה, מקום מושב החכמים, ושותה בצמא את דבריהם.
    אם ילד קטן יהיה בתוך אותו בית מדרש, בשביל הילד זה לא בית מדרש אלא סתם חדר, שלפעמים מחלקים בו סוכריות או אוכלים קוגל. כשהילד גדל, הוא עובר מסתם חדר לבית המדרש. המציאות היא תוצאה של התפישה. המציאות יכולה להיות מציאות של בית מדרש או מציאות של חדר, והתפישה יוצרת את זה.
    כך הרמב"ם מפרש (הלכות תשובה סוף פרק ח) את עניין העולם הבא, זה אותו עולם הזה עצמו כשלומדים לראות אותו אחרת. ברור שעולם הבא אינו ב"מקום אחר" כי הוא לא פיזי, ולא יכול לתפוש מקום במרחב הפיזי.

    העולם החומרי זה המציאות כמו שהחושים וכח הדמיון תופשים. העולם המופשט זה המציאות כמו שהשכל המופשט תופש.
    אבן סינא אומר שזה לא שיש במציאות עולם מופשט ויש עולם חומרי, וכלי התפישה של העולם המופשט הוא שכל, ושל החומרי זה החושים עם הדמיון (חושים ודמיון תמיד ביחד, אין אחד בלי השני, כשמזכירים אחד כלול גם השני).
    אלא כיוון שתפישת השכל מופשטת הוא רואה את המציאות כמופשטת, וכיוון שהדמיון תופש באופן חומרי, חושי, אז המציאות נראית כעולם חושי.
    זה כמו שבמשקפי שמש ירוקים העולם ירוק ובחומים העולם חום.
    איננו יכולים לדעת מהו העולם עצמו בלי שום משקפיים. אולי נבואה מביאה לזה כי היא שמה את כל המשקפיים ביחד. רואה בבת אחת את כל הבחינות ביחד.

    ספירת מלכות זה המציאות כמו שהיא נתפשת בדרך הנבואה, שמשלבת שכל ודמיון. זה המציאות החומרית, כי הדמיון בנוי על חוש שתופש חומר, אבל זה הרבה יותר רחב ממה שמדע הפיזיקה עוסק בו. המציאות החומרית עצמה חיה.

    יש דברים בהם הדמיון יוצא מהשותפות ומשאיר את השכל לבד.
    למשל בפיזיקה הגיעו דרך חישובים מתימטיים לכך שיש בעולם אחד עשר ממדים. הדמיון, שתופש בדרך של חוש, במוחשיות, אומר כאן איבדתי אתכם. אני כבר לא תופש כלום. תישארו עם שכל ומתימטיקה אבל בלי דמיון וציור מוחשי.
    אז בנמשל נאמר שהאחד עשרה ממדים זה לא בספירת מלכות אלא שייך לספירה יותר גבוהה, לרובד מציאות יותר גבוה. כי זה נתפש לא בדרך של שילוב עם כח הדמיון, אלא בשכל מופשט לגמרי.

    מלכות זו תמונה של כל המציאות, באופן שנתפש על ידי כח הדמיון כשהוא מרומם על ידי השכל שמאוחד איתו. יש גם דברים שהם לא חומר ממש שכלולים בזה.
    למשל החושים עם כח הדמיון, יכולים לתפוש את הלב והחיות וההשראה של צייר דרך הציור. או כל אמנות. מנגינה, יש בה הרבה מאוד מעבר למטריאליזם ופיזיקה, אבל הכל מושג דרך האוזן, הגוף, ולכן זה בתוך המציאות החומרית שהיא המלכות.
    החוש יכול לראות על מישהו שהוא שמח.
    החוש יכול להסתכל בעיניים ולראות שם הרבה דברים, העיניים ראי הנפש.
    זה לא חומריות במובן של מדעי הפיזיקה או הביולוגיה. ועדיין זה בתוך העולם החומרי שהוא ספירת מלכות, כי זה מושג על ידי כח הדמיון ולא בשכל מופשט לגמרי.

    ספירת מלכות כוללת הכל. כי כל דבר, גם הכי מופשט, מתבטא גם דרך משהו שכח הדמיון יכול לתפוש. אבל בכל זאת תפישה מופשטת לגמרי מראה דברים באור אחר. אותם דברים, ועדיין בחינה אחרת.
    צריך לאחד את ספירת מלכות עם הספירות שמעליה, כי האדם צריך לאחד בין תפישתו המופשטת לגמרי ובין התפישה שהיא גם עם גוף.

    זה איחוד כמו אהבה, תמיד שניים, ועדיין אחד לגמרי.

    זה הנושא המרכזי, זה כל העניין. איך לאחד את כוחות הנפש, רבדי התפישה, העולם הזה והעולם הבא. ייחוד קודשא בריך הוא (הספירות שמעל מלכות) ושכינתיה (המלכות). זו התכלית, לקראת זה מנסים להתקדם. אי אפשר להבין את זה ברור. אנחנו פה כמו תינוקות ששומעים שוב ושוב סיפור, וגדלים איתו לאט לאט. אז צריך כמה שיותר פעמים לדבר על זה, כל פעם משהו נוסף ייקלט ויצמח.

    על השכל המופשט כותב במורה נבוכים א' א':
    "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"
    השכל מופשט בדומה לשכלו של הבורא, לגמרי. יכול לתפוש בלי שייכות לתפישת חוש את המופשט באופן ישיר, בלתי אמצעי.
    ספירת המלכות זה דבר שמתרחב, נבנה. השכל המופשט תופש משהו מופשט לחלוטין. כעת הוא צריך לנסות לחפש איך הוא מביע את זה בציור או מנגינה.
    בצלאל תרגם את המופשט למלאכת המשכן, רקמה יפה, אמנות. יש צדיקים שהלחינו ניגונים שמביעים תפישות מופשטות. רבי נחמן כתב אמנות של ספרות יפה, סיפורי מעשיות, לתרגם לאמנות השגות מופשטות. כל דבר מופשט שהצלחנו לתרגם לאמנות, ליופי, לרגש, הכנסנו אותו מהספירות הגבוהות לתוך ספירת מלכות.
    ככה בונים את המלכות, מאחדים את הרבדים.
    זה ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. כאמור קודשא זה הספירות הגבוהות והשיכנה היא המלכות.
    לפני מצווה מעשית אומרים לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי מצווה היא תרגום של תפישה מופשטת לשפת הגוף, למעשה גופני. המעשה הגופני הוא כמו ציור שמביע במוחשיות משהו מופשט.

    אהבתי

    • מקורות למה שכתבתי שספירת מלכות היא רובד המציאות שהנבואה יכולה לתפוש, שיש לו בחינה כלשהי של קשר לגוף, ואינו מופשט לחלוטין.
      עשרת מדרגות המלאכים שמונה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב', הם עשרת השכלים הנפרדים של אריסטו, כמו שכתב המורה נבוכים ב' ו'. והם עשרת הספירות של חכמת הקבלה כמו שכתב הרמ"ק בפרדס רימונים, והרמ"א בתורת העולה פרק ד.'
      .
      רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב':
      "שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים, כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן, ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות, לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד, ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם"
      .
      .
      מורה נבוכים חלק ב פרק ל"ו:
      "דע כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת השם ית' באמצעות השכל הפועל, על הכח הדברי תחלה, ואחר כך ישפע על כח המדמה, וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו, והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים ואינו ענין יגיעו אליו (ג"ח אלא) בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות, ואפילו יהיו כלם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם, עד שיחובר אליו שלמות הכח המדמה בעקר היצירה בתכלית מה שאיפשר"
      .
      .
      רואים שהנבואה קשורה דווקא לספירת מלכות. היא המלאך הנקרא אישים הוא השכל הפועל הוא ספירת מלכות.
      נבואה היא ההשגה שמחוברת לכח הדמיון שתופש את כל המציאות אבל רק במדרגה שהיא מתורגמת לקשר לגוף.
      .
      .
      .
      עוד על ספירת מלכות כתב המורה נבוכים ג' נ"ב:
      "אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."

      יש "השם יתברך", ויש "המלך הגדול". אלה שני דברים נפרדים. המלך מדבק אותנו בשם.
      המלך זו ספירת מלכות, שנרמזת בשם אדנ"י שמורה על עבדות לאדון, כלומר מלך. זה כל המציאות במדרגת תפישת כח הדמיון. והשם זו המציאות המופשטת לגמרי, שהעבודה היא לחבר אותה בהדרגה ככל הניתן לתפישת כח הדמיןן. לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזה הזיווג של מלכות ויסוד.
      בכל מקום שהמורה נבוכים כותב "והבן זה מאוד" זה רמז לכך שהוא מביא סוגיא בלשון מונחי הקבלה.
      .

      אהבתי

  4. בענין החלוקה שחילקת בין ״דרש״ לקריאת הפשט ״בדרך של אהבה״, אם הבנתי נכון הכוונה היא לקריאה אסוציאטיבית, כלומר מה זה גורם לקורא להרגיש כשהוא קורא, ואז השאלה היא מי הוא הקורא ומה הן ההכנות המוקדמות שלו, האוהב יקרא ויבין בדרך אהבה, וחלילה גם להיפך.
    ואם אכן הבנתי אותך נכון, אז רק מעיר כי קריאה כזו יש בה גם סיכון, לפני שאדם מגיע לרמת דיוּק פנימית גבוהה, הוא עלול לעוות לגמרי את הכתובים, גם אם זה בשם האהבה.

    אהבתי

  5. נכון מאוד מאוד,
    אתה עוסק בקריאה כזו ויודע כמה קשה לדייק.
    גם באהבה לאשה, דווקא מי ש"חולה אהבה" כמ"ש בהלכות תשובה י' ג', כל כך בקלות יכול להיות שמעורב בזה, או שהכל, פנטזיה ואובססיה. כל כך קשה להבחין.
    האהבה היא הסוד של ספרי הקבלה, ולכן יש בהם אזהרות חמורות ביותר, שרק מי שהוא נקי לחלוטין, ורק מי שלא חטא מימיו אפילו חטא הכי קל בשוגג, ושלם לחלוטין במידותיו, ומילא כרסו בש"ס, והוא נשוי ומעל גיל ארבעים, וכו', וגם אדם כזה נכנס לסכנה נוראה. שהרי ארבעה מגדולי החכמים נכנסו לפרדס ורק אחד יצא בשלום.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s