האם יש משמעות לשאלה מי כתב את ספר הזוהר

אנחנו מרגישים יותר נעים אם ספר הזוהר חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי. אז יודעים שזה באמת מוסמך ומפי אדם גדול שיודע על מה הוא מדבר, ולא חובר על ידי איזה חולם חלומות הוזה או שרלטן.

מכח מה אנו יודעים שרבי שמעון בר יוחאי ידע את סודות התורה?
כי עושים לכבודו ל"ג בעומר ושירים עתיקים משבחים אותו ורבים מגדולי ישראל הכי גדולים (רבי יוסף קארו, האר"י, הרמח"ל, המהר"ל, הגר"א, הבעש"ט, וכו' וכו' וכו') מפליגים בשבחו. מאיפה הם יודעים את השבחים האלה? מכח שהוא כתב את ספר הזוהר וספר הזוהר מעיד על כותבו שהיה אדם כזה גדול יודע את סודות התורה.
אם בשעה שהתפרסם ספר הזוהר, בימי הביניים, היה מתפרסם כספר שחובר על ידי מוישה זוכמיר (אין באמת מישהו כזה), כל השבחים מאז עד היום, על ידי כל גדולי ישראל העצומים, היו נאמרים על רבי מוישה זוכמיר שהוא הגדול שבא בסוד עליון, והיו עושים לכבודו הילולה וכותבים עליו שירים. והיינו שמחים לדעת שספר הזוהר הוא לא סתם המצאה של חולם או שרלטן אלא חובר על ידי אדם כל כך גדול כמו רבי מוישה זוכמיר.

באותה דרך אנחנו מכבדים את התורה לא בגלל שהיא נכתבה על ידי נביא אמת גדול כמו משה רבינו, כי מאיפה אנו יודעים שמשה רבינו היה נביא אמת גדול? אלא אנו חושבים שמשה רבינו היה נביא אמת גדול מכח שהוא זה שחיבר את התורה. התורה מעידה שמי שחיבר אותה היה נביא אמת גדול. יהיה מי שיהיה.

כלומר אי אפשר באמת לברוח מכך שאנו צריכים לשפוט בעצמנו על אמיתת ספר הזוהר ועל אמיתת תורת משה, ואין לנו דרך להעזר בסמכות חיצונית שתאשר לנו. כי הסמכות שואבת את כוחה רק מהספר, עינינו רואות שהספר הוא אמיתי ועמוק ומאיר, ורק מכח זה אנו יודעים שמי שחיבר אותו היה אדם גדול.

אולי עיניו מטעות אותנו, מה אנחנו כבר יודעים לבדנו?

אי אפשר להימלט מזה, אדם נברא יחידי, הוא עומד יחידי לפני בוראו, האחריות היא רק עליו, אין לנו על מי להישען. כתוב במשנה בסוטה שכל החכמים סרחו ואין חכמה ואין אמת, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, לא על משה רבינו ולא על רשב"י ואל על אף אחד.

איך נישען על אבינו שבשמים? מה אנו יודעים עליו, כל אחד מספר לנו סיפור אחר עליו. איך אנחנו הקטנים נדע לבד מה זה אבינו שבשמים, בלי שרב גדול יספר לנו. אבל אם רב גדול יספר לנו איך נדע שהרב הוא אכן גדול ולא שקרן. כי אנו בוחנים בעצמנו את הסיפור שלו ואם הוא סיפור טוב ואמיתי אז אנו יודעים שהרב הוא חכם אמיתי.
נאמר במסכת אבות עשה לך רב. אתה מחליט בעצמך מי הוא הרב שלך. אתה שופט לפי שיפוטך שלך שחכם פלוני הוא רב, כי אתה שופט שמה שהוא אומר אמיתי וחכם. אחרי השיפוט הזה אתה מוכן גם לקבל ממנו דברים שבאותו רגע אתה לא מבין, אתה נותן לו קרדיט. אבל אתה נותן כי אתה החלטת שהוא ראוי לזה, ואת זה החלטת מכח השכל שלך לבדך.

לכן נשאר לנו רק הדעה עצמית שלנו על ספר הזוהר, אם הוא טוב ואמיתי או לא. אם נחליט שכן אז מי שחיבר אותו הוא חכם אמיתי ויהא שמו אשר יהא. ואם נחליט שספר הזוהר הוא גיבוב של הבלים ונקבל שרשב"י כתב אותו, אז נדע שרשב"י היה הוזה או שרלטן.

באמת קראתי קצת מה שמדברים על זה, רק מתוך סקרנות. אני מעדיף ללמוד לא מתוך מניע של סקרנות, סקרנות זה הסתכלות החוצה, מה יש שם. אפשר מכח סקרנות להציץ לחלון של השכנים.
אפשר ללמוד מתוך צורך להתחבר לעצמי, להיות יותר חי. מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה. החכמה היא בגרעין הפנים, ולהוציא אותה זה לצמוח, לחיות. זו לא סקרנות. לכן אני משתדל להימנע מלעסוק בשאלות מחקריות למרות שזה מסקרן.
ובכל זאת יצר הסקרנות דורש את שלו והסתכלתי קצת במחקרים על מי חיבר את ספר הזוהר. לענ"ד דברי פרופ' גרשם שלום במסקנתו הסופית, שרבי משה די ליאון הוא זה שחיבר את ספר הזוהר, הם מופרכים לגמרי, עד גיחוך, ואין שום דרך ליישב אותם. זה קורה לפעמים עם אנשי אקדמיה, גם הגדולים. הם מחייבים את עצמם לעבוד לפי מתודה חמורה, כלומר לא להניח שום הנחה שהיא לא מבוססת לפי כללי הביסוס המדעיים, אע"פ שההנחה הזו כל כך ברורה מאליה עד שהשכל ממש ניזוק אם הו אלא מקבל אותה.
למשל לפעמים יש פסק של בית המשפט שמקומם כל כך את חוש הצדק וחוש האמת. והשופטים אומרים נכון, אבל יש כללים, יש כללי ראיות ויש הגדרות מהי "אמת משפטית", ולפעמים כל כך ברור מה האמת האמיתית ושהיא לא כמו האמת המשפטית שזה כואב. לפעמים שוטרים עושים שלא כחוק כי מצטבר אצל כאב כמה פעמים בית המשפט שחרר פושעים מסוכנים שהשוטרים מסרו את הנפש במשך שנים ללכוד אותם, רק בגלל סעיף משפטי טכני לגמרי שאיןם לו שום קשר ל"אמת" או "צדק". (אגב אני לא מגנה את בתי המשפט על זה, כך הם שומרים ששופט לא יחליט לפי מה ש"ברור" לו ואז אם זה אדם שאהוב עליו יהיה "ברור לו" לקולא וכו' וכו'. אלת הצדק חייבת להיות עיוורת)
כך גם במחקרים אקדמיים, יש כללים טכניים שהמדע הגדיר, שאומרים מה נקרא ביסוס שמכוחו אפשר לקבל הנחה מסויימת, ויש הנחות שצועק כל כך שהן אמיתיות אבל אסור לחשוב מוהןך כי זה לא לפי כללי הראיות והגדרות ואל נחשב מבחינה טכנית כ"אמת האקדמית".
פרופ' שלום כמדען מהדור הישן ובפרט שמוצאו מגרמניה, היה מחמיר במדעיות של המחקרים.
לפעמים זה משבש את השכל הישר והדעת ה"נורמלית", ויוצאים מפיהם דברים מוזרים ביותר.
אחד מכללי האמת האקדמית היא שמסתמכים על סמכות אקדמית בתחום. כיוון שהכירו בפרופ' שלום כסמכות אקדמית, מייד הוכרחו כל העוסקים בתחום לקבל את דבריו. הם רק מבררים את קפלי שיטתו אבל לא שואלים שאלות על עיקר דרכו.

כבר עמד על זה הרב מנחם מנדל כשר בעל התורה שלמה בדברי טעם כאן:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hazohar-2.htm

הפרכת הטענה שרבי משה די ליאון חיבור את הזוהר עוד לא מוכיחה שרשב"י חיבר אותו.
לענ"ד פשוט מאוד שלא יתכן שחיבור כל כך מגובש ובשל שנכתב בשפה של צפנים ורמזים כל כך משוכללת, וכל כך זרה לשפה המקובלת, יתחיל יש מאין אצל מישהו בימי הביניים בלי שזה עומד על שום מסורת קודמת. ועוד שבתלמדו ובמשנה יש מאות מקומות שמדברים על עניינים ששייכים לחכמת הקבלה והסוד של התורה. במאות מקומות מדברים על עיסוק במעשה מרכבה, בשמות קדושים, כותבים לשונות כמו שהתוהו הוא קו ירוק והבוהו הוא אבנים מפולמות והרבה הרבה כיו"ב. הרי ברור שבתלמוד היתה תורת סוד מפותחת. לפי החוקרים תורת הסוד שהיתה בתלמוד משום מה נפסקה לחלוטין בבת אחת. ואז התחילה בימי הביניים תורת סוד, שדומה לה בהרבה מאפיינים ובהרבה ניסוחים ומושגים, אבל תורת הסוד שהופיעה בימי הביניים הופיעה יש מאין בלי שום קשר למה שהיה בזמן התלמוד.
הכרחי לומר כך, כי אין לנו הוכחות מדעיות תקפות לפי כללי המדע, שהיה קשר בין תורת הסוד של התלמוד לתורת הסוד של ימי הביניים, ולכן מוכרח מדעית שבאמת אין קשר כזה. המדע עובד בשיטה שכל מה שלא הוכח לא מתקבל כאמת.
חכמי הקבלה של ימי הביניים אמרו שהיתה מסורת בעל פה איש מפי איש, זה מסביר שחכמת הסוד של התלמוד לא באמת נפסקה לגמרי, ואיך יש בידי חכמי ימי הביניים תורת סוד כל כך מפותחת ומשוכללת, ואיך כמעט כל חכמי ישראל קיבלו מייד את ספר הזוהר.
למשל אם היום רב בדרגה בינונית, לא גדול הדור (כך היה רבי משה די ליאון), יוציא לאור ספר שמתיימר להיות מפי רבי מאיר בעל הנס, והוא יהיה כתוב בצופן מוזר לגמרי שלא שמעה אוזן מעולם ואין לו שום פשר ונשמע הזיה מטורפת לגמרי שנובעת מהתפרצות דמיונות פסיכוטית, מי מחכמי ישראל יקבל את זה, ויעמול בזה, ויכתוב על זה פירושים כבירים?
אם כולם ידעו שיש מסורת עתיקה איש מפי איש, וזה הגילוי שלה, זה מיישב.
ספר יצירה גם לדעת החוקרים מוקדם לספר הזוהר, יש בדברי הגאונים התייחסויות לחכמת הסוד. כלורמ ידעו שיש דבר כזה, וכעת הגיע זמנו להתגלות ולכן כולם קיבלו את זה בחרדת קודש.
המדע לא יכול לקבל תיאוריה כזו, ולא יכול להאמין שהיתה מסירה איש מפי איש, כי זה נוגד את המתודה המדעית שהוא מוכרח לעבוד לפיה. אבל אנו שחופשיים מזה יכולים להשתמש בשכל ישר ולא להתייחס ברצינות לדברי החוקרים.

כתבתי עוד בזה באדם חי רשימה 146 כאן:
https://nirstern.wordpress.com/category/146-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9a-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95-%d7%99%d7%93%d7%a2%d7%95-%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%9b%d7%9e%d7%aa/

.
.
אני ככלל מכבד את החוקרים, ובמקרים רבים נעזר במחקריהם וממצאיהם. הם אנשים חכמים ומשכילים שעושים מלאכתם ביושר מקצועיות ומיומנות, ברמה גבוהה. הבעיה היא במתודה המדעית עצמה. היא התגבשה והוגדרה באופן מאוד מסויים מסיבות מאוד מסויימות (זה נושא למאמר ארוך ולא כאן מקומו), ויש לה יתרונות רבים מאוד וגם חסרונות רבים מאוד. היא הצילה את האנושות מחושך מאוד גדול וגם השליטה בעצמה חושך מאוד גדול מצד אחר. צריך להיות בררניים, לבדוק היטב מתי הם מדברים דברי טעם ומתי לגמרי לא. רק לומר שפרופ' גדול, או שכל הפרופסורים הגדולים ביחד, אומרים שכך וכך, זה לבד לא משכנע כלל לטעמי, אין לזה שום משקל. רק אם מביאים דברים שאמרו ומסתכלים עליהם באופן ביקורתי וענייני ומבררים את האוכל מהפסולת, לפי המתודה שאני מעדיף, שהיא השכל הישר, אפשר להשתמש בממצאים שלהם, שיכולים לפעמים להיות מאוד מחכימים ומטילים אור על הנושא.
במקרה המסויים של החקירה מי חיבר את ספר הזוהר, ממה שראיתי את טענותיהם התרשמתי שהן דברי הבל גמורים. כמו שכתב הרב כשר, ויש עוד דברים נוספים מעבר למה שהוא כתב אבל דבריו מספיקים ואין צורך לדוש בזה.

אם משתכנעים שלא רבי משה די ליאון (או קבוצה מחבריו שכללה אותו כטענת חלק מהחוקרים) כתבו את ספר הזוהר, והרי לא יתכן כלל שמישהו אחר מתקופתו כתב אותו, אז בהכרח ספר הזוהר נכתב בזמן מוקדם יותר. אין שום עדויות שבאותו זמן מוקדם נכתב ספר הזוהר, ולכן יש להניח שהוא היה אז כמסירה בעל פה. ממתי התחילה המסירה הזו אין שום דרך לדעת. ממה שכתבתי ב"אדם חי" רשימה 146 לדעתי יש רגליים לדבר שזו מסירה שהתחילה מתקופות קדומות.

יש ספרים קדמונים, אפילו מוקדמים לתנ"ך, שהם גיבוב של הבלים וחזיונות דמיון מופרכים. המורה נבוכים מביא בחלק ג' בפרקי טעמי המצוות מספרי הצאב"ה שקדמו לתורה שהם כאלה, והחוקרים גילו לא מעט כאלה.
קדמות של ספר לא מוכיחה שום דבר על ערכו. בכל הדורות היו משוגעים והוזים. אין משמעות לשאלה כמה קדמון הוא ספר הזהר. נמצא שכל המחקר הזה לא קידם אותנו בשום דבר, הוא לא מעלה ולא מוריד, וזה היה ידוע הרי מראש.
לכן נשארנו שאנחנו צריכים לשפוט על הספר רק מכח עצמנו ואין לנו להישען על שום דבר אחר.
.
.
הרי עוד לא למדנו את הספר, אין לנו כלים לפענח אותו, לפי מה נוכל לשפוט על ערכו?
למשל רווק אומר לגברת אני מעוניין להכיר אותך. היא אומרת אתה מוזמן להכיר את חברתי. הוא אומר לא, אני רוצה להכיר דווקא אותך, בך אני מעוניין. והיא שואלת לפי מה אתה יודע שאתה מעוניין בי ולא באחרת, הרי עוד לא הכרת אותי?
שמעתי בילדותי שתינוקות שחסר להם סידן מכרסמים פירורי סיד מהקיר (אז זה היה סיד טבעי עם סידן). מאיפה הם יודעים שמה שיש בקיר מחייה אותם? מאיפה תינוק בן יומו יודע שהתשובה להרגשה המציקה שבבטן (רעב) היא יניקה מאמא ולא אכילת חול?
מאיפה ישראל ידעו שהם רוצים לקיים את התורה, לפני שידעו מהי, ואמרו נעשה ונשמע?

אם מתבוננים רואים בכל מקום ובכל דבר אין ספור דוגמאות כאלה. יש כח באדם לדעת דברים כאלה עוד לפני הבחינה השכלית. הבחינה השכלית היא רק פירוט של הידיעה הראשונית הלא-מילולית ולא מנומקת הזו הזו. מי שיש לו ידיעה כזו לגבי ספר הזוהר ירצה ללמוד בו, וברוב המקרים ירגיש שזה אכן מזין אותו ומחיה אותו, אע"פ שההבנה שלו מאוד מוגבלת.
יש כאלה שאין להם שום עניין בספר והוא כחצץ לשיניהם ועשן לעיניהם.
אז אין להם סיבה ללמוד בו והם צודקים בהימנעותם בלי שיצטרכו תירוצים כמו שלא רשב"י כתב את זה וכיו"ב.
.
.
.
יש הרבה דרשנים שאומרים ידוע ומפורסם מעלת הספר הקדוש ספר הזוהר, או ידוע ומפורסם מעלת רבי שמעון בר יוחאי. או מעלת משה רבינו. וכל כיו"ב.
המורה נבוכים א' ב' כתב שהחטא של עץ הדעת היה שאיבדנו את הקשר עם המציאות לומר מה אמת ומה שקר, עברנו מתפישת אמת ושקר לתפישה של מפורסמות.
מי שנוגע במציאות, ממשש אותה, חי אותה, רואה אותה בשכלו שהוא כמו עין, דבוק איתה פנים אל פנים, יודע מכח זה מה מציאות ומה לא מציאות, המציאות היא אמת, מה שאינו מציאות הוא שקר. בחוש נשארה לנו היכולת הזו, אני יודע שכעת קר לי ואני צריך ללבוש גרביים. כי הרגליים שלי מחוברות למציאות וחשות באוויר שהוא קר. אין כאן מקום לטעות ולא צריך שום סמכות להישען עליה.
יש רבדים של מציאות שאיבדנו את הקשר הזה איתם, הפסקנו להיות נמצאים, נעשינו כמו צללים, כענן חולף. לכן אנחנו מרגישים צורך "להתחבר לעצמנו" שזה ניסוח שהוא כשל לוגי. וגם לא נמצא אצל חתולים למשל, לא דיברתי איתם אבל הם לא נראים כמחפשים להתחבר לעצמם. כיוון שאין לנו מגע עם המציאות אין לנו שום דבר לדעת מה אמת ומה שקר, ואז אנו מסתמכים בהכרח על מה שידוע ומפורסם אצל כולם. וזה שרשרת של עיוורים שמנהיג אותה עיוור. לכן מה ש"ידוע ומפורסם" על מעלת ספר הזוהר לא מועיל כלל. צריך לגעת בו ולהבחין אם זה קר או חם. ויש יכולת כזו גם לפני שלמדנו אותו על בוריו, רק שהיא יכולה להיות משובשת מכל מיני גורמים שפוגעים בבריאות של התודעה שלנו, ועלינו האחריות לזקק מעצמנו את הגורמים האלה.